פרשני:בבלי:קידושין לז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לז א

חברותא[עריכה]

חוץ מן הערלה, דהיינו, איסור אכילה או הנאה מפירות ערלה, וכלאים, איסור כלאי הכרם, שאסור לזרוע ביחד שני מיני זרעונים יחד עם גרעין של ענבים, ואם הוא עבר, וזרע, וצמחו גידולים, הרי הם נאסרים בהנאה.
שתי הלכות אלו, אף על פי שהן מצוות התלויות בארץ, בכל זאת הן נוהגות אף בחוץ לארץ.
(הערלה - הלכה למשה מסיני שנוהגת אף בחוץ לארץ. והכלאים - אסורים בחוץ לארץ מ"דברי סופרים").
רבי אליעזר אומר: אף החדש, האיסור לאכול מתבואה חדשה קודם הקרבת קרבן העומר, אף הוא נוהג בחוץ לארץ, למרות שהוא מצוה התלויה בארץ.  1 

 1.  גם חלה נוהגת בחוץ לארץ מדרבנן. והירושלמי שואל למה לא אמרה המשנה גם "חוץ מהחלה". ותירץ שהמשנה לא מנתה אלא דברים שנוהגים גם אצל גויים, ואילו בחלה, עיסה שנילושה על ידי גוי פטורה מחלה. וכתבו התוס' שלפי זה מוכח שערלה וכלאים שגדלו אצל גוי אסורים. וכן "חדש" אסור אפילו בתבואה של גוי. שהרי כל מה שנמנה במשנה שאסור אף בחוץ לארץ, נוהג גם בשל גוי. תוס' ד"ה כל (בעמוד קודם).
גמרא:
והוינן בה: מאי, מה היא מצוה ה"תלויה בארץ", ומאי, מה היא מצוה "שאינה תלויה בארץ", האמורות במשנתנו?
אילימא, אם נאמר, כי מצוה ה"תלויה בארץ" היא מצוה דכתיב בה "ביאה", שנאמר בה "כי תבאו אל הארץ", או "והיה כי יביאך ה'", שתלה הכתוב את חובת קיומה של המצוה הזאת בביאת הארץ, ולכן היא אינה נוהגת אלא בארץ ישראל.
ומצוה "שאינה תלויה בארץ" היא מצוה דלא כתיב בה "ביאה", שהתורה לא תלתה אותה בביאת הארץ, ולכן היא נוהגת אף בחוץ לארץ.
אי אפשר לומר כן, כי: והרי מצות תפילין ומצות פטר חמור, דכתיב בהן "ביאה" שניהם אמורים בפרשת "והיה כי יביאך" שבתפילין, ונוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ.  2  הרי שאין הדבר תלוי בכך!

 2.  שהרי מצינו שהאמוראים בבבל הניחו תפילין, וכן מצינו שקיימו מצות פדיית פטר חמור. רש"י, ותוס' ד"ה הרי. והר"ן הביא ירושלמי שדורש מפרשת והיה אם שמוע, "ואבדתם מהרה מעל הארץ. וקשרתם אותם". הא למדת, שתפילין נוהג אף בחוץ לארץ. וממילא הוא הדין לפטר חמור, שהוקש לתפילין בפרשת "והיה כי יביאך". ויש שפירש, שמצינו בפרשת במדבר שפדו פטרי חמוריהם במדבר וגם פדו שם בכורי אדם. ונקט פטר חמור שהוא מוקדם בפרשת "והיה כי יביאך". מראה כהן.
ומשנינן: אמר רב יהודה: הכי קאמר התנא במשנה: כל מצוה שאינה תלויה בארץ, שאינה מוטלת ביחס לקרקע או לגידוליה, אלא שהיא חובת הגוף המוטלת על גוף האדם, כגון שבת, תפילין, פטר חמור, וכדומה, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ.
ומצוה התלויה בארץ שהיא חובת קרקע, שמוטלת ביחס לקרקע או גידוליה, כגון שמיטה, תרומות ומעשרות, ערלה, וכלאיים, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.
והוינן בה: מנא הני מילי שחובת הגוף נוהגת אף בחוץ לארץ, ואילו חובת הקרקע נוהגת רק בארץ?
ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר (דברים יב א) "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, בארץ אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה".
ודרשינן: "אלה החקים" - אלו המדרשות. דינים שאינם מפורשים בתורה, אלא נדרשים מחסר הכתוב או יתר.  3 

 3.  תוס' הרא"ש ועמק הנצי"ב על הספרי.
"והמשפטים" - אלו הדינים המפורשים בתורה.
"אשר תשמרון" - זו משנה. לימוד החקים והמשפטים.  4 

 4.  כיון שהלימוד מביא לידי מעשה כדכתיב "תשמרון לעשות". רש"י. והמהרש"א כתב, שהמשנה והלימוד הוא שמירת המצוה לעשותה כתיקנה.
"לעשות" - זו מעשה, קיום החקים והמשפטים.
"בארץ" - יכול כל המצות כולן לא יהיו נוהגים אלא בארץ?
תלמוד לומר: "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה". ומשמע, בין בארץ בין בחוץ לארץ.
אי מקרא "כל הימים" בלבד, יכול הייתי ללמוד שכל המצוות יהו נוהגים בין בארץ בין בחוץ לארץ.
תלמוד לומר "בארץ", משמע רק בארץ.
אחר שריבה הכתוב "כל הימים" שהמצוות נוהגות אף בחוץ לארץ, ומיעט הכתוב "בארץ" שהמצוות נוהגות רק בארץ, מעתה איננו יודעים אלו מן המצוות ינהגו רק בארץ, ואלו ינהגו אף בחוץ לארץ?
צא ולמד, ממה שאמור בענין, שנאמר בהמשך הענין, "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים", דהיינו עבודה זרה. ועל איסור זה נאמר "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", לומר שנוהג אף בחוץ לארץ.
והרי אחת מן שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היא מידת "דבר הלמד מענינו", ולכן אנו למדים מאיסור עבודה זרה הנאמר בענין, לכל מקום -
מה, כמו עבירת עבודת כוכבים, שהיא מיוחדת בכך שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל מצוה שהיא חובת הגוף, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ.  5 

 5.  הקשה הרמב"ן, הרי הפסוק שם לא מדבר באיסור שלא לעבוד עבודה זרה, אלא במצוה לעקור עבודה זרה, וזה ודאי לא נוהג אלא רק בארץ ישראל, כמו שכתוב "אשר אתם יורשים אותם". ותירץ, שהכוונה לאיסור של "לא תעשון כן לה' אלהיכם" האמור שם, שהוא איסור הקרבה לה' בבמת יחיד, וזה נוהג גם בחוץ לא רץ. והריטב"א הוסיף שעבודה זרה אין הכוונה לעבודה זרה ממש, אלא עבודה ש"זרה ממקומה", שאינה נעשי במקום אשר יבחר ה' אלא בבמה, וכמו שאמרו "לעולם יעבוד אדם עבודה זרה, ואל יצטרך לבריות", שהכוונה בזה היא לעבודה שהיא זרה לו.
שנינו במשנה: חוץ מן הערלה והכלאים, רבי אליעזר אומר אף החדש.
איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש: האם רבי אליעזר לקולא פליג, שהוא בא לחלוק על התנא קמא, ולומר שחדש אינו נוהג בחוץ לארץ, או לחומרא פליג, שהוא בא לומר שאיסור "חדש" נוהג אף בחוץ לארץ?
ומבארת הגמרא את שני צידי הספק:
לחומרא פליג - והכי קאמר תנא קמא במשנה: חוץ מן הערלה ומן הכלאים, דהלכתא גמירי לה, הלכה למשה מסיני שהן נוהגות אף בחוץ לארץ,  6  ואף על גב דאיכא למימר שיהיו נוהגות רק בארץ, שהרי חובת קרקע היא.

 6.  לא קאי אלא על ערלה, אבל כלאים הוא מדברי סופרים כדלקמן בסוגיא. רש"ש. ובשאגת אריה החדשות (א) כתב שהכוונה לכלאי אילן, שאיסורם מדאורייתא בחוץ לארץ כדלקמן (לט א). וראה שם ובפני יהושע, שביארו מדוע קבעה הגמרא את האיבעיא רק לפי מאן דאמר שערלה אסורה מדאורייתא, והרי גם לפי מאן דאמר ערלה אסורה רק מדרבנן שייך אותו ספק, ולא היה לה לגמרא להזכיר כאן שערלה היא הלכה למשה מסיני, כיון שאין בזה נפקא מינה לגבי בעייתנו. ובעצמות יוסף פירש ד"הלכתא גמירי" היינו דהכי קיימא לן, ולא שהוא הלכה למשה מסיני, שהרי הכלאים מדברי סופרים, וגם בערלה יש מאן דאמר שהוא הלכות מדינה.
אבל איסור "חדש", בארץ, אין, רק בארץ הוא נוהג, אבל בחוץ לארץ, הוא לא נוהג, כדין כל המצוות התלויות בארץ.
מאי טעמא, וטעמו של דבר, על אף שבאיסור "חדש" נאמר "חקת עולם לדורתיכם בכל מושבותיכם", ומשמע לכאורה שגם בחוץ לארץ (בכל מושבותיכם) הוא נוהג, אין זו כונת הכתוב, אלא הכתוב "מושב" (כלומר "בכל מושבותיכם") לאחר ירושה וישיבה משמע. שבא הכתוב לומר, שגם בארץ ישראל אין איסור "חדש" נוהג מיד עם הכנסם לארץ, אפילו בארבע עשרה שנות כיבוש הארץ וחלוקתה, אלא רק לאחר מכן, כאשר נתיישבו בה, והכיר כל אחד את חלקו. אבל בחוץ לארץ הוא אינו נוהג.
ואתא, ובא רבי אליעזר לחלוק ולמימר, שאף איסור "חדש" נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ.
מאי טעמא? משום ש"מושב" משמעו בכל מקום שאתם יושבים, ואפילו בחוץ לארץ.
או דלמא רבי אליעזר לקולא פליג -
והכי קאמר תנא קמא: חוץ מן הערלה והכלאים, דהלכתא גמירי לה שהן נוהגת אף בחוץ לארץ, וכל שכן "חדש" שנוהג אף בחוץ לארץ, משום ד"מושב" - בכל מקום שאתם יושבים, משמע.
ואתא רבי אליעזר למימר: "חדש" אינו נוהג אלא בארץ, משום ד"מושב" - לאחר ירושה וישיבה, משמע, ולא בחוץ לארץ.
ומאי "אף החדש" שאמר רבי אליעזר, והרי לכאורה משמע שאף ה"חדש" נוהג גם בחוץ לארץ? - אקמייתא.
דהיינו, "אף החדש", אינו עולה על הסיפא של המשנה "חוץ מן הערלה והכלאים", לומר שגם החדש דינו כערלה וכלאים ונוהג בחוץ לארץ, אלא על הרישא, האומרת "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ", ובא רבי אליעזר לומר שאף "חדש" הוא מהמצוות התלויות בארץ, ואינו נוהג אלא בארץ.
תא שמע לפשוט האיבעיא מהי דעת רבי אליעזר, מהא דאמר אביי: מאן תנא, מיהו התנא קמא של המשנה, דפליג עליה דרבי אליעזר? - רבי ישמעאל היא!
כשעברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ, הקימו את המשכן בתחילה בגלגל, שם עמד במשך ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק הארץ. באותה תקופה היה "היתר במות", שלכל יחיד היה מותר להקים מזבח (במת יחיד) בכל מקום, ולהקריב עליו את קרבנותיו, במקביל לבמה הגדולה (במת ציבור) שהיתה במשכן בגלגל.
לאחר מכן קבעו את המשכן בשילה, ואז נאסרו במות היחיד.
כאשר חרבה שילה, קבעו את המשכן בנוב ולאחר מכן בגבעון. בתקופות אלו שוב הותרו הבמות, עד שנבנה המקדש בירושלים, ונאסרו הבמות לעולם.
כל קרבנות העולה והשלמים חייבים להקריב יחד עמם "מנחת נסכים". ונחלקו תנאים מה דין במת יחיד לענין הנסכים, האם גם הקרבנות שהקריבו שם היו חייבים בנסכים.
המחלוקת תלויה בביאור הפסוק שנאמר בראש פרשת הנסכים (במדבר טו ב) "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ".
רבי עקיבא מפרש את "מושבותיכם" שבכל מקום שאתם יושבים ומקריבים קרבנות, ואפילו בבמת יחיד, חייבים להביא נסכים.
ואילו רבי ישמעאל דורש מ"אשר אני נותן לכם", שרק בבמה הנוהגת לכולם, דהיינו בבמת ציבור, חייבים בנסכים. והוא מפרש "מושבותיכם" שרק לאחר ירושה וישיבה, כאשר המשכן הוקם בשילה, רק אז נתחייבו בנסכים, ואילו בארבע עשרה שנה הראשונות, בהיותם בגלגל, לא הקריבו נסכים ואפילו בבמת הציבור שהיתה שם.
דתניא: מתוך כך שנאמר בנסכים "אשר אני נותן לכם", שלמדנו מזה שרק בבמת ציבור הכתוב מדבר, בהכרח ש"מושב" האמור שם אין משמעו בכל מקום שאתם יושבים, שהרי במת ציבור לא היתה רק במקום אחד. אלא הכוונה, לאחר ירושה וישיבה: ללמדך, שבכל מקום שנאמר בו "מושב", אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל.  7 

 7.  מכאן מקור דברי הרמב"ם (תרומות א ה) שלאחר שגלו בראשונה מארץ ישראל לבבל בטלה הקדושה, כי הקדושה הראשונה היתה מפני הכיבוש בלבד, בלי שקידשוה, וכיון שגלו בטלה הקדושה של הארץ. שהרי דנו בסוגייתנו במצוות התלויות בארץ מאימתי נתחייבו בהן, אם תיכף בכניסתן או רק לאחר ירושה וישיבה, ובחלה נתחייבו מיד. ואם היו צריכים קידוש הארץ (לבד מכיבושה), אין מקום לחלק בין מצוה למצוה, ולא היה ראוי להתחייב בשום מצוה התלויה בארץ עד שעת קידוש. אלא מכאן מוכח שלא היה כלל קידוש בקדושה ראשונה, אלא הארץ נתקדשה מעצמה בכיבוש בלבד, ולפיכך דנו מהמקראות, האם צריך כיבוש כולו או שבכל מקצת מהארץ שכבשו, נתקדשה מיד. חזון איש.
אמר לו רבי עקיבא: הרי שבת, שנאמר בו "מושבות" (שמות לה ג) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ובכל זאת היא נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. ומוכח מכאן ש"מושבות" משמעו בכל מקום שאתם יושבים, ואם כן גם בנסכים נפרש כן, שבבכל מקום, וגם בבמת יחיד, יחוייבו בנסכים.
אמר לו רבי ישמעאל: אין ראיה משבת. כי שבת, מקל וחומר אתיא שנוהגת גם בחוץ לארץ -
מה מצות קלות (שאינן תלויות בארץ) נוהגות בין בארץ בין בחוץ לארץ. שבת, דחמירא, כל שכן שהיא נוהגת בין
בארץ בין בחוץ לארץ.  8 

 8.  לכאורה קשה, שאם כן, איך יענש במיתה המחלל שבת בחוץ לארץ, והרי אין עונשין מן הדין. וצריך לומר, שהקל וחומר בא לגלות ש"מושבותיכם" האמור בשבת אין פירושו כבכל מקום, לאחר ירושה וישיבה, אלא בכל מקום שאתם יושבים. ובזה ניחא למה לא נדרוש קל וחומר לתרומות ומעשרות שינהגו בחוץ לארץ, שהרי הן חמורות ממצוות קלות, לפי שיש בהן עונש של מיתה בידי שמים על האוכל טבל. כי הקל וחומר שייך רק היכן שכתוב "מושבות", שעל ידי הקל וחומר אנו מפרשים שהכוונה לכל מקום שאתם יושבים. אילת השחר. ובתוס' הרא"ש הקשה, מכל מקום, בטל הלימוד של רבי ישמעאל מנסכים, שלמד ממנו על כל מקום שנאמר "מושב" שהוא לאחר ירושה וישיבה, שהרי אפשר ללמוד משבת ש"מושב" הוא בכל מקום שאתם יושבים. ותירץ, שרבי ישמעאל השיב לרבי עקיבא שהוא אינו מדבר בכל המצוות אלא רק במצוות התלויות בארץ, ואותן הוא לומד מנסכים, שהם גם כן באים מגידולי קרקע, מה שאין כן שבת, שהיא חובת הגוף, ואינה דומה לנסכים, ולכן אי אפשר ללומדה מהם.
ומסיקה הגמרא לפשוט את האיבעיא, האם רבי אליעזר לקולא פליג או לחומרא פליג:
מדאמר אביי "מאן תנא דפליג עליה דרבי אליעזר? - רבי ישמעאל!", שהתנא קמא במשנה הוא רבי ישמעאל, הסובר ש"מושב" משמעו לאחר ירושה וישיבה, ולכן הוא סובר ש"חדש" נוהג רק בארץ ישראל, הרי ממילא, רבי אליעזר בא לחלוק עליו ולומר שה"חדש" נוהג גם בחוץ לארץ.
שמע מינה, רבי אליעזר לחומרא פליג.
ומסקינן: אכן שמע מינה!
והוינן בה: מכדי, הרי, רבי ישמעאל, אהיכא קאי? מהיכן היא למד ש"מושב" פירושו לאחר ירושה וישיבה? אנסכים מנסכים הוא למד זאת.

דרשני המקוצר[עריכה]