פרשני:בבלי:קידושין פ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין פ ב

חברותא[עריכה]

ונמצאו  נקורים נקורים (חורים) בעיסה, הדבר מוכיח שנקרו בה התרנגולים.
ומעתה יש לחשוש, שמא קודם לכן שתו התרנגולים מהמשקים הטמאים, ובעוד המשקה הטמא טופח בחרטומיהם, נקרו בעיסה. והרי היא טמאה מחמת מגע של המשקים האלו בה.
לפיכך, אם עיסה של תרומה היא, "תולין" אותה (נוהגים בה מנהג ספק): לא אוכלין אותה, כי שמא טמאה היא, ואולם לא שורפין אותה (כדין תרומה טמאה שמצותה בשריפה), כי שמא טהורה היא.
ואף שהספק הוא במגע המשקים הטמאים שבפי התרנגולים, שאין בהם דעת לישאל, והיה מן הדין לטהר את העיסה, החמירו בה חכמים כדבר שיש בו דעת לישאל, וטימאוה.
ומכל מקום, מדקתני לגבי תינוק שנגע בעיסה, שמעיקר הדין היא טהורה, אלא שחכמים עשאוה כדבר שיש בו דעת לישאל, מוכח כרבי יוחנן, שלא טימאו חכמים את העיסה לשורפה, אלא רק לתלותה.
אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו שהעיסה טמאה, אלא בנמצאו בבית משקים טמאים לבנים, ללא צבע, לפי שאז אין ניכר סימן המשקים בעיסה.
אבל באם היו בבית משקים אדומים, אין לחוש שמא הביאום התרנגולים אל העיסה, כי אם איתא דנקיר (אם אכן נקרו התרנגולים את העיסה בעוד המשקים האדומים בפיהם), מידע ידיע, היה הדבר ידוע וניכר על גבי העיסה. ומאחר שאין הדבר ניכר בה, אות הוא שלא שתו התרנגולים מהם.
ותמהינן: ודילמא אכן שתו מהם, ומה שאין הדבר ניכר על העיסה, הוא משום דבלעתינהו (בלעה אותם) העיסה.
אמר רבי יוחנן: דבר זה שמע בריבי (גדול הדור, שהוא רבי יהושע בן לוי). ופירושו של דבר, לא שמע. והיינו, את ביאור הדברים שאף במשקים אדומים יש לחלק.
וכך הוא פירושם של הדברים: לא שנו שטמאה העיסה, אלא באם המשקים הטמאים צלולים הם, עד כדי שבבואה של תינוק ניכר בהם, שהיא משתקפת בהם, כשהוא עומד מולם, כמו במראה. ומאחר שהם כה צלולים, הרי הם נוחים להבלע בה ללא היכר, ולכך העיסה טמאה.
אבל באם המשקים עכורים, לא נטמאת העיסה כאשר אין הם ניכרים בה, לפי שמשקים עכורים אין נבלעים בעיסה ללא היכר אלא משאירים על גבה סימן. ומאחר ואין הם ניכרים בה, ודאי לא הביאום התרנגולים עליה.
מתניתין:
אסור מן התורה להתייחד עם העריות, שדבר זה גורם לגלות ערוה (רמב"ם). וחכמים אסרו להתייחד אף עם הפנויה.
א. לא יתייחד אדם עם אשה האסורה עליו, אפילו עם שתי נשים, שמא יבואו לידי עבירה.  1 

 1.  רש"י מבאר שאין להתייחד עם שתי נשים, שמא שתיהן תתפתנה לו. אך הריטב"א מבאר שנשים דעתן קלה. וגם אם תבעל אחת מהן, השניה תחפה עליה, ולזה חיישינן. ולפי הריטב"א אסור לו להתייחד אפילו עם יותר משתי נשים, שגם כאן קיים החשש שכולן תחפינה על האשה הנבעלת. אבל לרש"י אין לחשוש אלא בשתיים שתתפתנה לו, ולא בשלש נשים.
ב. אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. כי האחד מתבייש מחבירו, ואין לחשוש שמא יבואו לידי עבירה.
אבל נשים דעתם קלה, לפיכך, אסור לאדם להתייחד אף עם שתי נשים. כי היות ושתיהן נוחות להתפתות, לא תירא אחת מחבירתה, שהרי אף היא תעשה כמותה.
רבי שמעון חולק ואומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים, כשם שמותר לאשה אחת להתייחד עם שני אנשים.
ג. ובזמן שאשתו עמו, אין איסור יחוד, לדברי הכל, אפילו עם אשה אחת, ולכן, אף ישן עמהם בלילה בפונדקי (אכסניה, כלומר בבית אחד), ואין לחשוש שמא יבוא לדבר עבירה עם הערוה, מפני שאשתו משמרתו שלא יזנה. ואין לחשוש שמא יבוא לידי עבירה אפילו אם היא ישינה.
ד. מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, כי אין בהן חשש שיבואו לגילוי ערוה.
וישן עמהם (הבן הקטן עם אמו, וכן האב עם בתו הקטנה) בקירוב בשר (בלא בגדים).
ואם הגדילו הבן והבת - זו (הבת) ישנה עם אביה בכסותה (בבגדיה), וזה (הבן) ישן עם אמו בכסותו.
גמרא:
שנינו במשנה: לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.
והוינן בה: מאי טעמא חששו באדם אחד ושתי נשים יותר מבשני אנשים ואשה אחת?
ומביאה הגמרא את ביאורו של תנא דבי אליהו:
הואיל ונשים דעתן קלות עליהן, והן נוחות להתפתות לעבירה, מה שאין כן באנשים, שאין דעתם קלה כמותן.
ועתה מבארת הגמרא את המקור לאיסור יחוד:
מנא הני מילי לאיסור יחוד עם העריות, מן התורה?
אמר רבי יוחנן משום (בשם) רבי ישמעאל: רמז לאיסור יחוד מן התורה, מנין? -
שנאמר: (דברים יג) "כי יסיתך אחיך, בן אמך, בסתר, לאמר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים ".
וכי דוקא אחיך שהוא "בן אם" (אח מהאם), מסית (דרכו להסית), ואילו אח שהוא "בן אב" (אח מהאב) אינו מסית? ומה חילוק יש בדבר!?
אלא, כאן ייחסה התורה את הבן לאמו, כדי לומר לך, שמתוך כל העריות, רק בן רשאי להיות מתייחד עם אמו (ומתוך כך הוא מצוי אצלה, ולכן הוא קרוי "בן אמך"), ואסור להתייחד עם כל העריות שבתורה.
ודנה הגמרא: פשטיה דקרא - במאי כתיב? שהרי פשוטו של מקרא מדבר בענין הסתה לעבודה זרה. ומדוע נקט הכתוב "בן אמך" בענין זה?
אמר אביי: על דרך "לא מיבעיא" קאמר הכתוב. דכתיב בהמשך הכתוב "לא תאבה לו ולא תשמע אליו", וכך אמר:
לא מיבעיא, אין צורך לומר באח שהוא בן אב, דסני ליה (שיש בו כלפיך נטיה של שנאה) ועייץ ליה (ולכן הוא יועץ לו) עצות רעות, שאין צורך להזהיר שלא תשמע לעצתו, שהרי אח זה חשוד להכשילך, כי יש בו שנאה מסוימת כלפיך, משום שאתה ממעט את חלקו בירושת אביכם. ועל כן צריך אתה מעצמך לחשוש שהוא משיא לך עצה רעה, ולא הוצרכה התורה להזהירך ממנו -
אלא אפילו אח שהוא בן אם, דלא סני ליה (שאינו שונאו, כי אין הוא יורש יחד עמו בירושת אביהם), אימא, צייתי ליה (אשמע לעצתו).
לכן קא משמע לן קרא "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו".
שנינו במשנה: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.
והוינן בה: נימא מתניתין, משנתנו האוסרת על איש אחד להתייחד עם שתי נשים, היא דלא כאבא שאול?
דתניא: ולד אדם שמת סמוך ללידתו - אם היתה מיתתו כל (תוך) שלשים יום ללידתו, אין צריך לכבדו במותו ולהוציאו לקבורה במטה או בארון, אלא יוצא הוא לבית הקברות בתוך חיק אדם.
ודי לו להיות נקבר בשלשה מלוים, ואפילו באשה אחת ושני אנשים. ואין לחשוש לאיסור יחוד בשעה שיוצאים לקוברו אל מחוץ לעיר.
אבל לא יקברוהו באיש אחד ושתי נשים. כי מאחר ולא היו בתי הקברות סמוכים לעיר, יש לחשוש בזה לאיסור יחוד.
אבא שאול אומר: אף באיש אחד ושתי נשים קוברים אותו. ואין לחשוש לאיסור יחוד.
ודברי אבא שאול אינם כדברי משנתנו, האומרת שאף באיש אחד ושתי נשים יש איסור.
ודחינן: אפילו תימא, מתניתין כאבא שאול, נמי לא קשיא.
כי לדעתו של אבא שאול, בשעת אנינות וצער תביר יצריה (יצרו נשבר) ואין לחשוש עליו שיבא לדבר עבירה.
ואילו רבנן סברי לה כמו שאמר רבי יצחק, שאף בשעת צער ואנינות עלול יצרו לתוקפו.
דאמר רבי יצחק: כך הוא ביאור הכתוב במגילת איכה (פרק ג): "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" -
"מה יתאונן" - מה מועילה לאדם אנינות וצער, לסמוך עליהם שישקיטו את יצרו? הלא אפילו בשעת אנינותו של אדם, יצרו מתגבר עליו!
אלא, "חי" - כל עוד שהוא חי - צריך הוא להיות "גבר על חטאיו" (להתגבר עליהם). שאם לא כן, יתגבר יצרו עליו, ויחטיאנו.
ואבא שאול, הסובר שבשעת אנינות תביר יצריה, קסבר: כי כתיב ההוא קרא, באדם המתרעם ומתלונן על מדותיו (על קורותיו; מה שמודדים לו מן השמים), כתיב.
והכי קאמר קרא: "מה יתאונן" ויתרעם אדם על מדותיו, על הקורה לו, וכי "גבר על חטאיו"? הרי דיו בחיים שנתתי לו, והוא "אדם חי".
ורבנן סוברים: אף אם פירוש הכתוב הוא שלא כרבי יצחק, ואף אם נכונים דברי אבא שאול ש"בשעת אנינות תביר יצריה", עדיין יש לאסור יחוד איש אחד בשתי נשים אף בשעת קבורת התינוק באיש אחד.
משום שלפעמים אין שם אנינות וצער, אלא הם מתחזים כאילו הם נושאים תינוק מת, וכונתם לדבר לעבירה.
כי ההוא מעשה דההיא איתתא (וכמו המעשה שהיה באותה אשה, שהראתה עצמה כאילו יוצאת לקבור את תינוקה, כדי שתוכל לעבור עבירה).
דהוה עובדא, ואפיקתיה (הוציאתו) לתינוק חי בחזקת מת, כדי לעבור עבירה עם האיש ההולך עמה.
שנינו במשנה: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.
אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו להתיר אשה אחת עם שני אנשים, אלא בשני אנשים כשרים.
אבל באנשים פרוצים, אפילו בי (עם) עשרה אנשים נמי לא תתייחד האשה.
הוה מעשה באשת איש אחת, והוציאוה עשרה אנשים במטה, כאילו מתה, כדי לקוברה, ואחר כך קילקלו עמה.
אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, שהפרוצים בעבירה אינם בושים זה מזה, דהא מיחברי בי עשרה וגנבי כשורא, ולא מיכספו מהדדי (שהרי עשרה גנבים חוברים יחד לגנוב קורה כבידה, ואינם מתביישים לחטוא זה בפני זה).
נימא מסייע ליה לרב יוסף, שאמר אין אשה רשאית להתייחד עם שני אנשים פרוצים.
מי שקינא לאשתו שלא תסתר עם איש פלוני, ועברה על דבריו ונסתרה, הרי היא אסורה על בעלה, כי חוששים אנו שמא זינתה עמו. לפיכך, מעלה אותה בעלה אותה לבית המקדש, ושם משקים אותה מים שנמחקה לתוכם מגילת סוטה. ומים אלו בודקים אותה. ואם זינתה, הרי היא מתה מחמתם.
וכל זמן שלא שתתה הרי היא אסורה על בעלה. ואם בא עליה בעלה באיסור, שוב אין המים מועילים לבודקה. ונמצא שם שמים המוזכר במגלת סוטה, נמחק לבטלה.
ותניא: מי שקינא לאשתו, ונסתרה, ומעלה הוא אותה מעירו לבית המקדש, מוסרין לו בית דין שבעירו שני תלמידי חכמים כדי לשמרו, שמא יבא עליה בדרך. ואז לא יבדקוה המים, ונמצא שם שמים נמחה לבטלה.
ודייקינן: רק "תלמידי חכמים", אין (ראויים הם ללוותם), אבל אינשי דעלמא, לא!
וקא סלקא דעתין, שמשום איסור יחוד הוא דקפדינן דוקא על תלמידי חכמים, משום שכשירים הם. ועל כן דוקא להם מותר להתייחד עם האשה.
אבל אינשי דעלמא, שאינם תלמידי חכמים, לא ראויים ללוותה מחמת איסור יחוד. ואף שהם שנים. והיינו כדברי רב יהודה אמר רב.
ודחינן: לא משום איסור יחוד הוא שהצריכו תלמידי חכמים בדוקא. אלא משום שדוקא עליהם יש לסמוך שיניאו את בעלה מלבא עליה.

דרשני המקוצר[עריכה]