פרשני:בבלי:שבועות יח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות יח א

חברותא[עריכה]

ואי בעם הארץ אנו עוסקים, שהוא אינו יודע על איסור הפרישה משנטמאה, ומשום כך אינו מזיד על הפרישה אלא אומר מותר הוא, וחייב הוא חטאת עליה; הרי תיקשי: כיון שעם הארץ הוא, נמצא שאינו יודע גם מה שאמרו חכמים (לקמן יח ב) שחייב אדם לפרוש מאשתו באותה עונה (יום או לילה) שהיא אמורה לראות, ואם כן נמצא שאף כשנודע לו שנטמאת, סבור הוא שלא נתחייב חטאת על הכניסה, כי סבור הוא שהוא אנוס ולא היה לו להעלות על דעתו שתיטמא, ואם כן:
אידי ואידי (זה וזה, הכניסה והפרישה) כמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא! כי כל שלא נודע לו שנתחייב על הראשונה  1  בין עבירה אחת לחברתה אין הוא מתחייב בשתי חטאות. ואף זה, הרי לא נודע לו שנתחייב בכניסתו, כי עם הארץ סבור שאנוס הוא על הכניסה.

 1.  א. נתבאר על פי לשון רש"י שכתב "שכשאמרה לו נטמאתי, אינו יודע שנתחייב על הכניסה", ומשמע כוונתו, דידיעה לחלק אינה ידיעה אלא אם ידע בינתיים שנתחייב חטאת; וכן מפורש בלשון התוספות "משמע הכא, דאף על פי שנודע לו בינתיים שבא על הנדה, כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת שסבור להיות אנוס, חשבינן ליה כהעלם אחד, וכן פירש בקונטרס"; אך לשון הריטב"א בשם רש"י הוא: "אין לו ידיעת חטא לשעבר, כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניסה", ומשמע הטעם משום דכשהוא אנוס אין זה חטא, ואין כאן ידיעת חטא ; וגם תחילת לשון רש"י הוא "אף זה לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא"; (ואפשר, שיסוד מחלוקתם הוא, אם אנוס חשוב כמי שלא חטא, או שפטור הוא מחיוב חטאת בלבד, אבל חטא מיהא עבר). ב. הנה מדלא מקשה הגמרא בפשיטות "אי עם הארץ הוא, אנוס הוא", מבואר, דגם מי שאינו יודע דין זה אין לדונו כאנוס, וכן כתב רש"י בהדיא "ואי בעם הארץ, שהוא שוגג על שתיהן"; ומכל מקום מקשה הגמרא שאם עם הארץ הוא, כיון שאינו יודע דין זה אם כן חושב הוא שהוא אנוס, והדברים צריכים ביאור. וראה לשון הר"ח לעיל אמאי דאמרינן "אי בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם", שכתב: חדא הוא דמחייב (על הכניסה), דהוה ליה למפרש עונה סמוך לוסתה כדאמור רבנן, ומלשון זה משמע דכל חיובו על הכניסה הוא משום דין הפרישה שאמרו חכמים, ואם אינו יודע דין זה הרי הוא באמת אנוס, וכל זה צריך תלמוד. ג. הנה לפי המבואר כאן, דלא משכחת לה שתי חטאות אלא בתלמיד חכם שהוא יודע בין זו לזו, אם כן לכאורה היה לו לרש"י להזכיר לעיל גבי "אילימא בתלמיד חכם", שתלמיד חכם הוא לענין שני דברים, הן לענין איסור פרישה והן לענין חיוב פרישה, ורש"י לא הזכיר אלא את איסור הפרישה בלבד.
ואלא בכגון שבא עליה כשאין סמוך לוסתה -
ובמאן? אילימא בתלמיד חכם, כך אי אפשר לומר, שהרי:
ולא חדא ולא מיחייב, הרי אפילו על אחת מהן אינו חייב, כי: אכניסה אינו חייב משום דאנוס הוא, כי לא ידע ולא היה צריך להעלות בדעתו שתראה -
ואף אפרישה אינו חייב משום דמזיד הוא שהרי תלמיד חכם הוא, ויודע שאסור לפרוש באבר חי.
אי בעם הארץ שאינו יודע על האיסור לפרוש באבר חי, אף כך אי אפשר לומר, כי:
מכל מקום חדא בלבד הוא דמחייב והיינו אפרישה, אבל על הכניסה אינו חייב שהרי אנוס הוא; ואם כן באיזה אופן אמרו שהוא חייב שתים!?
הדר אמר רבא: לעולם, בכגון שבא עליה סמוך לוסתה, ובתלמיד חכם שיודע הוא מה שאמרו חכמים דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, ויודע הוא משנטמאת שהוא חייב חטאת, ואינו אנוס, ויש לו ידיעה בין עבירה לחברתה; ודקשיא לך: אם כן אפרישה לא ליחייב שהרי יודע הוא את האיסור לפרוש באבר חי, ומזיד הוא -
לא תיקשי: ובתלמיד חכם לזו, לחיוב פרישה סמוך לוסתה, ואין תלמיד חכם לזו, לאיסור פרישה באבר חי.  2 

 2.  כתב רש"י: ואם תאמר: (כיון שתלמיד חכם הוא ויודע חיוב הפרישה סמוך לוסתה) מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה! ? אין זו קשיא, שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא, ובבעילת הטמאה שוגג הוא, כסבור "יכולני לבעול".
אמר רבא: ותרוייהו - שני חיובי חטאת אלו - תנינהו (כבר שנאום חכמים): כניסה תנינא, ופרישה נמי תנינא.
פרישה תנינא: דקתני במשנתנו: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, חייב חטאת כיון שלא ידע איסור הפרישה באבר מת.  3 

 3.  אף דלכאורה היה אפשר לפרש את משנתנו דלא מיירי לענין חיוב חטאת אלא לענין חיוב כרת ומלקות, ואם כן לא תנינא חיוב חטאת על פרישה ; צריך לומר דמשמע לגמרא דבכלל דברי המשנה חיוב חטאת. ב. אף דלעיל מפרשינן דחייב הוא על הפרישה כשבא עליה סמוך לוסתה, מכל מקום אין כוונת הגמרא לומר דמשנתנו עוסקת בסמוך לוסתה, כי זו מנין לנו; אלא דלענין חיוב על הפרישה באבר חי, אין חילוק בין בא עליה סמוך לוסתה לשאינו סמוך לוסתה. ג. (יש לעיין: מה הוא החידוש בחיוב על הפרישה לבד, עד שהוצרכנו להביא "פרישה תנינא"; דאילו בהא דלעיל יש חידוש שחייב הוא שתים ואינו חשוב העלם אחד, אבל חטאת אחת למה לא יתחייב כיון שלא ידע איסור זה).
כניסה תנינא במשנה במסכת נדה (יד א): דתנן, דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים (עדי בדיקה), אחד לו ואחד לה (לקנח בהם אחר תשמיש) -
נמצא דם על עד שלו שקינח בו את האבר, טמאין - היא משום נדה, והוא משום בועל נדה - וחייבין בקרבן.
הרי מבואר שחייב בקרבן אם נטמאת בשעת תשמיש. מאי לאו, בכגון שבא עליה סמוך לוסתה, שאינו אנוס, ואכניסה הוא שמתחייבים קרבן. הרי תנינא לכניסה.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: לעולם אימא לך שהמשנה בנדה מיירי אפילו  4  בכגון שבא עליה שלא סמוך לוסתה. ולא אכניסה הוא מתחייב, כי אנוס הוא, אלא אפרישה הוא מתחייב, לפי שפרש באבר חי, וכגון שאמרה לו "נטמאתי", ובעם הארץ שאינו יודע איסור הפרישה.  5  ועדיין כניסה בסמוך לוסתה לא תנינא.

 4.  כן נראה כוונת הגמרא.   5.  בהמשך מקשה על זה הגמרא, דאין משמעות המשנה שאמרה לו "נטמאתי" אלא שנמצא על ידי העד שהיא טמאה; ולא היתה הגמרא יכולה להקשות כאן, דילמא בכגון שבא עליה סמוך לוסתה ואפרישה הוא דמחייב, ולא תיקשי קושיית הגמרא דלקמן, כי זו אינה קושיא, כי אם חייב הוא על הפרישה ובהכרח משום שהוא סמוך לוסתה, אם כן אף על הכניסה יתחייב, ותנינא לכניסה, כן נראה לכאורה.
וכי תימא: אם על פרישה מחייבתו המשנה, פרישה למה לי לרבי, מסדר המשניות, ללמדנו שהוא חייב קרבן? הא כבר תנא ליה לפרישה במשנתנו שהוא חייב.
יש לומר, הא - את הסיפא של אותה משנה, איצטריך לאשמועינן, ששנינו שם:
נמצא (דם) על (עד) שלה "אותיום" (שבדקה מיד לאחר בעילה), טמאין שניהם, (היא משום נדה, והוא משום בועל נדה), וחייבין בקרבן -
נמצא (דם) על שלה לאחר זמן (שלא בדקה מיד), הרי הם טמאים בספק, כי לא נודע אם בועל נדה הוא, כי שמא אחר תשמיש ראתה, ופטורין מן הקרבן.
ואיידי דבעי מיתנא (אגב ששנה התנא) "נמצא על שלה", ולחלק בין אותיום לאחר זמן, תנא נמי "נמצא על שלו", ואף שכבר למדנו דין זה ממשנתנו.
אמר תמה ליה רבינא לרב אדא בר מתנה: מי מצית לאוקמה לההיא דמסכת נדה, בשלא סמוך לוסתה, וחיוב הקרבן הוא אפרישה, כי אמרה לו "נטמאתי" קודם שפרש!?
והא "נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן" קתני התם, ו"נמצא", לבתר הכי (לאחר תשמיש) משמע,  6  שקינח לאחר תשמיש ועליו נמצא הדם, ומזה יודעים אנו שנטמאת -

 6.  א. לשון הגמרא משמע שהדיוק הוא מלשון "נמצא", (אלא שלכאורה אין צריך לזה, כי ודאי משמעות המשנה היא שעל ידי העד שקינח בו לאחר תשמיש נודע לו נדותה, ולא מיירי כשאמרה "נטמאתי"). ב. הקשו התוספות: עדיפא מיניה הוה מצי למיפרך, מהא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורים מן הקרבן, ואמאי פטור, כיון דאמרה "נטמאתי"; וראה מה שכתב רבי עקיבא איגר בזה.
ואי אפרישה הוא דמחייב ומשום שאמרה לו "נטמאתי", הרי מעיקרא כי פריש ליה (בתחילה כשפירשה לו "נטמאתי"),  7  מעיקרא, הויא ליה ידיעה; ואילו מן המשנה הרי משמע שלא נודע לו נדותה אלא לאחר תשמיש!?

 7.  ריטב"א; וראה עוד שם.
אמר ליה רבא לרב אדא בר מתנה: ציית מאי דקאמר רבך (הסכת ושמע לדברי רבינא רבך שתמה על דבריך)!
אמר ליה  8  רב אדא בר מתנא לרבא:

 8.  כן גרס רש"י.
היכי מצית  9  לפרשה אכניסה ודוקא כשבא עליה סמוך לוסתה, דהא תניא עלה דההיא משנה בנדה: זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין בית דין  10  עליה -

 9.  כן היא גירסת רש"י שלפנינו; ועל הגליון הובאה גירסא "היכי אצית" (האיך אשמע לדברי רבי) ; והריטב"א כתב "גירסת רש"י ז"ל מאי איצית:. ".   10.  כן נראה לפרש, וקאי על המשנה בהוריות, וכעין משנתנו.
ואם איתא דכוונת המשנה היא לחייבו על הכניסה, הרי מצות לא תעשה היא שלא לבוא על הנדה, ואין בה עשה;  11  ובהכרח דעל הפרישה באה המשנה לחייבו, שהיא מצות עשה, וכמו ששנינו במשנתנו!?

 11.  כן פירש הריטב"א לפי שיטת רש"י.
אמר תירץ ליה רבא לרב אדא בר מתנה: אי תנית (אם שונה אתה ברייתא כפי שהבאת) חסר אותה ותני הכי (כשאר "חסורי מחסרא והכי קתני"):
זו - הנשנית במשנתנו שהוא חייב כשנמצא על שלו - היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין בית דין עליה.
ואם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין בית דין עליה.  12 

 12.  הראשונים תמהו על רש"י בפירושו בסוגיא, ופירשו באופן אחר, ראה רמב"ן וריטב"א.
אמר מר במשנתנו: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ופירש מיד, חייב:
שואלת הגמרא היכי עביד (כיצד צריך הוא לעשות)?
אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע, כלומר: יעמיד עצמו בלא דישה של האבר עד שימות -
וטוביה (ואשריו) אם יעשה כן.
אמר רבא: משנתנו ששנינו: "פירש מיד, חייב", דמשמע: הפורש באבר מת פטור - זאת אומרת כי המשמש באבר מת בעריות הרי הוא פטור -
דאי סלקא דעתך דלעולם המשמש באבר מת נמי חייב ואף כשממתין עד שימות האבר עובר הוא איסור, אם כן בהכרח דהכא כשפורש באבר מת מאי טעמא הוא פטור מחטאת - משום דמיירי כשאינו סמוך לוסתה דאנוס הוא כי לא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא -  13  והרי אי אנוס הוא, שבא עליה שלא בסמוך לוסתה, וזה הוא טעם פטורו כשפירש באבר מת ואף שאיסור הוא, כי פירש באבר חי, נמי ניפטר מחטאת, מאותו טעם עצמו, שהרי אנוס הוא, ומה לי עשה באונס איסור זה מעשה באונס איסור אחר!?

 13.  בהמשך הסוגיא מבואר, דכוונת הגמרא "אנוס הוא", הוא משום שלא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא, ומטעם זה מקשה הגמרא לקמן: הרי אם בא עליה סמוך לוסתה אינו אנוס, ומפרשת הגמרא, באמת משנתנו עוסקת כשאינו סמוך לוסתה; ורש"י כתב: "אנוס הוא, דאין לו עוד מה לעשות" (פירוש: מוכרח הוא לפרוש ממנה, כי לא נחייבנו להשאר כן לעולם) ; וכתב עליו הריטב"א: "ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס, אלא כשהוא שלא סמוך לוסתה, דאילו סמוך לוסתה לא חשיבא אונס, כי הוא הביא האונס על עצמו, וכדאמרינן בסמוך".
אלא ודאי מוכרח, שאינו אנוס, כי בא עליה סמוך לוסתה. וטעם פטורו באבר מת הוא משום שאינה ביאה כלל, ולכן כשפירש באבר חי הוא חייב; ומכאן, שכל המשמש באבר מת אינו חייב.  14 

 14.  לכאורה יכולה היתה הגמרא להקשות בקיצור לשון "אי סלקא דעתך משמש מת בעריות, חייב. מה לי פירש מיד מה לי פירש לכשימות האבר", כי מאחר שאף פרישה באבר מת ביאת איסור היא, אם כן, מה שפוטרו מזה יפטרנו גם מזה; וראה בתוספות שכתבו, דיכול היה רבא להקשות מן הפסוק האוסר לפרוש כשאמרה לו "נטמאתי", ובהכרח שימתין עד שימות האבר ויפרוש, ומוכח דהמשמש מת בעריות, פטור, שאם לא כן מה לי לפרוש באבר חי מה לי לפרוש באבר מת; אלא שהאריכה הגמרא, כדי לבאר מה הוא באמת טעם פטורו - לאביי - כשיצא באבר מת; ועל טעם זה מקשה מה לי אבר חי מה לי אבר מת, כן נראה לכאורה.
אמר ליה אביי לרבא לדחות את ראייתו מן המשנה שהמשמש מת בעריות, פטור:
לעולם אימא לך: המשמש מת בעריות חייב, והכא - כשפרש באבר מת - מאי טעמא פטור הוא מחטאת משום דאנוס הוא; והא דאמרת להוכיח לא כן, ומשום דתיקשי: כי פריש מיד אמאי חייב, והרי אנוס הוא, אימא לך:
לכך הוא חייב, כי היה לו לפרוש בהנאה מועטת באבר מת, ופירש בהנאה מרובה באבר חי.
אמר ליה רבה בר חנן לאביי: אם כן - כדבריך, שאף פרישה באבר מת ביאה היא, ובהכרח צריך הוא לעבור איסור, אלא שצריך הוא לפרוש באבר מת משום שהיא הנאה מועטת ואיסורה קל, ולא לפרוש באבר חי משום שהיא הנאה מרובה ואיסורה חמור - הרי מצינו חילוק בין "דרך ארוכה ל"דרך קצרה" בנדה כשם שמצינו במי שנטמא בעזרה -

דרשני המקוצר[עריכה]