אישה נידה: הבדלים בין גרסאות בדף

נדה נִדה היא אִשה שיצא דם^[1] ממקורה^[2]. התורה קבעה שנדה טמאה ואסרה קשר גופני בין נדה לגבר. ]

טעם האיסור

עי' רמב"ן ורבנו בחיי ויקרא יח, ו, שהמשגל אסור זולתי לקיום המין, וע"ש בספורנו. עי' בבלי נדה לא: - ככלה הקדמת הרב קלמן כהנא זצ"ל לס' טהרת בת ישראל, עמ' כד-כו.

הקפדה על הלכות נידה

אי-שמירה על הלכות נידה גורמת לעונשים משמעותיים: על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחת מהן על שאינן זהירות בנידה (שבת לא:).

נידה היא אחת משלוש בדקי מיתה באשה (ברכות לא.).

שמירה על הלכות נידה בעבר המצרים לא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מנידתן, כדי שלא יהיו פרים ורבים, לפיכך לקו המים בדם (שמות רבה ט י).

אחד מגזירות השמד של הרומאים היה שנשים נידות ישמשו עם בעליהן (מעילה יז.).

עוד על הנדה

• "קינין ופתחי נידה, הן הן גופי הלכות" (אבות ג, כב)
• מדמה הקב"ה טומאת ישראל לטומאת הנידה, מה נידה ניטמאת ונטהרת, אף ישראל שנטמאו עתידים להיטהר (תנחומא מצורע ח).

הטומאה

אשה שיצא דם ממקורה טמאה ודמה טמא. הרמב"ם בהלכות משכב ומושב סיכם הלכות אלו ע"ש.

ערך מורחב - דם נדה

ראיה האוסרת

אשה שיצא דם מהמקור שלה טמאה ונאסרה לבעלה מן התורה, ואין הבדל בין אם זהו דם שיצא מעצמו בצורה טבעית לבין דם שיצא מהמקור באונס (נדה לב: שם לו: רמב"ם ר"פ ה מהל' איסורי ביאה שו"ע יו"ד סי' קפג), ע"י גורם חיצוני^[3], כגון: שקפצה ממקום למקום ומחמת זה יצא דם ממקורה או שראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים {{{1}}} זה עִם זה וחמדה וראתה דם (רמב"ם שם, וכ"ה בבאר הגולה ובט"ז שם ס"ק א ובבאר היטב שם ס"ק ב) או שעשתה בדיקה פנימית (דרכי טהרה ר"פ א) והחדירה בד בעומק המקור^[4], בכל מקרה טמאה ואסורה לגבר מן התורה, שנאמר (ויקרא טו, כה): "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ..." - ואפילו באונס (גמרא נדה שם ורש"י נדה לו: ד"ה וכי יזוב זוב; שם לב: ד"ה זב לא מטמא).

וכן, אין שום הבדל אם הדם שיצא הוא בשעת ויסתה (- 'מחזור' בלשון מודרנית^[5]) שלה או בזמן אחר^[6] (דרכי טהרה שם; טהרת בת ישראל בהתחלה), האשה טמאה ואסורה מן התורה. ] ומטעם זה, זקנה המסולקת דמים, שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, הרי היא טמאה נידה (שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח).

כמו כן, אין הבדל בכמות הדם שיצאה, ובין אם ראתה כדרכה (- שבזמן הווסת בדרך כלל יוצאים דמים רבים^[7]) ובין אם ראתה מעט דם ואפי' טיפה קטנה כגרגיר חרדל^[8] (נדה מ. במשנה רמב"ם שם ובפ"א מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ח שו"ע שם ועוד), או פחות מכך (הל' נדה רמב"ן ר"פ א; מאירי נדה סו. ש"ך שם ס"ק א בשם כמה פוסקים "ופשוט הוא", וכ"פ הבאר היטב שם ס"ק ד ותורת השלמים ס"ק ב, וכ"ה במשנה נדה הנ"ל), האשה טמאה ואסורה מן התורה.

במה דברים אמורים? במקרה שהרגישה ביציאת הדם (רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה ה"א ושו"ע שם ובר"ס קצ), אבל אם לא הרגישה ביציאתו אינה נאסרת לבעלה אלא מדרבנן^[9] (רמב"ם שם ה"ב שו"ע ר"ס קצ הנ"ל, ש"ך יו"ד סי' קפג ס"ק ב, ועוד), שנאמר (ויקרא טו, יט): "...דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ..." - עד שתרגיש בבשרה (דברי שמואל בנדה נז:^[10]).

כמו כן, אם ראתה האשה דם בזמן תשמיש או בזמן הטלת מי רגליים (- באופן שאינו דם מכה^[11]) או בזמן בדיקה פנימית בעומק אותו המקום^[12] - טמאה מן התורה, אע"פ שלא הרגישה, כי סביר שהרגישה ולא שמה לב (נדה שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"א סע' ז-ח, עמ' ג-ד, לגבי בדיקה פנימית; והאח' האריכו בזה - עי' פ"ת יו"ד סי' קנג ס"ק א וש"נ וערוה"ש שם סע' נה-נו).

בזמנינו נשים רבות אינן מרגישות את יציאת הדם, ואפילו בשעת וִסתן, ומ"מ הסכימו חכמי זמנינו שכשרואה את דם ויסתה כדרכה נאסרת וטמאה מן התורה.

המוצאת כתם בבגדה

ערך מורחב - דיני כתמים

כפי שנתבאר, מן התורה אשה נאסרת רק אם יצא דם מהמקור בהרגשה (או במצבים שדינם כהרגשה, כגון: בבדיקה פנימית, בשעת תשמיש או הטלת מי רגליים, כפי שנתבאר לעיל), אך אם לא הרגישה ביציאתו - איננה נאסרת מן התורה. אולם חכמים גזרו על המוצאת כתם בבגדה וצבעו מטמא, מחשש שמא הכתם הוא דם שיצא ממקורה. במקרה שמצאה האשה כתם - דינה מדרבנן כנדה רגילה לכל דבר.

אך מפני שמן התורה היא טהורה, הקלו חכמים מאד במצבים שונים שלא לאסור אותה לבעלה. ויש בזה פרטי דינים רבים, אך ניתן למנות את עיקרי המקרים שחכמים אמרו שאשה לא נטמאת מכתם:

1. המוצאת כתם שגודלו פחות מכגריס - טהורה, שיכולה לתלות שזה דם של מאכולת {{{1}}} שנמחצה ומתה (נדה נח:-נט.).
2. הלובשת בגד מלוכלך ומצאה עליו כתם - טהורה, שיכולה לתלות שהכתם היה מלפני כן (שו"ע יו"ד סי' קצ סע' לט).
3. המוצאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה (כגון: ריצפה, חול, שירותים ואמבטיה המחוברים לקרקע, ועוד) - אינה נטמאת (דעת רבי נחמיה בנדה ריש נח. ובמשנה נדה נט: וכן ההלכה - ר' שו"ע שם סע' י).
4. המוצאת כתם על בגד צבעוני - אינה נטמאת (דעת רבי נתן בר יוסף בנדה סא: וכן הלכה - ר'שו"ע שם סע' י).
5. המוצאת כתם על גופה או בגדיה במקום שלא יכול להיות שהגיע לשם דם מהמקור - טהורה (משנה נדה ריש נז:).
6. המוצאת כתם ויש לה מכה שיכולה להוציא דם (דברי רבי עקיבא במשנה נדה נח: וכן ההלכה - ר' שו"ע שם סע' יח).
7. אם עברה בשוק של טבחים ואולי ניתז עליה דם מהבשר ששחטו - טהורה (ברייתא בנדה נח:). וכן אם התעסקה בדם בעצמה (שו"ע שם).

כמובן, דינים אלו שייכים רק במוצאת כתם מבלי שהרגישה את יציאת הדם, אך מי שיצא לה מהמקור בהרגשה או שמצאה דם בבדיקה פנימית או לאחר תשמיש או הטלת מי רגליים - טמאה מהתורה, ואין בה את הקולות הנ"ל. לכן, טמאה גם אם יצאה טיפה קטנה מאד (לא נאמר בזה שיעור כגריס).

ראייה שלא כדרכה

(גושי בשר, וכו'^[13])

דם מהמקור

כתוב בתורה (ויקרא כ, יח):

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה {{{1}}} וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ - וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם".

מפסוק זה למדו חז"ל (ספרא, תזריע פרשה א פרק ג אות ו; ספרא, מצורע פרשת זבים ריש פרשה ד אות ב; פסיקא זוטרתא (- לקח טוב), ויקרא, תזריע, לה. ד"ה והקריבו; ילקוט שמעוני עה"ת רמז תקמח ותקסח; ועוד) שדווקא דם הבא מהמקור {{{1}}} מטמא, אבל דם המגיע ממקומות אחרים איננו מטמא. דרשה זו הובאה בראשונים ובפוסקים (רי"ף שבועות פ"א (ג.); תוס' נדה יז. ד"ה ודם העליה, ע"ש; רא"ש נדה פ"י סי' ו; מרדכי הל' נדה סי' תשלה; לבוש יו"ד סי' קפג סע' א; ש"ך שם ס"ק א; ביאור הגר"א שם אות א; שו"ע הרב [מלאדי] שם ריש ס"ק א; ערוך השולחן שם סע' מג; ועוד).

לכן, אשה שיש לה פצע באותו מקום בנרתיק ויצא דם מהמכה (ולא מהרחם) - מותרת לבעלה (ר' במקורות להלן), שאין מטמא אלא דם מהמקור וכפי שנתבאר.

אולם אם המכה נמצאת ברחם עצמו - פעמים שהיא טמאה (עי' נדה כב:; וכן שו"ת חלקת יעקב, מהד' תל אביב תשנ"ב - יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט - ח"ב סי' יח, וש"נ; ועוד), ופעמים שהיא טהורה (עי' פ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק כב; ועוד), ולכן תעשה שאלת חכם (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ד סע' יג, עמ' לה-לו).

מכה בנרתיק - ספק דם מהרחם וספק מהמכה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

אשה שיש לה מכה {{{1}}} באותו מקום (בנרתיק) ויצא ממנה דם, ואין ידוע אם הוא דם מהמקור או דם מהפצע, - תולים בדם המכה (נדה סו.).

בביאור הלכה זו ובהגדרת תנאיה רבו הדעות בפוסקים. הדיון הוא במיקום המכה - האם ברחם עצמו, או בצדדים; בזמן הדימום מהמכה - האם בשעת הווסת, או שלא בשעת הווסת; באופי המכה - האם ידוע בוודאות שיש לה מכה, או גם כשיש ספק בדבר, וכן האם ידוע שהמכה מוציאה דם, או גם כשלא ידוע, וכן האם מרגישה האשה בדימום, או גם בלא הרגשה, וכן בכמות הדימום אם דווקא בדימום מועט, או גם בדימום רב; במצבה הבסיסי של האשה - האם כשיש לה ווסת קבועה, או גם כשאין לה ווסת קבועה. ובכל אלו - יש שהצריכו צירוף של תנאים אחדים, ויש שהסתפקו באחד מהתנאים כמכריעים^[14].

מפוסקי זמנינו יש מי שהכריע להלכה שאשה הרואה דם שלא בשעת ווסתה, אם ידוע שיש לה מכה, וגם ידוע שהמכה מוציאה דם, וכגון שיש לה כאבים לפני שרואה הדם, תולים במכה; ואם ידוע שיש לה מכה, אבל לא ידוע אם המכה מוציאה דם, תולים במכה רק במקום עיגון (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' פג); ויש מי שכתב, שאשה שיש לה ווסת קבועה, ורואה דם מחמת תשמיש שלא בשעת ווסתה, יכולה לתלות במכה, אפילו אינה יודעת שמוציאה דם, ואפילו כשהדם בא מהמקור; אשה שאין לה ווסת קבועה, ורואה דם שלא בשעת ווסתה, אם הדם בא בוודאי מהמקור, תולים במכה רק אם ידוע שהיא מוציאה דם, ואם יש ספק אם הדם בא מהמקור או מהצדדים, תולים במכה גם כשלא ידוע שמוציאה דם; אשה שרואה דם בשעת ווסתה, הרי היא תמיד טמאה, ולעולם לא תולים במכה (שיעורי שבט הלוי, סי' קפז ס"ה סק"ב, בהסבר הרמ"א יו"ד סי' קפז סע' ה; וראה שו"ת אמונת שמואל סי' א).

ועוד יש מי שכתב, שתולים מחמת מכה אפילו שלא בשעת ווסתה רק בשלושה תנאים: שיודעת שיש לה מכה באותו מקום; שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חיכוך ונגיעה בה; ושלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם. הדרך היחידה שיתקיימו תנאים אלו היא שרופא יראה את המכה ויגיד לאשה שיש לה מכה כזו, ובזה סומכים על הרופא שאינו אלא מגלה את המציאות (שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד ח"א סי' כו; וראה עוד בשו"ת שאלי ציון מהדו"ת ח"ב חיו"ד סי' לב).

ועוד יש מי שכתב, שהמנהג להלכה הוא שמקילים דווקא כשהמכה היא בנרתיק, אבל אם יודעים שהדם בא מהרחם, אף על פי שאומרת האשה שיש לה מכה במקור - אין להקל; אבל אם הרופא אומר שרואה את המכה במראה, יש מקום להקל (שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"א).

ועוד יש מי שכתב, שדווקא לעניין איסור רואה מחמת תשמיש תולים במכה, אבל לעניין טומאת נידה אין להקל במכה, וצריכה שבעה נקיים על ראיה כזו, ואם ידוע שהמכה מוציאה דם, תולים במכה אף לעניין טומאת נידה, ואינה צריכה טבילה כלל (חזו"א חיו"ד סי' פב).

יש מי שכתב, שאשה שיש לה התקן תוך-רחמי וגם מצאו אצלה פטרת בנרתיק, אם המציאות היא שהדמומים מההתקן הם נדירים, והדמומים מהפטרת הם שכיחים, תולים בפטרת וטהורה (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' כד).

נאמנות על קיום המכה

נאמנת האשה עצמה לומר שיש לה מכה באותו מקום שממנו יוצא הדם ^[15], וכן נאמן הרופא לומר שרואה בעזרת מכשיר מתאים שהדם יוצא ממכה, ואפילו הוא רופא גוי^[16]. יש שכתבו, שעדיף לשאול שני רופאים זה שלא בפני זה^[17].

רופא שטיפל בפצעים בנרתיק לאחר לידה, ואמר שלאחר מספר ימים תראה האשה דם, אלא שהוא דם מהנרתיק בגלל הטיפול, אם יצא הדם בדיוק באותו מס' ימים שנקב הרופא - הרי הוא נאמן בכך, והאשה טהורה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט בתו"ד, וע"ש שהוא אף לדעת החת"ס – שהובא בפ"ת יו"ד סי' קפז ס"ק ל – שאין לרופא נאמנות, מ"מ כאן יש להאמין לו כיוון שהוכח כדבריו שהדם בא ביום שאמר).

דם בזמן ביוץ אשה הרואה דם בזמן הביוץ, היינו באמצע המחזור, הרי היא טמאת נידה^[18]. הטעם: אמנם הדימום בא מהשחלה עקב קריעת הקרום בזמן הביוץ, אך הדעה הרווחת היא שיש גם דם מהרחם בגלל השינוי ברמות האסטרוגן^[19].

אשה המשתמשת בכיפה למניעת הריון, ולאחר התשמיש הסירה את הכיפה ומצאה דם, הרי היא טמאה, אלא אם כן יש לחוש שפצעה עצמה על ידי ציפורניה בעת שהכניסה או הוציאה את הכיפה, שאז היא טהורה אף אם נמצאו כמה טיפות דם^[20].

בזמן הכנסת ההתקן צריך לתפוס את צוואר הרחם בצבת, דבר שיכול לגרום לדימום^[21], וכמו כן שכיח שמספר ימים לאחר הכנסת ההתקן יש דימום מעצם הפעולה, ולפיכך צריכה לבדוק עצמה בימים אלו (נשמת אברהם חיו"ד סי' קצו סק"ב). אמנם יש מי שכתב, שמדובר כאן בפתיחה קטנה מהחוץ פנימה, והדם הוא דם מכה, ולכן טהורה (הרב י. פריס, תחומין, טו, עמ' 332 ואילך).

אשה שיש לה התקן תוך רחמי יש לה לעתים דימומים בין ווסתיים, ולעתים יש הארכה של שלב הדימום של הווסת, עד כדי הפרעה ממשית ביחסי אישות על פי ההלכה. לפיכך דנו רבנים וחוקרים בני דורנו בשאלה אם הדם שרואה אשה שיש לה התקן תוך רחמי הוא דם נידה או דם מכה. יש מי שכתב, שהדם הנמשך ללא הפסקה מהווסת, הרי הוא דם נידה; הדימום או הכתמים המופיעים לאחר מספר ימים של הפסקה מוחלטת של דם ווסת, הרי הם דם מכה; ודימום הבא מאוחר יותר, עלול להיות דם הפלה, ולפיכך האשה אסורה^[22]; יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש לאשה התקן תוך רחמי ורואה דם שלא בשעת ווסתה, והרופא אומר שההתקן גרם למכה שמדממת, הרי היא טהורה (טהרת הבית, ח"א סי' ה, עמ' רנג), ובפרט שלאור הידע הרפואי כיום, אין חשש הפלה בהתקן תוך רחמי^[23], ולפיכך לא שייך לאוסרה מחשש להפלה^[24]; יש מי שכתב, שאם הרופא רואה פצע בעזרת מראה, הרי הוא נאמן לומר שהדם הוא בגלל המכה שנגרמת על ידי ההתקן, אבל אם אומר כך רק על פי השערה - אינו נאמן. ואם יש התקן ורואה כתם, ואומר הרופא שהדבר בא מההתקן - נאמן^[25].

לאחר הוצאת ההתקן יש לחשוש לפתיחת הקבר, ולכן צריכה לספור חמישה ימים ועוד שבעה ימים נקיים^[26].

לאחר הרס רירית הרחם במצב של דימום רחמי כבד מבצעים לעתים הרס של רירית הרחם באמצעים שונים. אחרי פעולות אלו יש לפעמים דימומים, וכן קורה שנשארת ריר[י]ת רחם מועטה, ויש אחרי כן כתמים ואף דימומים. יש מי שכתבו, שאף שניתן לומר שיהא לזה דין פצע, אך מכיוון שמדובר בפעולה בתוך הרחם, לא ניתן לשלול תערובת של דם מכה ודם נידה, ולכן אין להקל (הרב יואל וד"ר חנה קטן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 256 ואילך).

כינים אשה שיש לה כינים על שערות הבושת, יכולה לתלות ראיית דם בכינים, אם בדקה שאמנם הם גורמים לדימום (שו"ת שבות יעקב ח"ג יו"ד סי' עט, וע"ש שכוונת הגמ' נדה יד. שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, הוא דווקא בתוך הרחם, אבל לא בשערות שבחוץ).

צניחת הרחם, הנקראת בלשון הפוסקים בשם מחלת הפארפאל, נידונה באריכות רבה בין הפוסקים, שכן המצב הזה גורם לדימום^[27]. מבחינה רפואית יש לציין כי ברור שבמצב של צניחת רחם אין דימום מתוך חלל הרחם, אלא יש לעיתים דימום מצוואר הרחם בגלל פציעה הנגרמת בעקבות צניחת הרחם.

מעיקר הדין - אשה הסובלת מצניחת רחם, כשהוא בולט לתוך הנרתיק ומשתרבב החוצה, אם ראתה חתיכות בשר בבית החיצון, הרי היא טהורה, ואפילו ראתה דם יחד עם החתיכות, והיינו דווקא שהחתיכות לא נימוחו במים פושרים, ודווקא כשהן חתיכות קטנות, אבל ראתה חתיכות גדולות, הרי היא טמאה, אפילו אם לא ראתה עמן דם (טושו"ע יו"ד סי' קפח סע' ג, וברמ"א שם), ואם ראתה דם בלבד, הרי היא טמאה (ש"ך יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פט, וסי' קיד; חוו"ד חידושים יו"ד סי' קפח סק"ח; שו"ת יד יצחק ח"א סי' פב).

אמנם בין האחרונים רבתה המחלוקת בדין זה, ובדורות הללו שכיחה תופעה זו מפני חולשת הנשים, ורבים מגדולי הדורות האריכו בתשובה, זה אוסר וזה מתיר, והדבר נוגע באיסור כרת (ערוה"ש יו"ד קפח כג, וראה שם סיכום שיטות הראשונים בזה). יש מי שכתב, שהוראה זו מסורה רק לגדולי הדור (שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פח); יש מי שכתב, שמימיו לא יצא הדבר בהיתר מתחת ידו (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעא. וראה עוד שם סי' קמה; שו"ת דברי חיים ח"ב סי' סג); ויש מי שכתב, שבזמנינו רוב המקרים הם בנשים זקנות לאחר סילוק דמים, ויש הוכחות ברורות שאינו דם נידות, אלא מכה או מן הצדדים, וכן אומרים הרופאים, ואחר שאשה לא ראתה שנים רבות, וודאי צניחת הרחם היא שגורמת לדם, אך למעשה אי אפשר להכריע באופן כללי, אלא יש לדון בכל מקרה לגופו. אכן, בזמן האחרון כורתים את הרחם במקרים אלו, ואם הכריתה היא שלימה, הרי שאין האשה טמאה עוד (שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג. וראה להלן).

לאור העובדה שבימינו ניתן לתקן מצב זה על ידי כריתה שלימה של הרחם, לא שכיחות עוד השאלות בעניין זה.

מצאה דם במי רגליה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

שתן דמי אשה שהטילה שתן, ויצא דם עם מי רגליה^[28], נחלקו הפוסקים להלכה באיזה מצבים ותנאים אפשר להניח שהדם אינו מהרחם, אלא ממכה באיבריה הפנימיים, בכליות או במערכת העיכול^[29], ולפיכך האשה טהורה; ובאיזה מצבים יש לחשוש שמא יש גם דם מהרחם אשר מעורב בדם שהיא רואה בשתן, ולפיכך היא טמאה^[30].

התנאים הנלקחים בחשבון הם: עמידה או ישיבה, שותתת או מקלחת, מרגישה כאבים או אינה מרגישה, הדם בתוך הספל או על שפת הספל^[31].

בני ספרד נוהגים להקל בכל מקרה (שיעורי שבט הלוי סי' קצא סק"ט, על פי דעת המחבר שם), ובני אשכנז מטהרים רק אם התקיימו שלושה תנאים: דווקא אם הטילה שתן בישיבה, ומקלחת, ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל, אבל בעומדת טמאה בכל מקרה (רמ"א שם, כשיטת הר"ח, וכתב 'והכי נהוג'; ט"ז שם סק"ב), והוא חומרה בלבד (ראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמח, כי מעיקר הדין רוב הראשונים חולקים על הר"ח בזה). גם בתנאים אלה אין לטהר אשה הרואה דם בשתן אלא שלא בשעת ווסתה, ושיסכימו שני רופאים שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, ושעשו בדיקות מתאימות לברר שאמנם הדם בא מדרכי השתן (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכג).

אכן, כיום ניתן לברר על ידי בדיקות רפואיות בצורה ברורה מה מקור הדם, ולכן אשה הרואה דם בזמן מתן שתן, או שראתה דם על הקינוח של מי רגליה, צריכה לברר אצל רופא מה מקור הדם (דרכי טהרה, מהד' תשס"ט פ"ד סע' יד, עמ' לו).

אם מצאו כדוריות אדומות בשתן בבדיקה מיקרוסקופית שלא בזמן הווסת, אפילו פעם אחת, הרי זו ראיה שהדם בא מדרכי השתן ולא מהרחם, וכן אם קיבלה האשה טיפול תרופתי למניעת ווסת, וראתה דם בשתן, אפשר לסמוך על כך שהדם אינו דם נידה, וכן אם נמצאה דלקת בדרכי השתן, הרי זו הוכחה שהדם בא מדרכי השתן (שיעורי שבט הלוי, סי' קצא סקט"ו; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ק).

אם אחר הטלת השתן קינחה עצמה בנייר ומצאה עליו דם - יש מי שכתב, שאם מיהרה לקנח עצמה מיד, הרי דין הקינוח כדין בדיקה, והיא טמאה, ואם שהתה יותר מכדי שיעור בדיקה (שהוא זמן מועט) מהטלת המים עד הקינוח, הרי היא טהורה מן התורה, וטמאה רק מדין כתם מדרבנן^[32]; ויש הסבורים, שגם אם קינחה מיד, אין לחוש בזה לראיה בהרגשה, ולכן היא טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן^[33].

אשה שנמצאו כדוריות דם בשתן בבדיקה מיקרוסקופית כשעברה בדיקות רפואיות שגרתיות, ואין הדם בשתן ניכר לעיניים, אין היא נידה (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלג).

כריתה מליאה וחלקית של הרחם (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

לאחר כריתת רחם (באנגלית: hysterectomy) - אם הכריתה הייתה שלימה, הרי היא צריכה לספור שבעה נקיים לטבול על העבר, אם לא הייתה טהורה לפני הניתוח, ואחר כך טהורה אפילו אם רואה דם, שבהכרח הדם לא בא מהמקור (שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' נ; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת הלל אומר סי' פה-פו; שו"ת יגל יעקב סי' מט; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמז; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יד; שו"ת אהל משה ח"ב סי' פח; שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' צ; שם ח"ה סי' קכב; שם ח"ח סי' קצט סק"א, וסי' ר; שיעורי שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ג; שו"ת אמרי צבי סי' קיב). לשיטה זו אם היא עומדת להינשא - יש מי שכתב, שמכל מקום צריכה לספור שבעה נקיים (שו"ת מערכי לב סי' מה. והוא כדין כל אשה שתבעוה להינשא ונתפייסה - נדה סו. טושו"ע יו"ד סי' קצב סע' א), ויש מי שכתב, שאין היא כלל בגדר שיכולה לראות דם, ואם רוצה להחמיר על עצמה ולטבול, לא תברך על טבילה זו (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכב); ויש מי שכתבו, שאם ממשיכה לראות דם ווסת, הרי זו הוכחה שנותר מהרחם, ואין לסמוך על הרופאים שכרתו הרחם בשלימות (שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה. וראה שם, שכן דעת הגר"י רוזין מרוגצ'וב); ואם הכריתה היתה חלקית, היינו שכרתו את גוף הרחם, אך השאירו את צוואר הרחם, הרי לכל הדעות היא טמאה אם תראה דם (שו"ת מנחת יצחק שם; וראה עוד בנידון בחוו"ד סי' קפח בביאורים סק"ג; שו"ת אילה שלוחה סי' יז; שו"ת ישועת משה ח"א סי' נה אות א).

אשה שעברה כריתת הרחם בעת שהייתה טהורה, מעיקר הדין היא נשארת טהורה, שכן הכריתה מבוצעת כך שמוציאים את הרחם בשלימותו מבלי לפתוח אותו ומבלי לגרום לדימום מתוכו, ומה שיוצא דם בעת הניתוח הוא מהחתכים שמחוץ לרחם, אלא שיש מי שכתב שצריכה טבילה בלא ברכה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' קפח סק"א); ויש מי שכתב, שצריכה לספור שבעה נקיים, אך לא תברך ברכת הטבילה (שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצט סק"א).

--- צבע האוסר --- כתוב בתורה (דברים יז, ח):

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ".

מפסוק זה משמע שיש הבדלי דינים בין דם לדם ובמקרה של חוסר ידיעה צריך לעלות ולשאול לסנהדרין גדולה, ומכאן דרש רבי חמא בר יוסף בשם רבי אושעיא בגמרא (נדה יט.) ובירושלמי (נדה פ"ו ה"ו) שיש צבעי דם נידות המטמאים ואוסרים, ויש צבעים שאינם מטמאים ואינם אוסרים.

במשנה (נדה פ"ב מ"ו, יט.) מובא שיש חמשה צבעי דמים טמאים: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכ[יין] מזוג. כל הגוונים הללו הם גוונים שונים של צבע אדום (נדה יט. ורש"י שם ד"ה למימרא דדם אדום הוא; דרכי טהרה, ריש פ"ג), מלבד הצבע השחור שהוא היה אדום אלא שלקה (דברי רבי חנינא בנדה יט. הנ"ל, שם כ. וכן סוכה לג: חולין מז: דרכי טהרה הנ"ל).

יש לעשות השוואה בין הדם כשמונח על בד לבן ובין הגוונים הנ"ל לאור היום (סדר הבדיקה מפורט ברמב"ם פ"ה מהל' איסורי ביאה הל' ח-יב עפ"י הגמ' נדה יט.- כ.).

כתבו הראשונים שאנו איננו יודעים להבחין בין הגוונים השונים של האדום, ולכן כל מראה שצבעו נוטה לדם (- אדום^[34]) או לשחור, ואין הבדל אם הוא כהה או בהיר, יש לדונו כמראה מטמא ואוסר (השגת הראב"ד פ"ה מהל' איסורי ביאה הי"ב ומגיד משנה שם בדעת הרמב"ם; רא"ש נדה סוף פ"ב; הרשב"א בתורת הבית, בית ז ריש שער א, ד"ה דבר תורה^[35]; טור יו"ד ר"ס קפח; ב"י ו שו"ע שם סע' א; באר הגולה וש"ך שם ס"ק א; ועוד).

בצבעים רבים דנו האחרונים אם צבעם נוטה לאדום או שלא, ובכללם אפור, חוּם (- ברויין בלשון הפוסקים, או brown באנגלית) , בז', זהב, ורוד, צהוב, בורדו, אפור, כתום, סגול ועוד^[36], ופעמים רבות שהדבר תלוי בגוונים שונים, וכן בפרטים נוספים^[37], ולכן בכל מקרה כזה (או של כל צבע אחר מ-'משפחת האדומים'), יש לפנות לחכם הבקי בהלכות אלו ויראתו קודם לחכמתו, ואין להקל ח"ו או להחמיר^[38] מבלי לשאול לחכם (הדרכת חכמי זמנינו).

כמובן, עד שיזדמן להם לשאול את הרב, עליהם להחמיר ולפרוש זה מזו וזו מזה כאלו מצאו מראה טמא (פשוט, וכ"כ בשיעורי שבט הלוי, נדה, סי' קצה סע' א אות א, עמ' רנה; שיעורי טהרה ח"א עמ' קלז; ועוד).

אולם בצבע לבן או ירוק (- green באנגלית^[39]) כעשבים, האשה ודאי טהורה (שו"ע יו"ד סי' קפח סע' א).

יש לפעמים מראות טהורים ובתוכם נקודה אדומה קטנה שאוסרת, ולזה דרושה בדיקה מדוקדקת (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ג סע' יב, עמ' ל-לא). לבדיקה זו צריך הרבה יישוב הדעת ויראת שמים, כי לפעמים יבדוק אדם פעמיים ושלוש ולא ירגיש בנקודה הקטנה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה. ובחינת חוש הראיה היא כפי כוונת הלב (דרכי טהרה שם סע' יג, עפ"י המבואר בשו"ע יו"ד סי' חי סע' יז).

איסור קירבה גופנית

אסור מדאורייתא לגבר ולאִשה נדה לקיים בניהם יחסי אישות (ויקרא יח, יט).

איש ואִשה שעברו על איסור זה מרצונם - חייבים שניהם כרת (ויקרא כ, יח), ואף שהאיש בלבד הוא עושה המעשה והאִשה פסיבית לחלוטין, מ"מ לשניהם יש הנאה (ב"ק לב.). ואין חילוק בין פנויה לנשואה, כי כל הבא על הנדה חייב כרת (לשון הרמ"א יו"ד סוף סי' קפג).

ואין הבדל בין אם היא כעת רואה דם, או שכבר הפסיקה לפני זמן, שכל זמן שלא טבלה לאחר שבעה ימים כדין הרי היא טמאה ואסורה והבא עליה חייב כרת (רמב"ם פ"ד מהל' איסורי ביאה הל' ב-ג). ור' להלן שמפורט סדר ההיטהרות בהרחבה.

סוגים ומצבים חריגים של בעילת נדה

חיוב כרת הוא אפילו במקרה לא הייתה זאת בעילה גמורה, אלא רק העראה (ויקרא כ, יח^[40], ורש"י שם; רמב"ן שם פס' ט, ד"ה והזכיר הכתוב, בתו"ד; יבמות נד.^[41] רמב"ם רפ"ד מהל' איסורי ביאה^[42] ועוד), שהעראה היא כביאה גמורה לכל דבר (תורה תמימה ויקרא כ, יח, הערה מח, ועוד^[43]).

הבועל את הנדה שלא כדרכה אף הוא חייב כרת, שהכתוב הקיש ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לכל העניינים תבנית:מקןרסנהדרין נד. הוריות ד. סוטה כו: יבמות נה: נו: גיטין פה. קידושין סוף כב: ועוד). חיוב זה הוא כ"כ פשוט, עד שאם בית דין טעו בדבר - חוזר הדין, שכן זהו "דבר שהצדוקים מודים בו" (סנהדרין לג:, וע"ש בחי' הר"ן; וע"ע אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, סוף ערך דיני נפשות, טור שעה, ד"ה במה דברים אמורים).

במקרה שבו הייתה האִשה אנוסה ונבעלה שלא מרצונה, הבעל חייב כרת, אך האִשה פטורה. (להרחיב – נהנית בשעת האונס, עי' כתובות , ועוד)

במקום סכנה

יהרג ואל יעבור - נחלקו המפרשים האם דין נידה הוא כשאר גילוי עריות שיהרג ואל יעבור (מנחת חינוך רצו-כא: חינוך - יעבור, רמב"ם - יהרג. ב"י יו"ד קצה ד"ה וכתב: יהרג).

שאר קריבות

איסור קְרִיבה של גבר אל אִשה נדה או לאחת משאר העריות, כולל לא רק איסור על ביאה, אלא אף חיבוק ונישוק, שכל נגיעה של חיבה באִשה נדה אסורה. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שנג) נגיעה זו אסורה מן התורה, והנוגע בנדה לוקה (ר"פ כא מהל' איסורי ביאה). ויש אומרים (פשטות^[44] דבריהרמב"ן^[45] בהשגותיו לספר המצוות שם) שאיסור זה הוא רק מדרבנן. ויש מי שכתב להסתפק אם איסור זה הוא מהתורה או מדרבנן (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן^[46], סי' קכז.

במצבי מחלה

ויש מי שאומר שלדעת הרמב"ם אסור לרופא לגעת באשה נדה חולה בכדי לרפא אותה, אך לדעת הסוברים שאיסור זה מדרבנן - מותר (ב"י יו"ד סי' קצה סע' יז). וע"ש בשו"ע ובנו"כ.

שאלה זו תלויה בשאלה האם איסורי נדה הם ביהרג ואל יעבור כעריות, ור' בכותרת במקום סכנה.

איסור ייחוד

אסור לאדם להתייחד {{{1}}} עִם נדה (רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה; ושו"ע אה"ע סי' כב סע' א ועוד), מלבד הבעל עם אשתו^[47] (שם, וכן בתוספתא סוטה פ"א ה"ב המובאת בגמ' סוטה ז., ור' להלן מקורות נוספים), וזאת מחמת שאין יצרו תוקפו כ"כ, מפני שכבר בעל אותה קודם שנעשתה נדה (שו"ע יו"ד ר"ס קצה), ועתידה להיות מותרת לו (סוטה שם ושיעורי שבט הלוי, הל' נדה, סי' קצה סע' א ס"ק ה; ור' להלן) ואיסורה חמור מאד, שעונשה בכרת (סוטה שם; רש"י כתובות ד. בסוף, ד"ה כי קאמר; ערוך השולחן אה"ע סי' קעח אות נא).

ועל היתר זה אמרו בגמרא ( סנהדרין לז., מתורגם לעברית):

אמר לו אותו מין לרב כהנא: אתם אומרים נדה מותרת להתייחד עִם בעלה^[48], אפשר אש בנעורת {{{1}}} ואינה מהבהבת {{{1}}}^[49], בוערת^[50])? - אמר לו [רב כהנא]: התורה העידה עלינו 'סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים' (שיר השירים ז, ג), שאפילו כסוגה {{{1}}} בשושנים^[51] - לא יפרצו בהן פרצות^[52]. ריש לקיש אמר [שהדבר נלמד] מכאן - 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ' (שיר השירים ו, ז) אפילו ריקנים שבך [- שבעם ישראל] מלאים מצוות כרמון. רבי זירא אמר [שהדבר נלמד] מכאן - 'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו' (בראשית כז, כז), אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".

ודבר זה, שִבחם של ישראל הוא, שאע"פ שתאווה גדולה יש בדבר, ולב בני הזוג גס אחד בשני^[53] ואינם בושים זה מזו וזו מזה^[54], ואין זר מבלעדיהם יודע בדבר, מ"מ נזהרים הם באזהרת התורה, ואינם נוגעים איש באשתו ואפילו באצבע קטנה^[55]. ועל דבר אמרו במדרש^[56]:

"סוּגָה {{{1}}} בַּשּׁוֹשָׁנִּים" - אין המקרא אומר אלא דרשני, [וכי] יש אדם [ש]גודר שדהו בשושנים, [- הרי] דרך בני אדם [ש]גודרים כרמיהם או שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בסירים ובחוחים (- מיני קוצים), שמא ראית אדם מימך שהוא גודר שדה בשושנים? אלא אלו הן דברי תורה שהם רכים כשושנים.

כיצד? בנוהג שבעולם, אדם נושא אִשה בן שלושים שנה, בן ארבעים שנה^[57], היה מתאווה לראות עצמו בתוך חופתו, אין לו יום גדול וחביב הימנו שהוא שמח עִם אשתו, הוציא יציאותיו {{{1}}} והציע חופתו. בא להיזקק לאשתו, והיא אומרת לו: 'כשושנה אדומה ראיתי' {{{1}}}. מייד פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.

מי גרם לו שלא יקרב אליה? איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם? מי הפרישו הימנה? אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? אלא אלו הם דברי תורה שרכים כשושנה, שנאמר בה (ויקרא יח, יט): וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".

מטעם זה, לא גזרו חכמים ייחוד באשתו נדה, שישראל קדושים הם^[58] ולא נחשדו לעבור על האיסור החמור של בעילת נדה (ערוך השולחן או"ח סי' תקמח אות ד בתו"ד). ומעשים רבים ישנם, על יהודים ויהודיות פשוטים שנזהרו מאד מלהיכשל באיסור חמור זה, ואף במצבים קשים במיוחד.

ויש מי שכתב טעם נוסף שלא גזרו על הייחוד עם אשתו נדה, משום שאי אפשר לאדם שלא להתייחד עם אשתו נדה, ואין גוזרים גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה^[59] (ספר יראים, לרבי אליעזר ממיץ, סי' כו, ובדפוסים אחרים: סי' קצב; וכעי"ז בתוס' הרא"ש שבת יג. ד"ה אף אשתו נדה).

ואף שאיסור ייחוד עם הערוה הוא מן התורה, מ"מ הדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה, ומצאו חכמים רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה מהפסוק סוגה בשושנים (רא"ש סוף הל' נידה בקיצור סי' ב ושו"ת הרא"ש כלל מז) והתורה העידה בנו שלא נבוא לידי קילקול (ערוך השולחן אה"ע סי' סג אות ג בתו"ד) וכדברי חז"ל הנ"ל.

ועוד, שלא אסרה התורה ייחוד אלא בשאר עריות שאין היתר לאיסורן, אך נדה יש לה היתר, שלאחר שבעה ימים יכולה להיטהר מטומאתה (סוטה ז. ותוס' שם ד"ה נדה שהיא; תוס' סנהדרין לז. ד"ה התורה העידה וכו'; יראים שם; קריית ספר ל[[המבי"ט]], פכ"ב מהל' איסורי ביאה; לבוש אה"ע סי' כב אות א; ערוך השולחן יו"ד סי' קצה אות א-ב ואה"ע סי' כב אות א; ועוד), וכבר אמרו בגמ' (יומא יח: וש"נ) "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (יראים שם).

להחמיר מלהתייחד עם אשתו נדה

רבא סבר שתבוא ברכה על אדם הישן בקילעא {{{1}}}^[60]) שבעל ואשתו נמצאים בה, בזמן שהאשה נדה (עירובין סג:), ואף שאין איסור ייחוד באשתו נדה, מ"מ זו שמירה נוספת כדי שלא יבואו לידי עבירה (מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה מאן נטריה וכו').

אך הגמ' (שם) דוחה זאת, ונוקטת כדעת רב יוסף שאין לאדם אחר^[61] לישון בחדר זה, כי הוא מפריע לבעל ולאשה, משום שיש ביניהם דיבורים שבצנעה^[62] (מהרש"א, חידושי אגדות, שם ד"ה אפילו באשתו נדה וכו'; ועוד).

מצבים שבהם אסור להתייחד עם אשתו

כפי שהובא לעיל, מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה, כי התורה העידה עלינו: "סוגה בשושנים" - שלא נכשל בחטא זה, ושונה ייחוד עם אשתו נדה מייחוד עם נשים אחרות מכמה טעמים: (א) יש היתר לאיסורה לאחר זמן (מעת שתטבול), (ב) איסורה חמור מאד (כרת), (ג) הוא כבר בעל אותה כשהייתה מותרת לו.

אולם, במצבים שבהם חסר אחד מהתנאים האמורים - אין היתר לבעל להתייחד עם אשתו, כפי שיפורטו הדברים להלן^[63]: ] במצבים שבהם אין היתר לאיסורן או שאין על האיסור עונש כרת - אסורה האשה להתייחד עִם בעלה (עי' סוטה שם לגבי סוטה, וכ"ש אשה שזנתה ובגדה בבעלה – תורת השלמים יו"ד סי' קצה ס"ק א וסדרי טהרה שם ס"ק ב).

ולכן, אשה שהוחזקה שהיא רואה דם נדוּת מהמקור מחמת תשמיש - אסור לבעלה להשהותה (שו"ע יו"ד סי' קפז סע' יד, וע"ש בב"י שכן כתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט) ולהתייחד עמה (סדרי טהרה הנ"ל; שו"ת חלקת יעקב אה"ע ריש סי' כט וריש סי' צד^[64]; ועוד), מפני שהיא נאסרה עליו עולמית (הרשב"א והב"י הנ"ל, הסדרי טהרה והחלקת יעקב הנ"ל) וכן משום שאיסור זה הוא מדרבנן וקל בעיניו ועלול להיכשל בו (הרשב"א והב"י הנ"ל).

ויש מי שאומר שגם אשה שיש לה פצעים החוצצים בטבילה ואינה יכולה להתרפא ולהיטהר (שו"ע יו"ד סוס"י קפז), דינה כאשה הרואה דם מחמת תשמיש שאסורה בייחוד (שו"ת ושב הכהן סי' ל, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' קפז ס"ק נא שהביא מש"כ הבית מאיר בספרו צלעות הבית סי' יג להסתפק בזה).

כמו כן, אדם שלא בעל את אשתו, כגון חתן שראתה אשתו דם נדה קודם שבעל - הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (כתובות ד.) ואסורים להתייחד (רמב"ם ר"פ כב מהל' איסורי ביאה; שו"ע יו"ד סי' קצב סע' ד ו אה"ע רס"י כב), משום שיצרו תוקפו (רש"י כתובות שם ד"ה אלא שלא בעל). ואין חילוק בזה בין בתולה לאלמנה וגרושה (ערוך השולחן אה"ע סי' כב סע' א). אבל, לאחר שבעלה מותר (כתובות שם, ובפוסקים שם), שמכיוון שבא עליה פעם אחת - שוב אין יצרו תוקפו (שו"ע יו"ד רס"י קצה).

• [יש מקום להרחיב בכמה פרטים בהלכה זו]
• [לעניין אם לחכם מותר להתייחד עם אשתו נדה קודם שיבעל - עי' מאירי יבמות לז: ד"ה לעולם, ועוד]

יש מי שכתב שאדם היודע בעצמו^[65] שאי אפשר לעמוד נגד יצרו כשיתייחד עם אשתו נדה, אף שאין איסור ייחוד מן הדין - מ"מ מחויב הוא ע"פ ההלכה להימנע מלהתייחד עמה, כמו שאסרו חז"ל ריבוי הדברים וכיו"ב^[66], גם כשבעל ועתידה להיות מותרת לו, משום שמרגיל לערווה, א"כ כשיודע שהייחוד אִתה בוודאי ירגיל לערווה חייב להימנע מייחוד כסייג (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קלו - הערה ליו"ד סי' קצה ס"א ד"ה ובעניין איסור ייחוד; שם ח"ח סי' רעא ד"ה וכבר כתבתי; וע"ע דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, עמ' מ, ד"ה אלו הם).

הרחקות מאשתו נדה

ערך מורחב - הרחקות מאשתו נדה

אנשי כנסת הגדולה צִוו "ועשו סייג לתורה" (אבות א, א), וחז"ל אכן גזרו והטילו איסורים שונים ביחס לכל העבירות, ובכללם חיובי הרחקה מהערווה, המחייבים את האדם להישמר מכל קשר עִם אשה האסורה עליו. כמובן, שגם אשה נדה היא אסורה על כל אדם (ואין חילוק כלל בין פנויה לנשואה, ובין אדם זר לבעלה - עי' שו"ת הריב"ש סי' תכה, הובא בב"י יו"ד סוף סי' קפג וברמ"א שם, שו"ת מִשנה הלכות ח"ה סי' קכו, ועוד), וחלים עליה כל חיובי ההרחקה שבין איש לאשה האסורה עליו (עי' מ"ב סי' עה סוף ס"ק ז, יז, וכן סי' ריז ס"ק טז ושעה"צ אות כו; שו"ת מִשנה הלכות ח"ה יו"ד סי' קכז ואילך; ועוד).

אולם, ביחס לחיובי ההרחקה, שונה הבעל מכל אדם זר, שלבעל מותר להתייחד עם אשתו נדה^[67], וכן הותר לו להסתכל וליהנות מיופייה של אשתו (רמ"א יו"ד סי' קצה סע' ז), מלבד בחלקים מסוימים של גופה (ר' להלן).

מאידך, גם לחומרה שונה הבעל מאחרים, שכן היא רגילה עמו ולבו גס בה, ועוד שמותר להם להתייחד, וקיים חשש כבד שהם יכשלו באיסור זה. בנוסף, יש חשש שהבעל יגיע להרהור עבירה ולהוצאת זרע לבטלה, בגלל קרוב הדעת הגדול שיש בינו לרעייתו (עי' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ח, עמ' מ).

מסיבה זו, גזרו חכמים על הבעל חיובי הרחקה מיוחדים, שאינם נוהגים באדם זר. להלן רשימה של הדברים האסורים בזמן שאשה נדה (עפ"י דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' ט, עמ' מא):

1. נגיעה באשתו נדה או בבגדיה (ואפילו אינם נהנים).
2. הושטת חפץ מידו לידה או מידה לידו.
3. הסתכלות במקומות המכוסים בגופה של אשתו ויש אומרים אף שמיעת קול שירתה.
4. הרהור עבירה באשתו (דהיינו מחשבת בעילה או שאר הירהור ממושך המביא לידי קישוי האבר. – ר' שו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' טו ד"ה ולפ"ז אין הטעם, בתו"ד, וכן באה"ע ח"א סי' סט; משכן ישראל ח"ב סוף עמ' ל בשם החזו"א, ובהערות טוהר הבית^[68] שם, עמ' נ-נא; ועוד).
5. קלות ראש המרגילה לערווה ודיבורים בענייני תשמיש (שו"ע יו"ד סי' קצה סע' א).
6. אכילה ביחד על שולחן אחד^[69] ללא שינוי.
7. אכילת שיירי מאכל של אשתו מאותו כלי.
8. ישיבה ושכיבה של הבעל על מיטת אשתו (הנמצאת בעיר), והאשה על מיטת בעלה בפניו.
9. ישיבה ושכיבה יחדיו על מיטה אחת או על ספסל מתנדנד.
10. יש אומרים שראוי להימנע מלצאת לטיול לבדם.
11. מזיגת הכוס בפניו, ויש אומרים אף הגשת האוכל בפניו.
12. הצעת המיטה בפניו.
13. יציקת מים על הידיים הבעל, רגליו וכד'.

יש לציין, שאין הכוונה בדברים אלו לרחק את אשתו ולהימנע מדברי חיבה הנצרכים, ולהפך, מצווה לקרבה אם רואה שהיא מצטערת, ובכל זה, אין להחמיר יותר ממה ששיערו חז"ל, שחומרה יתירה בדברים אלו עלולה להביא לדברים לא טובים (דרכי טהרה, שם, סע' ד, עמ' לח). וכדאי לדעת ולזכור שבתוך דם הנדה יש רעל (מינו-טוקסין) המשפיע זמנית על גוף האשה (- כאבים, כבדות ועייפות) ומצב רוחה, ובימים אלו היא זקוקה ביותר לעידוד, לשימת לב ולהתחשבות, יחד עם ההקפדה על כל פרטי הלכות ההרחקה, וחייב הבעל למצוא דרך לעודדה ולהרים את מצב רוחה באופן המותר, וזה צריך מחשבה והתחכמות (הרב שלמה וולבה זצ"ל, שיחות לחתנים, עמ' 18).

גדרי האיסור - עריות או טומאה (מקובץ יסודות וחקירות)

בטעם האיסור נחלקו הפוסקים אם איסור נידה וזבה הוא מדין ערווה (כדוגמת העריות המופיעות בויקרא פרקים יח-יט), או מדין טומאה (כזבה - ויקרא טו, יט-ל), או מדין נפרד (נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד קכ ואבני נזר ח"ב רמ-ח: דין נפרד. גר"ש שקאפ יבמות א ד"ה ועתה: תולדה מהטומאה), ומה משמעות הדבר להלכה^[70]. ומעין זה חקר האתוון דאורייתא (כא) האם איסור נידה הוא איסור או טומאה.

והרוגאצ'ובר חקר האם הנידה גורמת לראייה או שהראייה גורמת לנידה (דהיינו האם הדם אוסר אותה או שהימים אוסרים את הדם) (מפענח צפונות י-ז).

במהותה כתבו המפרשים שאינה דבר שבערווה (גליוני הש"ס גיטין ב: על תד"ה הווי, שו"ת רעק"א קכד, בית הלוי ח"ב ל).

דינה קל יותר משאר עריות, ולכן יכולה להתייבם, שלא כשאר עריות שאינן מתייבמות (תוס' יבמות ב. ד"ה ואחות). ומצאנו לזה ארבעה טעמים בראשונים ובאחרונים:

1. בנידה איסורה אינו משום קירבה, אך שאר עריות הם משום קירבה (רא"ש יבמות ב. (פרק א סימן ב)).
2. איסור נידה תלוי בזמן, אך שאר עריות אסורות תמיד (ספר הישר פ-א, הובא באחיעזר ח"א ב. וכן חילק הרא"ש יבמות ב. (פרק א סימן ב) בחילוק בין נידה לחליצת מעוברת שנידה עומדת ליטהר, והקרבן נתנאל שם א ביאר מדוע הרא"ש לא כתב זאת בתור חילוק בין נידה לשאר עריות).
3. בנידה סיבת האיסור בהווה, שכעת היא נידה (כמו שבחלב ודם סיבת האיסור היא בהווה, שכעת הם חלב ודם), אך בשאר העריות סיבת האיסור בעבר, שאשה זו נעשתה קרובה שלו בעבר (ולכן שאר עריות אסורות גם לאחר מיתה, אע"פ שכבר אינן קרובות אליו) (קובץ הערות א-ג ד"ה וה"נ).
4. בנידה יש איסור רק על הביאה ואין איסור לקדש אותה ולישא אותה, אך בשאר עריות יש איסור גם לקדשן ולנושאן (גרי"ז עמוד 164 ד"ה ומה).

טהרת הנדה

אשה שיצא דם ממקורה וניטמאה ונאסרה על בעלה, יכולה להיטהר ע"י תהליך הכולל שלושה מרכיבים יסודיים:

1. הפסקת זיבת הדם
2. שבעה ימים
3. טבילה

להלן יפורטו בהרחבה הלכות מרכיבים אלו.

הפסקת זיבת הדם (ודיני הפסק טהרה)

כל עוד ממשיך לצאת דם מהמקור - הנדה נשארת בטומאתה ובאיסורה (פשוט ___________), ולא משנה כמה זמן עבר או אם היא טבלה (פשוט).

כדי לוודא שהדם פסק מלזוב, צריכה הנדה לעשות "הפסק טהרה" דהיינו להכניס 'עד' {{{1}}} למקורה בעומק ולבדוק היטב בחורים ובסדקים ולבדוק אח"כ שיצא נקי מדם טמא (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' ט-י, עמ' קנו). הדרך לעשות זאת היא ע"י שתכרוך את ה'עד' על אצבעה ותכניסנו לאותו המקום בעומק עד מקום שידה מגעת ותסובב את ה'עד' בכל הצדדים לבדוק בחורים ובסדקים (טהרת בת ישראל ג, ג, עמ' לב).

ערך מורחב - הפסק טהרה

] לכתחילה יש לעשות את בדיקת ההפסק טהרה בעמידה ובפיסוק באופן שבו ניתן לבדוק בחורים ובסדקים, ולכן מומלץ לבדוק באופן שבו עומדת עִם רגל אחת על הקרקע ורגל אחת על הכיסא (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' ט, עמ' קנו; וכן מקובל להדריך). אך חוֹלָה יכולה לעשות את בדיקות הפסק טהרה והשבעה נקיים בשכיבה (שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' עא. וראה בשו"ת נוב"י קמא יו"ד סי' מו; שו"ת בית אפרים יו"ד סי' נא; חוו"ד סי' קצו בביאורים סק"ד; פתחא זוטא הל' נידה מהדו"ת סי' קפז סק"ב; גולות עליות, מקוואות פ"ח מ"ה).

לאחר ביצוע בדיקת "הפסק טהרה" מנהג כשר^[71] הוא להניח סמוך לשקיעת החמה "מוח דחוק" (- צמר גפן^[72] או בד דחוס באותו מקום) באותו המקום בעומק, ויהיה מונח שם כל בין השמשות (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' א) עד אחר צאת הכוכבים, ואז תוציאנו ותבדקנו באור בהיר אם אין שם טיפת דם בצבע האוסר (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' יז, עמ' קנט; טהרת בת ישראל סי' ג סע' ג עמ' לג; ועוד).

במה דברים אמורים? במי שעושה את בדיקת "הפסק טהרה" רק כמה ימים לאחר התחלת יציאת הדם, אולם אם עושה את בדיקת "הפסק טהרה" באותו יום שבו ראתה את הדם או את הכתם - יש חובה מעיקר הדין לשים "מוח דחוק" באותו מקום למשך כל בין השמשות (שו"ע שם סע' ב; טהרת בת ישראל שם סע' ג; ועוד). ויש אומרים שכל הרואה דם באותו יום שבו עושה את בדיקת ההפסק טהרה (ואפילו אם הדם החל כמה ימים קודם) צריכה מעיקר הדין לשים "מוח דחוק" (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' יח, עמ' קנט-קסא).

בעיות רפואיות בביצוע בדיקות הפסק טהרה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

הערות עריכה: (א) יתכן שכדאי להעביר את הכותרת הזו ותכולתה לערך הפסק טהרה. (ב) חלק מההלכות המובאות כאן נוגעות לדיני בדיקות של שבעה נקיים, וצריך להעביר אותן למקומן המתאים.

אשה שהתירו לה שימוש בכיפה למניעת הריון^[73] (באנגלית: diaphragm), ושכחה להוציאו קודם בדיקת הפסק טהרה, הרי היא צריכה לעשות מחדש בדיקת הפסק טהרה (שו"ת הר צבי יו"ד סי' קנה). מאידך, שימוש בהתקן תוך-רחמי למניעת הריון^[74] {{{1}}}, אינו מפריע לבדיקת הפסק טהרה (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סוף סי' פז).

יש מי שכתבו, שאם אשה מצאה דם על 'עד' הבדיקה בתוך שבעה נקיים, והרופאים אומרים שיש לה פצע בפנים שמוציא דם, אם הבדיקה הייתה נקייה בהפסק טהרה, וביום הראשון והשביעי, הרי היא טהורה (שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' פג; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמו); יש אומרים, שצריכה להיות נקייה בהפסק טהרה ובבדיקה אחת ראשונה של היום הראשון לשבעת הנקיים (חוו"ד סי' קצו סק"ג; אבני מילואים בשו"ת סוסי' כג; שיעורי שבט הלוי סי' קפז ס"ה סק"ג); ויש מי שכתב, שאשה שיש לה מכה המוציאה דם, ואינה יכולה להיטהר לבעלה, מספיק שתבדוק עצמה בהפסק טהרה שיהיה נקי, ואף על פי שאחר כך רואה דם, יכולה לתלות במכה (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז).

יש אומרים, שאם אינה מרגישה שיוצא דם ממקורה, הרי זה הפסק טהרה, גם אם בגלל מכה במקור אינה יכולה להפסיק בטהרה על ידי 'עד' בדיקה (שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נט; שו"ת אבני מילואים סי' כג; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעז; טהרת הבית ח"ב סי' יג במשמרת הטהרה סק"א, עמ' רלב רלד. וראה בשו"ת חת"ס שם שמבדיל בין הפסק טהרה לבין שבעת הימים הנקיים, עיי"ש). וכן יש מי שכתב, שאם הרופא אומר שיש לאשה מכה ברחם, ובעת ווסתה היא מדממת הרבה, אך גם לאחר זמן ווסתה היא ממשיכה לדמם בגלל הפצע, יש מקום להקל שתספור שבעה ימים לאחר ימי הווסת ותטבול, אף על פי שאין היא נקיה לגמרי, בתנאי שאחר הטבילה דמיה מועטים ולא שופעים, ובתנאי שידוע שהחולי התחיל בימי טהרתה, או שהיתה לה טהרה פעם אחר החולי (חזו"א חיו"ד סי' פא); ויש אומרים, שאשה לא יכולה להפסיק בטהרה עד שתהיה נקיה בבדיקת 'עד', ואפילו אינה מרגישה שדם יוצא ממקורה, ואפילו אם בכך תישאר טמאה לעולם (חוו"ד סי' קצו סק"ג; שו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סי' כח).

בדיקה בנוכחות פצע אשה שיש לה מכה בכותלי הרחם, והמכה אינה מוציאה דם, אבל כשבודקת עצמה כואב לה מאד, תבדוק עצמה ביום הפסקת טהרה, ביום הראשון, וביום השביעי כדין, ובשאר הימים לא תבדוק כלל, ואם יכולה לקנח מבחוץ קינוח כלשהו, טוב להצריך אותה לעשות זאת אם לא יכאב לה (שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכט; ערוה"ש יו"ד קצו ל; סדרי טהרה יו"ד סי' קצו סקט"ו; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סט; שם ח"ג סי' נו אות ג; טהרת הבית, ח"ב, סי' יג, במשמרת הטהרה סק"ה (עמ' שיח-שיט). וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמד). ויש מי שכתב, שבמקום חשש עיגון שאין האשה יכולה לטהר עצמה, יש לסמוך על גדולי הפוסקים הסבורים שאפילו אם לא בדקה עצמה תוך שבעה ימים, רק ביום אחד מכל השבעה, באיזה יום שיהיה חוץ מבדיקת הפסק טהרה - עלה לה (חכמת אדם, כלל קיז סי"ב).

בדיקה בנוכחות יובש באותו מקום אשה שקשה לה לעשות הבדיקות בזמנים הדרושים בגלל יובש באותו מקום, יכולה להרטיב מעט את 'עד' הבדיקה (שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קמו), ואפילו בשבת יכולה לשים מעט טיפות מים על 'העד' (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מו), או למרוח מעט ווזלין על 'העד', או בנרתיק (שו"ת באר משה ח"ב סי' נט; הגר"ש וואזנר, הובאו דבריו בס' מראה כהן, עמ' מה).

צניחת רחם - הטיפול בצניחת הרחם בעבר היה על ידי הכנסת טבעת בנרתיק אשר תמך ברחם והרים אותו, ודנו הפוסקים כיצד תעשה האשה בדיקות טהרה במצב כזה^[75], אלא שדרך טיפול זו כבר איננה מקובלת, והתיקון הוא ניתוחי, בעיקר על ידי כריתת הרחם, ולכן אין כמעט משמעות מעשית להצעות השונות של הפוסקים בנידון.

שבעה ימים לאחר זיבת הדם

להלכה ולמעשה, אשה שראתה דם נדה צריכה משפסק הדם למנות שבעה ימים {{{1}}} נקיים, שבהם איננה רואה כלל דם, ורק לאחר מכן יכולה לטבול ולהיטהר (שו"ע יו"ד סי' קפג - תחילת הלכות נדה קיצור שולחן ערוך, לרבי שלמה גאנצפריד זצ"ל, סי' קנג סעיף א, ועוד). ] אין חולק על הלכה פשוטה ופסוקה זו^[76], אע"פ ששלושה שלבים ישנם בהלכה זו: דין תורה, תקנת חכמים ומנהגן של בנות ישראל^[77].

מדין תורה, נדה צריכה להמתין שבעה ימים (ויקרא טו, יט), בין אם ראתה רק טיפת דם אחת, ובין שראתה כל שבעת הימים ברציפות, ומשפסקה לראות ביום השביעי טובלת בליל שמיני, וטהורה לבעלה. באחד עשר הימים הבאים אם תראה דם יום אחד או יומיים, הרי היא זבה קטנה, וטובלת לאחר ראיה זו, והיא טהורה לבעלה. ואם תראה שלושה ימים רצופים באותם הימים, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים שבהן לא יצא דם ממקורה כלל (ויקרא טו, כח), ואחר כך צריכה לטבול (שם) ולהביא קורבן (ויקרא טו, כט).

"וכמשפטים אלו היו עושים כשהיו בית דין הגדול מצויים והיו שם חכמים גדולים... ואם נולד להם ספק... בימי נדה וזיבה יעלו לבית דין וישאלו... ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה, וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבואו לידי ספק..." (רמב"ם ר"פ מהל' איסו"ב).

תקנת חכמים

"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות" (טור יו"ד סי' קפג; ור' הל' נדה לרמב"ן פ"א אות טו: "ונתמעט ליבם של חכמים") עד ש"בימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה" (רמב"ם שם ה"ג) וחששו חכמים שמא יבאו לטעות באיסור כרת (רמב"ן וטור שם).

לפיכך, התקין רבי יהודה הנשיא בשדות^[78] ראתה דם נדה יום אחד או שניים - תשב {{{1}}} ששה^[79] ימים נקיים {{{1}}}, שלשה - תשב שבעה נקיים (נדה סו.), ואין חילוק כלל בין ימי נדה לימי זבה.

מנהגן של בנות ישראל

בימי חכמי הגמרא החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה נוספת, שעל כל טיפת דם כגרגיר חרדל^[80] הן יושבות שבעה ימים נקיים כדין זבה גדולה, ואפילו ראתה דם בתקופת ימי נידתה, בין שראתה יום אחד, או שניים, או שבעת הימים כולם או יותר, וכשיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה (מימרא דרבי זירא ב ברכות לא. מגילה כח: נדה סו.). במנהג זה נהגו כולם ובכל מקום (רמב"ם שם ה"ד).

כמה סיבות נאמרו לחומרה זו, והעיקרית שבהן היא, כדי שתהיה לכל הנשים ספירה אחידה, ולא תצטרך כל אחת ואחת לחשב לעצמה חשבונות מסובכים, שלא כולן בקיאות בהן (ב"י יו"ד סי' קפג בשם הר"ן בשבועות פ"ב (ד.) ד"ה ואע"ג והמגיד משנה שם בשם הרמב"ן בהל' נדה פ"א אות יח; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פרק א סע' ב; ועוד).

חומרא זו שנהגו בנות ישראל, הוכשרה בעיני החכמים (הל' נדה לרמב"ן, פ"א אות יט) ונקבע כהלכה שאין עליה עוררין (רמב"ם שם ה"ד טור ושו"ע יו"ד סי' קפג ואין חולק בדבר), ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום (רמב"ן שם), שנתנו אותה כדוגמא לכך שמתוך הלכה פסוקה כגון זו עומדים להתפלל (ר' ברכות לא. הנ"ל; דרכי טהרה שם סע' ג). "לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם" (רמב"ן שם). לפיכך, כיום אין עוד משמעות הלכתית מעשית להבדלים שבין נידה, זבה קטנה, או זבה גדולה, וכל הנשים נוהגות תמיד לחכות שבעה נקיים אחרי שראו דם.

שבעת הימים הנקיים צריכים להיות רצופים שלא תראה דם בהם, ואם ראתה דם אפילו בסוף היום השביעי - סתרה כל הימים, וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה ימים נקיים חדשים (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' י).

זמן התחלת שבעת הנקיים

כפי שנתבאר, נקבע כהלכה פסוקה שיש לחכות שבעה ימים נקיים {{{1}}} לאחר כל זיבת טיפת דם מהמקור, כדין זבה גדולה. קודם השבעה נקיים צריך לוודא שאכן הסתיימה יציאת הדם, וזאת צריך לעשות ע"י בדיקת פנימית של "הפסק טהרה"^[81] סמוך לשקיעה ביום שפסקה לראות דם (שו"ע יו"ד ר"ס קצו). בנוסף, יש לחכות לפני התחלת ספירת שבעת הימים הנקיים כמה ימים כפי שיתבאר.

הגמרא (נדה לג.- לג:) מסתפקת לגבי זבה שפלטה שכבת זרע - האם היא מתחילה לספור מחדש את שבעת הנקיים (והימים שנספרו עד פליטת הזרע אינם עולים למניין) או שאין פליטת שכבת הזרע מונעת ממנה להמשיך את ספירת שבעת הנקיים (והימים שנספרו עד פליטת הזרע נִספרים בחשבון). ] היות הגמרא לא הכריעה בספק זה צריך להחמיר בדבר, ואם פלטה האשה שכבת זרע בשבעת הנקיים - בטלה הספירה וצריך להתחיל למנות מחדש שבעה נקיים (רא"ש שם - נדה פ"ד סי' א; ב"י יו"ד סי' קצו סע' יא בשם חבל ראשונים).

במה דברים אמורים? במקרה שפלטה שכבת זרע בתוך שש^[82] עונות {{{1}}}^[83]) מהתשמיש, אבל לאחר שש שעות שכבת הזרע מסרחת {{{1}}} בגוף באשה ואיננה מטמאת (שבת פו: ורש"י שם).

ולכן, יש להתחיל את ספירת שבעת הימים הנקיים לאחר שעברו לא פחות משלוש יממות מזמן התשמיש (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' יא).

ויש מי שכתב שצריכה לחכות ארבע יממות מראיית דם הנידות, ואפילו לא שימשה מיטתה כלל, וזאת בכדי למנוע טעויות בספירת הימים ובכדי לקבוע בדין זה הלכה קבועה לכל הנשים (תרומת הדשן סי' רמה). ולכן, כל נדה תתחיל למנות את השבעה נקיים רק ביממה השישית^[84] לראייתה (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' כא). ] לדוגמא: אשה שראתה דם במוצאי שבת או ביום ראשון, בין אם שימשה לפני כן ובין אם לאו - תתחיל למנות את שבעת הנקיים רק בלילה הסמוך ליום שישי (דרכי טהרה שם).

אך גם לדעה זו, אם ראתה דם ונאסרה ועדיין לא הותרה לבעלה וראתה פעם נוספת - איננה צריכה לחכות ליום השישי לראייתה השניה, אלא יכולה להתחיל בשבעה נקיים מייד, ובלבד שעברו חמישה ימים מראייתה הראשונה (ש"ך יו"ד סי' קצו ס"ק כב; ט"ז ס"ק ח; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' יא וכב; ועוד).

דין זה נפסק ע"י הרמ"א (רמ"א שם) ועוד אחרונים, ולכן התקבל כהלכה שאין עליה עוררין בכל קהילות האשכנזים. ואף רבים מבני ספרד ועדות המזרח נהגו כדעה זו (ר' דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד הערה 23, עמ' קעד-קעה, וש"נ), וכן מורים חלק מחכמי הספרדים. אך יש שדעתם שבני ספרד לא קבלו חומרא זו על עצמם, והם יכולים להתחיל למנות משתחילת היום החמישי לתשמיש (עי' שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' חי אות א וח"א יו"ד סי' טו אות יא-יב וש"נ).

גם בקהילות שקבלו על עצמם חומרא זו (- האשכנזים וחלק מעדות המזרח), במצבים של שעת הדחק יש לעשות שאלת חכם אם ניתן להסתפק בפחות מארבעה יממות משעת ראיית הדם^[85].

ישנן קהילות שנהגו בהן לחכות שישה ושבעה יממות קודם תחילת שבעת הימים הנקיים, ובהם מתחילים למנות את שבעת הימים הנקיים רק מהיום השביעי והשמיני לראיית הדם. ויש שכתבו שראוי כיום שלא לנהוג חומרות אלו (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סוף סע' כט עמ' קעז; שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' טו אות יג-יד). ויש שכתבו שאין להקל בזה, משום "אל תשוט תורת אמך" (משלי א, ח; שם ו כ), אלא במקום שיש בזה ביטול פריה ורביה (שיעורי שבט הלוי, הל' נדה, סי' קצו סע' יא אות ז). ואם החלה לנהוג בחומרות אלו ורוצה להפסיק - צריכה התרת נדרים.

ספירת שבעה נקיים

כפי שנתבאר, צריכה האשה למנות שבעה ימים נקיים שבהם לא תראה דם. שבעת הימים הנקיים צריכים להיות רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי, סתרה כל הימים, וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים ( שו"ע יו"ד סי' קצו סע' י).

יש מי שכתב לדקדק שצריכה האשה לספור בפה ולציין את היום (לדוגמא: 'היום היום ראשון לשבעה נקיים', וכן הלאה) בסדר שבעת הנקיים (של"ה, שער האותיות, אות הקוף, אות שעו, דף קא ע"א; וכ"מ בשו"ת חכם צבי, תוספות חדשים, סי' כה), והוכיח דבריו מדברי התוס' (כתובות עב. ד"ה וספרה לה; מנחות סה: ד"ה וספרתם לכם) שכתבו שאין האשה מברכת על ספירת שבעה נקיים משום שהיא עלולה לראות דם ולסתור {{{1}}} את ספירתה, ולכן כל ספירתה מחמת הספק [עד כאן דברי התוס']. ומשמע שיש מצווה לספור, אלא שאין מברכים עליה, שמא תתבטל ותהיה ברכה לבטלה^[86].

אך רבים חלקו וכתבו שאין צורך לספור את שבעת הנקיים בפה (עי' ספר החינוך מצוה של בתו"ד; ראבי"ה, ח"ב, פסחים, סוף סי' תקכו; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) ח"ד סי' רצב (ס"א: סי' רסט); שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' כז (ס"א: אלף קב); ט"ז או"ח סי' תפט ס"ק א בדעת הר"ן סוף פסחים (כז:) ריש ד"ה ומחייבין למימני^[87], וכן בב"ח שם אות ב; שו"ת נודע ביהודה מהד' תנינא יו"ד סי' קכג^[88]; שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד, ח"א יו"ד סי' רלא; סדרי טהרה סי' קצו ס"ק חי ד"ה מיהו אכתי; פ"ת יו"ד סי' קצו ס"ק ד וש"נ; שיעורי טהרה עמ' רנא-רנב וש"נ; ועוד), וכך מקובל להורות שאין צורך לספור בפה ודי שתספור במחשבה ותזכור בכל יום באיזה מימי השבעה נקיים היא נמצאת (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' ב, עמ' קסט) ושמעשיה יוכיחו (ע"י בדיקות פנימיות [ולבישת לבנים] כדלהלן) שהיא סופרת שבעה נקיים (שיעורי שבט הלוי, ל' נדה, סי' קצו סע' ב אות ב, עמ' רעט).

ולכן, אשה שראתה דם וחשבה שאיננה יכולה או שאיננה רוצה להתחיל בשבעה נקיים בסיבות שונות (כגון שחשבה שהיא עדיין טמאה, או שחשבה שבעלה לא יהיה בעיר בתקופה הקרובה, וכיו"ב), ואחר כמה ימים התברר לה שהייתה יכולה להתחיל את השבעה נקיים מלפני כמה ימים - אין הימים הראשונים עולים לחשבון שבעה נקיים (שו"ת מעיל צדקה סי' סג, - מובא להלכה בפתחי תשובה יו"ד סי' קצו ס"ק ג; טהרת בת ישראל סי' ד אות ב, עמ' לה), ואפילו עשתה את כל הבדיקות הנצרכות.

והוא הדין אם באמצע הספירה התחרטה וסברה שאיננה יכולה או רוצה להמשיך בספירת שבעה הנקיים, אף אם החסירה רק יום אחד^[89] - שוב לא עלו לה כל הימים והרי היא צריכה לעשות מחדש הפסק טהרה ולהתחיל למחרת בספירת שבעה ימים נקיים מההתחלה (טהרת בת ישראל שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' ט, עמ' קע-קעא; ועוד).

מטעם זה, אשה שעברה ניתוח בצוואר הרחם בתוך שבעת הימים הנקיים, ועקב כך ראתה דם רב (- שאינו דם מטמא, כי הוא דם פצע^[90]), צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים, אף על פי שברור שהדימום היה קשור למכה של הניתוח, אבל יש להניח שבזמן שהוא בבית החולים הסיחה דעתה לגמרי משבעת הנקיים {{{1}}}.

הלכות שבעה נקיים

שבעת הימים הנקיים צריכים להיות רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי, סתרה כל הימים, וצריכה לעשות בדיקת "הפסק טהרה" ולחזור ולמנות מחדש שבעה נקיים (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' י).

בכדי לוודא שאכן לא יצא דם כלל בשבעת הימים הנקיים - קבעו חז"ל שתי הלכות שמטרתן למנוע את החשש שיצא דם מטמא במשך השבעה נקיים:

1. בדיקות - חובה על האשה לעשות בדיקות פנימיות באותו המקום בעומק ובדיקות חיצוניות בבגדיה^[91] במהלך שבעה הימים הנקיים.
2. לבישת לבנים - חובה על האשה לרחוץ וללבוש ולהתכסות בגדים ומצעים לבנים נקיים ובדוקים במשך השבעה נקיים.

כמות הבדיקות

כמה בדיקות היא צריכה לעשות? יש אומרים שתעשה שתי בדיקות כל יום, אחת בבוקר (- כשקמה משנתה) ואחת סמוך לשקיעת החמה, ויש אומרים שתעשה רק בדיקה אחת בכל יום (שתי הדעות הובאו בטור ובב"י שם). והלכה כדעה ראשונה שיש לעשות שתי בדיקות בכל יום (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' ד), אך אם זה קשה, כגון אחר לידה או באשה שיש לה פצע באותו מקום, ניתן להקל ולהסתפק בבדיקה אחת כל יום (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' ד, עמ' קסט; ור' ברמ"א סי' קצב סע' א שגבי דם חימוד משמע שניתן לכתחילה לעשות רק בדיקה ביום). ] ובדיעבד יש אומרים שכל שבדקה פעם אחת בשבעה נקיים (מלבד הבדיקה של הפסק טהרה) - יכולה לטבול ולהיטהר, ויש אומרים שאינה יכולה לטבול ולהיטהר אלא אם עשתה בדיקה אחת ביום הראשון ובדיקה אחת ביום השביעי (ר' שו"ע יו"ד סי' קצו סע' ד; ור' ברמ"א סי' קצב סע' א שכתב שבדיעבד אפילו אם בדקה רק פעם אחת כל שבעה נקיים יכולה להיטהר, אך אפשר שזהו רק מחש דם חימוד ודו"ק).

ויש מי שכתב שאם עשתה בדיקת "הפסק טהרה" ואח"כ שמה "מוח דחוק" באותו מקום כל בין השמשות ומייד אח"כ החלה בספירת שבעה נקיים, אך לא בדקה בהם אלא ביום השביעי - יכולה לטבול ולהיטהר (עי' שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' טז בארוכה).

יש להדגיש, הדברים אמורים רק במי שבמשך כל השבעה נקיים לא חזרה בה מכוונתה לספור שבעה נקיים אלו לטהרתה, אך אם התחרטה וחשבה שלא לספור בימים אלו שבעה נקיים - אין ימים אלו עולים לחשבון (טהרת בת ישראל סי' ג סע' ג-ד; ועוד – ר' לעיל בכותרת: "[[נדה ספירת שבעה נקיים|ספירת שבעה נקיים]]").

לכן, אם האשה ספרה שבעה נקיים אך עשה בהם רק בדיקה אחת - תעשה שאלת חכם (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ד סע' ו, עמ' קע), ואם לא בדקה כלל בתוך השבעה נקיים - ודאי לא עלתה לא ספירתם, וצריכה לספור מחדש כדי שתוכל לטבול ולהיטהר (דרכי טהרה שם סע' ח). ואפילו אם היא תבדוק ביום השמיני - איננה מועילה כלל לספירת השבעה נקיים, כי התורה הצריכה בדיקות בתוך השבעה נקיים (שו"ע שם סי' קצו סע' ד; דרכי טהרה שם סע' ז).

שאלות רפואיות מיוחדות בבדיקות שבעה נקיים

אשה שהתירו לה שימוש בכיפה למניעת הריון^[92] (באנגלית: diaphragm), ושכחה להוציאו בזמן שבעת הנקיים, הרי היא צריכה לחזור ולספור שבעה ימים נקיים לאחר הסרת הכיפה (שו"ת הר צבי יו"ד סי' קנה). מאידך, שימוש בהתקן תוך-רחמי למניעת הריון^[93] {{{1}}}, אינו מפריע לבדיקות בשבעה נקיים (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סוף סי' פז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה סוף פ"י וש"נ; שם חי"א סי' סג אות א).

לבישת בגדים וסדינים נקיים

בסוף היום הקודם למניין שבעה נקיים, סמוך לבין השמשות, תלבש האשה בגד שבדקה אותו מכתמים ובלילה תשים סדינים שבדוקים לה מכתמים (שו"ע יו"ד סי' קצו סע' ג), ולכתחילה יהיו בצבע לבן ממש (שיעורי שבט הלוי שם אות א; ור' להלן שכן המנהג הביא הרמ"א). ומטעם זה נקראים שבעה הנקיים בשם "ימי ליבון" (ר' שבת יג: "בימי ליבוניך..."), כי "צריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה, שמא תראה ותסתור ספירתה" (רש"י שם ד"ה ליבוניך; ביאור הגר"א שם אות י; ועוד).

ואפילו אם השבעה נקיים חלים בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב תלבש בהם בגדים לבנים ונקיים (רמ"א או"ח סי' תקנא סע' ג), ומותרת אפילו לכבס בשביל זה (רמ"א הנ"ל), ומותרת בזה אפילו אם השבעה נקיים חלים בשבוע שתשעה באב חל בו (מ"ב שם ס"ק ל).

ואם השבעה נקיים מתחיל בתשעה באב עצמו, יש מי שאומר שאין לה ללבוש בגדי לבן אלא רק בגד בדוק מכתמים רמ"א הנ"ל), ויש אומרים שיכולה ללבוש אף בגדי לבן (מגן אברהם שם ס"ק יג בשם המשאת בנימין, המהרי"ק ועוד). ויש מי שכתב שהסכימו האחרונים כשאין לה חלוק נקי ובדוק אלא לבן - יכולה ללבשו בשבעה נקיים (מ"ב שם ס"ק לא, וע"ש בשעה"צ אות לה; וכן הכרעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל בדרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' לה, עמ' קסח). ואם צריכה לכבס את החלוק - יכולה לתת אותה לכובסת גויה שתכבס לה אותה (מ"ב הנ"ל בשם דרך החיים).

ואם השבעה נקיים חל בימי אבלותה, יש מי שאומר שתלבש בגד נקי בשלושים ימי האבל (רמ"א יו"ד סי' שפא סע' ה), אך לא בשבעת ימי האבל, ויש מי שאומר שתלבש בגד לבן אפילו בשבעה, ויש מי שאומר שתלבש בשבעה בגד בדוק ונקי אך לא לבן (כל הדעות הובאו בט"ז שם ס"ק ב). ודין שבעת ימי האבל כדין תשעה באב (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' לו, עמ' קסח, וע"ש סע' לה לגבי ט' באב).

רחצה קודם ימי ליבונה

ומנהג כשר שתרחץ האשה את {מקור|כל}} גופה קודם התחלת השבעה נקיים, אך אם לא רחצה רק "פניה של מטה" (- אותו מקום וסביבתו), די בכך רמ"א יו"ד סי' קצו סע' ג. ואם איננה יכולה לרחוץ כלל - די שתקנח בנייר את המקום וסביבתו (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פי"ג סע' ה, עמ' קנה). וכל זה כדי שלא תמצא כתם בשבעה נקיים שנוצר מדם שיצא ממנה קודם, רק שהיא לא שמה לב להיווצרותו (תורת השלמים שם ס"ק ו).

והמנהג שלאחר הרחיצה תלבש [בגדים] לבנים (- בצבע לבן ממש, ולא רק בדוקים מכתמים). ורק בשעת הדחק, כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים, תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק יהיה נקי ובדוק מדם רמ"א שם, ושיהיה החלוק בצבע עדין שניתן לראות עליו את הכתמים (עי' תורת השלמים שם ס"ק ח). ומעיקר הדין אם החליפה בגדיה הפנימיים (- תחתונים צמודות) די בכך (דרכי טהרה שם סע' ו; ור' טהרת בת ישראל סי' ג סע' ב, עמ' לב; וע"ע שיעורי שבט הלוי שם אות ג), וכן נהגו בזמנינו להחליף רק את התחתון, כדי שלא יהיה ניכר שהיא בשבעה נקיים.

(ולעניין רחיצה בימים מיוחדים, עי' ש"ך יו"ד סי' קצט ס"ק יב ודרכי טהרה פי"ג סע' ל-לח, וכן לגבי שבעת ימי האבל - עי' ט"ז יו"ד סי' שפא ס"ק ב, ט' באב דינו כשבעת ימי האבל - שער הציון סי' תקנא אות לה, תשעת הימים - רמ"א או"ח סי' תקנא סע' ג ונו"כ, יום הכיפורים - שו"ע או"ח סי' תריג סע' יב ונו"כ).

המוצאת כתם בשבעה נקיים

המוצאת כתם בשלושה ימים ראשונים של שבעה נקיים - דינה חמור יותר מהמוצאת כתם בשאר ימים, שפחות תולים להקל (ר' רמ"א יו"ד סי' קצו סע' י וסי' קצ סע' מא ובמפרשים שם, ור' בערכים דיני כתמים ושבעה נקיים).

טבילה

ערך מורחב - טבילת נדה

טבילת נידה מדאורייתא. ובמקורה נחלקו בעלי התוס' (יומא עח.) לשלוש שיטות:

1. ק"ו מכך שמטמאה במגע (רב יהודה גאון).
2. הפסוק "במי נידה" - מים שהנידה טובלת בהן (ר"ת).
3. "והדווה בנידתה" - בנידתה תהא עד שתבוא במים (ר"י).

זמן הטבילה

וטובלת רק לאחר גמר שבעה הימים הנקיים (ראה תוס' שבת יג ב ד"ה בימי; תוס' כתובות סא א ד"ה מחלפא; רמב"ן ורשב"א שבת שם).

טבילה ביום

טבילה בליל שבת ויו"ט, במוצש"ק ויו"ט, תשעת הימים, יום הכיפורים, ט' באב,

אי-דחיית הטבילה; טבילה כשהבעל לא בבית

חציצה בטבילה (ותקנת חפיפה)

אופן ביצוע הטבילה

הברכה על הטבילה

הסתרת הטבילה מעיני זרים

תשמיש בליל טבילה

צוואת ר"י החסיד; פסקי תשובות סי' ר"מ אות ה; ועוד.

בין נדה לזבה

ערך מורחב - זבה

יש מי שאומר שתקופת שבעת הימים של נידה הוא מצב רגיל, אבל ראיית דם אחרי זמן זה הוא מצב של מחלה, ולכן הבדילה התורה בין נידה לזבה (רמב"ן ויקרא פרק טו פס' יא: "הקל הכתוב בזוב האשה בעת נידתה ולא חייב בה קרבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטימא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, (אבל) [שכל] הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב).

פרישה סמוך לווסת

ערך מורחב - פרישה סמוך לווסת

הלכות ומנהגים נוספים

כבוד לספר תורה

מותר לנדה לגעת בספר תורה בידיים נקיות (רמב"ם פ"י מהל' ס"ת ה"ח וכ"ה בטור ו שו"ע יו"ד סי' רפב סע' ט), שאין דברי תורה מקבלים טומאה (רמב"ם שם, והוא עפ"י לשון הגמ' ברכות כב. לגבי בעל קרי, - ב"י שם). ויש נשים שנמנעות מלגעת בספר^[94] בימי נידתן (אור זרוע, ח"א, הל' נדה, סי' שס). ויש מי שכתב שאין מנהג זה עיקר (שו"ע הרב על התניא, או"ח סוף סי' פח).

נהגו הנשים – מכל הקהילות^[95] – שלא לראות ספר תורה בימי נידתן (שו"ת בנימין זאב סי' קנג – מובא להלכה במג"א סי' פח ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ו; ועוד) בשעה שהחזן מראה אותו לעם (האגור, הל' נדה, סוף סי' אלף שפח; ט"ז או"ח סי' פח ס"ק ב בשם המהרש"ל; מ"ב שם ס"ק ז; ועוד). ואין בזה איסור מן הדין (שאפילו לגעת בספר תורה מותר להן וכנ"ל), אלא בשביל לנהוג כבוד בתורה (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צח, עמ' סה). והדברים אמורים רק בשעה שהדמים מצויים (דרכי טהרה שם).

תפילה ודברי קדושה

במשנה סוף פרק מי שמתו (ברכות פ"ג מ"ו, כו.) מופיעה מחלוקת ביחס לאנשים הטמאים בטומאות שונות אם רשאים ללמוד תורה ולהתפלל קודם שיטבלו:

"זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה - צריכים טבילה, ורבי יהודה פוטר".

מדברים אלו הבינו הראשונים שם (רי"ף ברכות (יז:) בסוף, רא"ש שם סוף פ"ג סי' נח, – הובאו בב"י או"ח ר"ס פח; פירוש המשנה לרמב"ם שם – מובא במאירי שם; תשב"ץ ח"א סי' קא; ועוד) שנדה שלא פלטה שכבת זרע - לכל הדעות רשאית ללמוד תורה ולהתפלל קודם שתטבול. והיות ואשה חייבת בתפילה (עי' מ"ב סי' קו ס"ק ד), א"כ הנדה חייבת להתפלל (ריקאנטי סוף סי' ז בדעת הרי"ף).

הרמ"א (או"ח סי' פח) הביא שיש שכתבו שאין לאשה נדה להתפלל או להזכיר השם (וכ"כ בס' האגור, הל' נדה, סי' אלף שפח, בשם 'שערים מדורא', וע"ש באגור).

ותמה המגן אברהם (שם ס"ק ב) איך מותרת שלא לברך ברכת המזון ושלא לעשות קידוש שחיובם מן התורה בגלל מנהג שאין לו יסוד? ולכן כתב ש[למנהג זה^[96]] תשמע מאחרים ותצא ידי חובתה ע"י שומע כעונה, ואם אין אחרים שתאמר זאת בלחש (וכ"כ בשו"ע הרב בעל התניא שם סע' ב).

גם הפרי חדש (שם) תמה על מנהג זה שכן במשנה הנ"ל ובמקומות נוספים בש"ס (ברכות כב.) ובפוסקים מבואר שנדה חייבת להתפלל, "מי הוא זה שיוכל לחלוק בזה ולפטור הנשים בימי נידתן מתפילה?!"

וכן שאר הפוסקים כתבו שכל המנהג הוא רק להימנע מלהיכנס לבית הכנסת ולהתפלל לפני חברותיהן^[97] (מג"א הנ"ל בשם שו"ת בנימין זאב סי' קנג, והוסיף המג"א: "וכן עיקר"; שו"ע הרב בעל התניא שם סע' ב; מ"ב שם ס"ק ו בשם שו"ת בנימין זאב הנ"ל; ועוד), וגם זה הוא מחמת המנהג ולא איסור מן הדין (מג"א ומ"ב הנ"ל בשם שו"ת בנימין זאב הנ"ל, והסכימו לדבריו; שו"ע הרב הנ"ל; ביאור הגר"א שם ד"ה וי"א; ועוד). וכן הסכימו האחרונים שצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות, ובפרט ברכת המזון וקידוש שחיובם מן התורה (מ"ב שם; שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' ח; שו"ת דברי ישראל, להגר"י וועלץ זצ"ל, או"ח סי' לז, מאחר שכן מסקנת הפר"ח הנ"ל; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ח אות ב-ז; טהרת הבית, ח"ב, סי' יב סע' מב, עמ' רב-רג; ילקוט יוסף, ח"ד, או"ח סי' פב אות ב, עמ' תשו-תשז; ועוד – ור' להלן).

ולכן הנדה מותרת להתפלל אף בשעה שהדם זב ממנה (כ"ה משמעות הפוס' הנ"ל; וכ"כ בהדיא במעשה רב אות נח, - מובא בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל אות ד ד"ה וכזאת היא; ועוד), ואף שאסור להתפלל כשיוצא מגופו דבר מטונף כצוֹאָה (שו"ע או"ח סי' עו סע' ד-ה ובמפרשים שם) וכיו"ב, אך דם דינו שונה, שכבר כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סוף סי' שטו) שדם היוצא ממכה בפי הטבעת לא חשוב דבר מאוס, ואף כאן אין דם הנדה נחשב מאוס ויכולה וחייבת להתפלל, לברך ולקרא קריאת שמע ככל אשה (טהרת הבית שם ובמשמרת הטהרה הערה מב, עמ' רג-רד; ילקוט יוסף שם; ועוד).

ויש מי שכתב שגם למנהג שהזכיר הרמ"א בימים נוראים רשאית הנדה להתפלל ולברך, בין בבית הכנסת ובין בביתה (שו"ת שיח יצחק, הוצאת מכון ירושלים תשנ"ה, סי' מא).

ויש מי שכתב שהדברים אמורים רק בשעה שאין הדם זב מבשרה, אך בשעה שהדם זב מבשרה איננה יכולה ללמוד דברים שבקדושה או להתפלל (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, סוף פ"ה, סע' ק, עמ' סה, וטעמו שאין זה שונה מהמבואר ב שו"ע הנ"ל ובמפרשים לגבי צוֹאָה היוצאת מגופו).

והוסיף שאין לאשה המניחה צמר גפן וכד' על גופה כנגד אותו מקום ומִתמלא וסופג דם וזוהמה והוא מאוס או שיש בו ריח לא נעים, ללמוד דברים שבקדושה או להתפלל עד שתסירנו (דרכי טהרה שם סע' צט עפ"י שו"ע יו"ד סי' רפב סע' ט הנ"ל, וכן מבואר ב שו"ע או"ח סי' מ סע' ו-ז ומ"ב שם ס"ק טז - לגבי הרואֶה קרי). אך אם הדם בלוע בגופה (ע"י מוח דחוק או טמפון ספוג דם וכד') - יכולה ללמוד ולהתפלל כל עוד לא יצא הדם החוצה (דרכי טהרה שם).

ויש מי שכתב שאף הנשים (- מקצת מנשות ספרד) שלא מתפללות בשעה ששופעות דם נידות, מ"מ תקפדנה לברך את כל הברכות, ובפרט תזהרנה בברכת המזון שחיובה מהתורה (תורת המשפחה, הרב משה שטרנבוך שליט"א, פ"ב סע' ט, וע"ש בהערות 65-70).

הליכה לבית הכנסת ותפילה בפני אחרות

הורו הגאונים שנדה מותרת ללכת לבית הכנסת להתפלל^[98]. ואמרו הזבים והזבות והמצורעים ובעלי נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות (ספר האשכול, מהד' אלבק, הל' בעל קרי, ב:).

אולם יש מי שכתב שהנשים נהגו סלסול {{{1}}}^[99]) ופרישות בעצמן שאינן נכנסות לבית הכנסת ואינן מתפללות בפני חברותיהן בימי נידתן (מרדכי ברכות שם סוף רמז פו בשם הראבי"ה; הגהות מיימוניות פ"ד מהל' תפילה ה"ד אות ג בשם הראבי"ה; וכעי"ז מצינו בכמה ספרים: הרוקח, הל' נדה, סי' שיז; אור זרוע, ח"א הל' נדה, סי' שס, ומש"כ שם בשם הראבי"ה, ומה שמצא כן בברייתא דנדה; דרשות מהר"ח אור זרוע, סי' כב בהגהה, ד"ה והר"ח אומר; ועוד).

ובשם רש"י הובא שאף שאין איסור לנדה להיכנס לבית הכנסת, ואין דין בית הכנסת כבית המקדש שאסור לטמאים להיכנס לשם, מ"מ מקום טהרה הוא בית הכנסת ויפה עושות הנשים הנמנעות מלהיכנס אליו (ספר האורה ריש ח"ב - הל' נדה לרש"י; מחזור ויטרי סוף סי' תצח; ספר ליקוטי הפרדס מרש"י דף ה ע"ב; אורחות חיים, הל' נדה, סוף סי' ב, בשם הר"ש; כלבו סי' פה ד"ה וכתב הר"ש ז"ל; ועוד).

ויש מי שכתב בטעם המנהג, שהנשים נמנעות מלהיכנס לבית הכנסת כדי שלא תראינה את ספר התורה (שו"ת בנימין זאב ריש סי' קנג).

והסכימו הפוסקים שמנהג זה איננו מן הדין, אלא הוא חומרא בכבוד בית הכנסת (דברי רש"י הנ"ל; הרוקח, הל' נדה, סי' שיז; אור זרוע, ח"א, הל' נדה, סי' שס; שו"ת בנימין זאב סי' קנג - הובא להלכה במג"א סי' פח סוף ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ו; ביאור הגר"א שם ד"ה וי"א; לבוש שם; תורה תמימה ויקרא יב, ד הערה לה; ועוד. – ועי' תרומת הדשן סוף סי' קלב וספר האגור סי' אלף שפח שהביאו מח' בדבר).

למנהג זה כתבו הפוסקים כמה הגבלות (מובאות בדרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צז, עמ' סז-סח) בהן יכולה להיכנס לבית הכנסת:

1. המנהג רק בשעה שזב דם ממנה (הרוקח, הל' נדה, סי' שיז: "בעוד שרואה"), ולאחר מכן – בימי ליבונה – יכולה להיכנס לבית הכנסת אע"פ שלא טבלה עדיין (ר' רמ"א או"ח סי' פח; לבוש שם ובערוה"ש שם סע' ד וביו"ד סי' קצה סוף סע' כח).
2. בימים הנוראים (תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' קלב; לקט יושר ח"ב יו"ד ריש עמ' כג; רמ"א או"ח סי' פח; דרכי משה יו"ד סי' קצה אות __________; לבוש שם; ערוה"ש שם סע' ד; ועוד), "כי היו להן לעיצבון-רוח ולמחלת-לב שהכל מתאספים להיות בציבור והמה יעמדו חוץ" כמו שהתירו לנשים לסמוך על הקורבנות כדי לרצותן^[100] (תרומת הדשן ולקט יושר שם; ביאור הגר"א שם ד"ה בימים וכו'; ועוד). ומתחילת הסליחות נקרא 'ימים הנוראים' (מג"א שם ס"ק ג בשם מעגלי צדק; מ"ב שם ס"ק ח; ועוד).
3. אִם משיאה את בנה או בִתה או שהיא בעצמה יולדת והולכת לבית הכנסת אחר ארבעה שבועות (מג"א סוף סי' פח; מ"ב שם ס"ק ח; ערוה"ש שם סע' ד; ועוד), וכן אם מתאספים לשמחה וכדומה ויגרם לה צער מהימנעותה להיכנס (לבוש שם; ערוה"ש שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צז, עמ' סה; ועוד).
4. אם חוששת שבביתה לא תתפלל כראוי או לא תתפלל כלל (דרכי טהרה שם, עפ"י מש"כ הפוס' שנשים חייבות מדינא בתפילה וכנ"ל).

ויש שכתבו, שמנהג זה הוא אחד הטעמים שלא לערוך חופה בבית הכנסת (ר' שו"ת פרי השדה ח"ד סי' צז; שו"ת לבושי מרדכי סי' מז; חקקי לב חאו"ח סי' ג; ועוד). ויש מי שהשיג על טעמים אלו והתיר לערוך חופה בבית הכנסת, וזאת משום שנשים רבות לא נהגו כלל במנהג זה, ועוד שאפילו לנוהגות כן יש להתיר להיכנס לבית הכנסת בשעת החופה שלא יצטערו כמו שהתירו הכניסה בימים הנוראים (שו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סי' י אות ז).

אולם רבים מהפוסקים חלקו לגמרי על מנהג זה (ר' ספר האגור, הל' נדה, סוף סי' אלף שפח; טהרת הבית ח"ב סי' יב סע' מג ובמשמרת הטהרה באריכות; שו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סי' י אות ה-ז; ועוד), וכן מנהג מדינותינו שנשים נכנסות לבית הכנסת אף בימי נידתן (חיי אדם כלל ג אות לח; מ"ב סי' פח הנ"ל ס"ק ז; ודלא כערוה"ש שם סע' ד וביו"ד סי' קצה סע' כח שהעתיק ד' הרמ"א שבמדינותינו נהגו להחמיר).

הכותל המערבי

אין איסור לאשה נדה ללכת לכותל המערבי, שכן רחבת הכותל היא מחוץ להר הבית (שו"ת תפארת צבי, לרבי צדוק הכהן מלובלין, יו"ד סי' כז אות יב; שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כז באורך; שם ח"ט יו"ד סי' יא; ועוד), והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (יביע אומר שם בסוף התשובה). אך, למנהג שנשים אינן באות לבית הכנסת, אף לרחבת הכותל צריכה להימנע מלהיכנס, משום שאף היא דינה כבית הכנסת (פשוט).

נהגו הנשים שלא לגעת בכותל המערבי בימי נידתן בשעה שהדמים מצויים, ולא משום איסור אלא כדי לנהוג כבוד במקדש (דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צח, עמ' סה).

בית קברות

נהגו הנשים שלא ללכת בעת נידתן לבית הקברות ולהתפלל שם (פתחי תשובה יו"ד סי' קצה ס"ק יט בשם חמו"ד כת"י; ערוה"ש שם סע' כח; מ"ב סי' פח סוף ס"ק ז; ועוד). ויש שכתבו שראוי לנשים בכלל (- אף בימי טהרתן) להימנע מללכת לבית הקברות ובפרט אחר המיטה (ר' שו"ע יו"ד סי' שנט סע' א-ב ובש"ך שם ס"ק ב; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"ה סע' צו, עמ' סד, ובמהד' תשמ"ו - שם עמ' נז; וראה עוד טהרת הבית, ח"ב סי' יב סע' מד; י. דינרי, תרביץ, מט, תש"מ, עמ' 302 ואילך).

מנהגי הרחקות נוספים (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

מנהגי הרחקות נידה היו מקומות שבהם שהו נשים נידות, ונקראו בית הטומאות^[101]. חז"ל מספרים שזקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה, רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה, אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה^[102]. מהראשונים יש שתיארו את המנהגים בימים קדמונים הנוגעים לנשים בעת נידתן: הן היו מרוחקות מאד, היו יושבות בדד באוהל, האנשים והנשים ירחקו ממנה, לא תספר עם בני אדם, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם, ואף מבט שלה מוליד היזק, והיה מנהגן שלא תדרוך כף רגלה על הארץ^[103]. ואסרו להסתכל על נידה בשעה שהדמים מצויים בה^[104]; וכן - הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא^[105]; וכן - שנהגו הנשים אצלנו ובכל מקום ששמענו עליו, שתתרחק האשה בשעת נידתה או לידתה, ולא תגע בדבר אוכל ומשקה וכלים ובגדים וזולתם^[106]. ויש מי שכתב, שעניין הריחוק מהנידה והזבה מפני המחלה שבהן, שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עימהן ההיזק גדול יותר^[107].

אכן בזמנינו אלה אין שום אדם נזהר בחומרות הרבות הללו של הרחקת הנידה^[108], ומשפחות שבאו מחו"ל שנהגו בחומרות והרחקות שונות, יש לבטל מנהגן בלא שום התרה, כי החומרות הללו גורמות להפרת שלום בית, ויצא מהן תקלות וחיקוי המינים^[109],

ומי שסובר שיש איסור נגיעה במאכל ובמשקה על ידי נידה, יצא מכלל הרבנים וכפר בתורה שבעל פה והולך בדרך הקראים, ורק אם נוהג כך מפני הזוהמה או מפני תוספת סייג כדי להתרחק מהנידה, מותר לו לעשות כן^[110], ויש להקפיד רק על אותן הרחקות שנמנו בהלכה^[111].

היבטים לשוניים (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

פירוש המילה 'נדה'

נדה פירושה מרוחקת (תרגום אונקלוס ויקרא טו, כה; רמב"ן ויקרא יב, ד).

מילים נרדפות למילה 'נדה'

דוה / דווה ^[112], שפירושה חולה^[113].

מובא בגמרא (ר"ה כו. סוטה מב.) שיש מקומות^[114] שקוראים לנידה גלמודה, היינו גמולה ומובדלת מבעלה.

שימוש מושאל במילה 'נדה'

המושג נידוי, שהוא הרחקה של אדם מהחברה בגלל מעשים בלתי מקובלים^[115]. כמו כן משמש המושג נידה באופן מושאל מצב של זוהמה וטומאה^[116].

בדברי חז"ל והראשונים על הנדה (מאנציקלופדיה הלכתית רפואית)

סיבות לדם נידה דם נידה יכול לבוא בזמנו כדרכו באופן טבעי, ויכול לבוא כתוצאה מגירוי חיצוני ("ווסת הבא מחמת אונס"), כגון קפיצה^[117], פחד פתאומי, חימוד תשמיש המיטה, וכן אכילת שום, בצל או פלפל^[118]. מאידך יש דברים חיצוניים המונעים את דם הווסת, כגון פחד ממושך^[119], אך יש מי שכתב, שאין כל הדעות שולטות להכריע בין פחד ממושך לבהלה פתאומית^[120].

ריבוי דמים כשם ששאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה, וכל אשה שדמיה מרובים, בניה מרובים^[121].

הייתה הנחה שדם הנידה הוא הזרע של האשה^[122].

הווסת מלווה בכאבים, ודם נידה הוא אחד מעשר קללות שנתקללה חווה באותה שעה^[123].

בין חכמי התלמוד היו מומחים בראיית דם נידה, וידעו לקבוע דם חימוד, ולהבדיל בין דם נידה לדם כינה^[124]. כמו כן היו מחז"ל שקבעו שאפשר להבדיל בין דם נידה לדם בתולים^[125].

סיבות לדם נידה יש מחז"ל ומהראשונים שהסבירו את העובדה שיש לנשים דם נידה כעונש על שחווה שפכה את דמו של אדם הראשון^[126].

הרגשת ווסת על פי חז"ל והפוסקים יכולות להיות לאשה שתי סוגי הרגשות הקשורות במחזור:

1. הרגשה ביום הווסת או לפניה ("ווסת הגוף"), כגון פיהוק, עיטוש, כאבי בטן מרכזיים ותחתוניים, תחושת צמרמורת, רעידות, תחושת חום, תחושת כבדות בראש ובאיברים (בבלי:נדה סג א נדה סג. וראה שיעורי שבט הלוי סי' קפט סק"י), או תחושות אחרות הקבועות אצל אותה אשה שמתרחשות בעת הווסת, כולל דיכאון, דאגה, נִמנום (פיהמ"ש לרמב"ם נידה ט, ח; וראה גם בפסקי הרא"ש נדה פ"ט סי' א), או לחץ בחזה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פד);
2. ויכולה להיות הרגשה בזמן יציאת הדם (נדה נז:), שקשורה בפתיחת המקור, בזעזוע הגוף, או בתחושת זיבת דם לח (ר' פת"ש סי' קפג סק"א). לעתים יכולה הרגשה זו להתפרש כהרגשת מי רגלים, ולא כהרגשת דם ווסת ( נדה שם וכןשם ג.).

ראה גם

• וסת
• זבה
• דיני כתמים
• הרגשת יציאת הדם
• הרחקות מאשתו נדה
• פרישה סמוך לווסת
• הפסק טהרה
• רואה מחמת תשמיש

לקריאה נוספת

מלבד לימוד מסכת נדה בתלמוד בבלי והלכות נדה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרקים ד-יא; הלכות מטמאי משכב ומושב פרקים א-ה), בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה סי' קפג-קצז) ומפרשיהם, ניתן ללמוד ולהרחיב בעניין הנדה והלכותיה במקורות הבאים:

ספרי ראשונים (- כמובן, יש לזכור, שזוהי דעת המחבר, אך בהלכות מסוימות נחלקו עליו שאר הראשונים והלכה כמותם):

• • מחזור ויטרי סימן תצט
  • ספר המנהיג, לרבי אברהם הירחי, הלכות נדה (עמ' תקמו-תקנא)
  • אורחות חיים, לרבי אהרן ב"ר יעקב הכהן^[127], סימנים ט-י

ספרי חכמי זמנינו:

• • אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך וסת, עמ' תקב ואילך; כרך ז, ערך דם נדה, עמ' תקז ואילך.
  • טהרת בת ישראל, הרב קלמן כהנא זצ"ל, (יצא לאור בשמונה מהדורות: תש"ג, ..., תשכ"ג, תשכ"ה, הוצאת פלדהיים, שבט תשכ"ט, ..., ..., הוצאת פלדהיים, ירושלים תשל"ט.
  • תורת המשפחה, הרב משה שטרנבוך שליט"א, ירושלים תשכ"ח.
  • דרכי טהרה, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, הוצאת ת"ת סוכת דוד, ירושלים, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשד"ם, תשמ"ו ותשס"ז.
  • שיעורי שבט הלוי הלכות נדה, שיעורי הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א שנערכו ע"י הרב ברוך מרדכי שנקר ובהשתתפות הרב מרדכי גרוס שליט"א, יצא לאור בשלוש מהדורות: תשמ"ו (עם קונטרס הוספות ותיקונים - י"ל בניסן תשנ"ב), תשנ"ב ותשנ"ח}}.
  • בדי השולחן הלכות נדה, הרב שרגא פייוול כהן, (ארה"ב?) תשמ"ז.
  • טהרת הבית, הרב עובדיה יוסף שליט"א, ג' כרכים, יצאו לאור בירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשמ"ח?, ח"ב יצא בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
  • תורת הטהרה, הרב דוד יוסף שליט"א, עפ"י פסקי אביו הרב עובדיה יוסף שליט"א (נדפס הן בפני עצמו והן בצירוף לספר טהרת הבית).
  • קנה בֹשם הלכות נדה, שיעורי הרב מאיר בראנדסדאפער שליט"א, ג' כרכים, נערכו ע"י ת"ח ובהם בנו הרב יששכר נר"ו, הוצאת מכון שערי אורה, ירושלים (ח"א יצא לאור בשנת תשנ"ו, ח"ב - בשנת תש"נ, וח"ג - בשנת תשס"ו).
  • משמרת הטהרה, הרב משה מרדכי קארפ שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
  • נטעי גבריאל הלכות נדה, מאת הרב גבריאל ציננער שליט"א, ב' כרכים, ירושלים תשס"ה.
  • שערי אורה, הרב שלמה לוי שליט"א (ראש הכולל בישיבת הר עציון), הוצאת ישיבת הר עציון, אלון שבות שבגוש עציון.
  • לבושי עז, שיעורי הרב עזריאל אוירבעך שליט"א, נערכו ע"י הרב אהרן זאב ווייס נר"ו, טבת תשס"ז ירושלים.
  • שיעורי טהרה, שיעורים מאת הרב מרדכי גרוס שליט"א, קריית ספר - ירושלים תשס"ז(?)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים