פרשני:בבלי:עירובין כז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין כז א

חברותא[עריכה]

מפני שיכול לחוץ (לעשות מחיצה בינו ובין הקבר) ולילך ולאכול, שיכול ליכנס מבעוד יום למקום שנתנו שם עירובו על ידי שידה תיבה ומגדל (דהיינו, באמצעות מיני עגלות, החוצצות בפני טומאת הקבר, ומותר לכהן ליכנס בתוכם לבית הקברות), וליטול העירוב ולאוכלו.
אבל אם אינו יכול ליכנס לשם, אין להתיר - אף לתנא קמא הסובר שאם ראוי הוא לאחריני שפיר דמי, ועל אף שראוי הוא לישראל - מפני שכשנותנו בין הקברות, הוי ליה "הוא במקום אחד, ועירובו במקום אחר".
אבל אם האדם המערב יכול לקחתו אלא שאין הוא ראוי לאכילתו (אבל הוא ראוי לאכילת אדם אחר) חשיב שפיר "הוא ועירובו במקום אחד".
גמרא:
אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות. כל היכא דתנן "כלל", אין הכונה שאין יוצא מן הכלל. דאיכא "כלל" שלא דקדק התנא בדבריו, ויש דברים שאינם באותו כלל.
ולא מיבעיא היכא שלא הוציא התנא שום דבר מן הכלל, אלא אפילו במקום שנאמר כלל, והוסיף בו התנא "חוץ מדבר פלוני", שהיה משמע שלבד מדבר פלוני הכל בכלל, אפילו הכי אין למדין הימנו.
ומדייקת הגמרא מדבריו אלו של רבי יוחנן, שהם אינם מתייחסים למשנתנו:
מדקאמר רבי יוחנן ש"אין למדים מן הכללות" והוסיף "אפילו במקום שנאמר בו חוץ", משמע שהכלל שהתייחס אליו רבי יוחנן לא נאמר בו "חוץ", שלכן הוסיף ואמר רבי יוחנן "אפילו במקום שנאמר בו חוץ"
ומכלל דבריו אתה למד, דלאו הכא על משנתנו קאי (אמרה רבי יוחנן), שהרי נאמר בה "חוץ".
וכיון שכן, יש לנו לברר: היכא קאי (על מה אמרה רבי יוחנן)?
ומבארינן: רבי יוחנן - התם קאי, על הא דתנן: כל מצות עשה שהזמן גרמא (שהזמן גורם למצוה שתבוא, כגון שופר וסוכה) אנשים חייבין בהן ונשים פטורות.
ומצוות שלא הזמן גרמא - אחד נשים ואחד אנשים חייבין.
ועל כך הוינן בה: וכי כללא הוא ללא יוצא מן הכלל דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?!
הרי מצות אכילת מצה בליל הראשון של פסח, שהיא חובה, שנאמר "בערב תאכלו מצות", ונשים חייבות בה, לפי שהוקשה מצות אכילת מצה לאיסור חמץ. ללמד: כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה.
וכן מצות שמחה בחג, שנאמר "ושמחת אתה וביתך", הרי נשים בכלל.
וכן מצות הקהל במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שהמלך עומד על בימה וקורא לפני ישראל מצות משנה תורה. ונאמר באותה פרשה (וילך, לא יב): הקהל את העם האנשים והנשים והטף. הרי שאף נשים נתחייבו.
דכל אלו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים חייבות?!
ותו הוינן בה: וכי כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות?!
הרי מצות תלמוד תורה שהנשים פטורות, מדכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", וממעטינן: ולא את בנותיכם.
וכן מצות פריה ורביה, דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה". ודרשינן: איש שדרכו לכבוש חייב בפריה ורביה ולא אשה.
ומצות פדיון הבן, דכתיב "וכל בכור בניך תפדה". ודרשינן: "תיפדה" - כל שחייב להיפדות, דהיינו זכר, הוא זה שחייב לפדות את בנו. אבל אשה אינה בכלל פדיון, דהא כתיב "בכור בניך תפדה", למעט בנותיך. ולפיכך אינה חייבת בפדיון בנה.
דכל אלו מצות עשה שלא הזמן גרמא הן, ונשים פטורות!
אלא, מכח קושיות אלו, אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות (וכמו "כל" מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, לאו דוקא "כל" הוא), ואפילו במקום (בכלל אחר) שנאמר בו "חוץ" מדבר מסוים.
אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!
דתנן: עוד כלל אחר אמרו: כל אוכל או משקה (נדה לב ב) שנישא על גבי הזב ("עליונו של זב"), טמא (דדרשינן: וכל הנוגע בכל אשר יהיה - הזב - תחתיו יטמא. והיינו עליונו של זב).
וכל דבר שהזב נישא עליו ("תחתונו של זב") טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב - כלומר: שמיוחד לישיבה ולשכיבה - שהוא טמא (כדכתיב: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא).
לאפוקי: כפה סאה (של תבואה) וישב עליה, שאינו נטמא משום מושב הזב.
וכן האדם שהזב נישא עליו שהוא טמא. דכתיב: והנושא "אותם" - את כל האמור בענין הזב (רש"י בחומש) - יכבס בגדיו! ובכלל זה הנושא את הזב עצמו).
ומדייקת הגמרא שלכלל הזה יש יוצאים מן הכלל:
וכי תו ליכא?! וכי אין עוד דברים מלבד משכב ומושב היוצאים מן הכלל שתחתונו של זב טהור!?
והא איכא "מרכב הזב", שיושב עליו בשעת רכיבתו, שאף הוא תחתונו של זב והוא טמא, מלבד משכב ומושב דקתני בכללא דמתניתין.
אלא מוכח שה"כלל" לאו דוקא ויש לו יוצאים מן הכלל.
ודוחה הגמרא את ראיית אביי: האי מרכב - היכי דמי? אי דיתיב עליה (שיושב עליו) הזב - היינו מושב דקתני לה במתניתין, ומאי קשיא לו?!
ומתרצת הגמרא: אנן - הכי קאמרינן:
הא איכא נמי גבא דאוכפא (עץ שליד האוכף, שהרוכב תופס בו) שאף הוא טמא, ואף שאין הזב יושב עליו.
דתניא: האוכף שעל הבהמה, שישב עליו זב - טמא משום מושב הזב.
והתפוס (היינו גבא דאוכפא) - טמא מרכב (דכתיב: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא), ובכל זאת לא תנן לה במתניתין, ומוכח שיש לכלל יוצא מן הכלל?!
אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!
אמר רבינא, ואיתימא רב נחמן: אף אנן נמי תנינא במשנתנו, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ.
דתנן: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח.
וכי תו ליכא דבר שאין מערבין ומשתתפין בו?!
והא איכא נמי כמיהין ופטריות, שאפילו כשהן מבושלים אין מערבין בהם, כיון שאין אדם רגיל לסמוך עליהם, לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, אלא באים באקראי  2 .

 2.  משנה ברורה, והוא על פי הראשונים. והגר"א מפרש: דקאי על הא דתנן: הכל ניקח בכסף מעשר, ועלה אמרינן דכמיהין ופטריות אין ניקחין בכסף מעשר, ראה הגהת הגר"א ומהר"ב רנשבורג).
אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ".
שנינו במשנה: הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח:
רבי אלעזר, ורבי יוסי בר חנינא:
חד מאלו מתני לדין מלח ומים שבסמוך - אעירוב.
וחד מאלו מתני - לדין מלח ומים שבסמוך - אמעשר.
ומבארת הגמרא: חד מתני אעירוב:
לא שנו, שאין מערבים במלח ובמים, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו - דאין מערבין בהן כשכל אחד מהם לחוד.
אבל במים ומלח המעורבין ביחד, מזון הן חשובים, לטבל בהן את פתו, ולכן מערבין בהן  3 .

 3.  וכתב הגאון יעקב: מסתברא, אפילו עירב בשני כלים שפיר דמי, כיון דיכול לערב אותם, וסיים: דצריך תלמוד. ובשער הציון שפו - כט, הוכיח דלא מהני לערב במים ומלח בשני כלים נפרדים.
וחד מתני אמעשר: לא שנו, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו, הוא דאין ניקחין בכסף מעשר.
אבל מים ומלח המעורבין, ניקחין בכסף מעשר.
ומפרשינן: מאן דמתני - להך "לא שנו" דאמרן - אמעשר, כל שכן שהוא שונה זאת אעירוב.
ומאן דמתני - להך "לא שנו" - אעירוב, אבל אמעשר, לא מתני לה, ואף מים ומלח המעורבין אין ניקחין בכסף מעשר.
מאי טעמא?
במעשר שני "פירא" (דבר שנוצר מדבר אחר קרוי "פירא") בעינן למעשר שני - כדילפינן לה בעמוד ב - והנך, מים ומלח לאו פירא נינהו.
כי אתא רבי יצחק מארץ ישראל לבבל, מתני - להך "לא שנו" - אמעשר.
מיתיבי לרבי יצחק מהברייתא:
העיד רבי יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר: אנשים של בית אבא, היו לוקחין ציר (שמנונית של דגים) בכסף מעשר.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהודה בן גדיש: שמא לא שמעת - שיקחו ציר בכסף מעשר - אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן, אבל ציר לבד לא!
והשתא מותבינן לרבי יצחק: ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר שמותר ליקח בכסף מעשר שני אפילו דבר שאינו ראוי אלא לטבל בו, אלא בציר דשומנא, ציר דג שומני, דפירא היא (שגם דג בכלל "פרי" הוא, כדלקמן).
אבל מים ומלח בלבד לא קאמר. וכיצד אמר רבי יצחק שמים ומלח מעורבין ניקחין בכסף מעשר?!
אמר תירץ רב יוסף:

דרשני המקוצר[עריכה]