פרשני:בבלי:שבועות יט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות יט א

חברותא[עריכה]

כי איידי  דבעי למיכתב נבלת בהמה ונבלת חיה ("או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה") לכדרבי (בברייתא לעיל ז א), "רבי אומר: אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה?" -
לפיכך כתיב נמי: "או בנבלת שרץ טמא".
וכדתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית כולה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה. כלומר: לעיתים נכתבים דברים שאין בהם חידוש בצירוף לחידוש.
שואלת עוד הגמרא: ורבי אליעזר האי "בה"
- שדרש ממנה רבי עקיבא שצריך לידע באיזה חטא הוא חטא - מאי עביד ליה?
כדי ללמד: פרט למתעסק בדבר היתר ובא לידו איסור, ולא נתכוין לגופה של זו שהוא פטור מן הקרבן, וכגון נתכוין לחתוך  1  את הירק התלוש שלפניו וחתך את הירק המחובר שהיה אף הוא לפניו, או כגון שנתכוין לאשתו והיתה אף אחותו עמו במיטה, ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה,  2  ואיזה הוא חייב: נתכוין לחתוך והיה סבור שהוא תלוש ונמצא מחובר, או שהיה סבור שמלאכה זו מותרת, שמכל מקום לזו שאכן עשה נתכוין מתחילה, וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה שסבור היה אשתו היא.

 1.  הרמב"ן הרשב"א והר"ן הביאו בשם רש"י "נתכוין להגביה" ולא "נתכוין לחתוך" כפי שהוא לפנינו; אבל התוספות הביאו משמו, כפי שהוא לפנינו. וראה עוד בתוספות שחלקו על ביאורו של רש"י בענין "מתעסק"; ולדעתם: כסבור שהיא אחותו נקרא "מתעסק", (אלא שבעריות אין פטור מתעסק, כמבואר בהערה לקמן) ; וכן אכל חלב כסבור שהוא שומן נקרא "מתעסק".   2.  א. נתבאר על פי רש"י; והתוספות כתבו עליו שלא היה לו להזכיר עריות, מאחר שבהם הוא חייב אפילו כשהוא מתעסק, היות ונהנה, וכפי שנתבאר בגמרא כריתות יט ב. ב. כתב רבי עקיבא איגר בתשובה (קמא סימן ח): ונראה לי דבר חדש, דמה דממעטינן מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל, אלא דמיקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כי האי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן, אבל מכל מקום מיקרי שגגת איסור:. וראיתי ב"מקור חיים" שהקשה: בלא ידע דחמץ בביתו, אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עבירה, הא הוא "מתעסק", דלא ידע כלל דחמץ בביתו; ונדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה, לאין בה מעשה; ולענ"ד עיקר, ד"מתעסק" מקרי גם כן עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו, (וראה ב"קובץ שיעורים" חלק ב סימן כג, שהביא כן מדברי רש"י בפסחים לג א ד"ה תאמר). וחשבתי להביא ראיה ממה דאמרינן ברכות (יט ב): המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ופסקינן, דאם הוא אינו יודע שהוא כלאים, ויש אחר שרואהו, צריך להגיד לו אפילו בשוק לפושטו; ואמאי, הא כיון דאינו יודע שבבגדו כלאים, הוי מתעסק, וליכא איסור דאורייתא, ומותר משום כבוד הבריות; אלא על כרחך, ד"מתעסק" הוי גם כן איסור דאורייתא, אלא דלא חייבה תורה קרבן עליו; אמנם יש לדחות, דכלאים, דהאיסור הנאת חימום, הוי כמו חלבים ועריות ד"מתעסק" חייב, אך מכל מקום העיקר נראה לי כמו שכתבתי; (ומיהו לגבי שבת, מתעסק הוא היתר גמור, משום ד"מלאכת מחשבת אסרה תורה" כמבואר שם). ג. ובשולי המכתב כתב ליישב על פי דבריו, מה שיש להקשות לפי שיטת התוספות - הובאה בהערה קודמת - בביאור "מתעסק": אם כן, בהעלם מקדש, דהיינו סבר שהוא בית דעלמא, אמאי חייב, הא הוי "מתעסק"! ? (ויש לעיין אם טעה בדין, שהיה חושב על מקום מסוים מן המקדש שאינו בדין מקדש, וכגון שהיה טועה בדין לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לקודש, והיה סבור שהם חול, אם זה מיקרי "העלם מקדש", ואם אף זה בכלל "מתעסק"). וכתב, דצריך לומר: דוקא לענין חטאת קבועה מיעט הכתוב ד"אשר חטא בה" פרט למתעסק, אבל לענין עולה ויורד ליכא קרא; ובפרט לפי מה שכתבתי, דמתעסק מקרי שגגת עבירה, אלא דלא חייביה רחמנא חטאת, ואם כן יש לומר, דעולה ויורד חייב; (ומיהו מדברי התוספות כאן בד"ה הרי העלם מקדש, שכתבו, דבהעלם מקדש חייב הוא חטאת קבועה לדעת מי שאינו מחייב בקרבן עולה ויורד, מוכח בפשוטו לא כן; כמתבאר מתוך דברי רבי עקיבא איגר שם). וב"קהלות יעקב" (שבת סימן לד) ד"ה והנלע"ד, כתב ליישב דהגדר הוא כך: כל דבר שהאדם עושה מחמת טעות ידיעה חשוב "שוגג", וכל שעושה מחמת טעות ראייה וטביעות עין, זה נחשב "מתעסק" ; ולדוגמא, מי שיש לו חוב על ראובן, ותובע את שמעון, הדבר חלוק, שאם עינו הטעתו וסבור שגוף זה הוא ראובן, זה הוא "מתעסק", שהרי אינו יודע עם מי יש לו עסק; אבל כשיודע שזהו שמעון, רק זכרונו הטעהו וסבור ששמעון הוא החייב לו, זהו "שוגג", דעל כל פנים יודע עם מי הוא עסוק. וכי האי גוונא גבי מקדש, אילו הכיר את בית המקדש ואת בית הכנסת שלו, ועל פי טעות בטביעות עינא נדמה לו על בית המקדש שזהו בית הכנסת, היה נחשב "מתעסק", אבל זה רחוק המציאות, דהא אין בונים בית כנגד בית המקדש. אלא הטעות היתה בכך ששיער בעצמו שזהו בית הכנסת, או שהיה מבלי משים ועיון, או משום שלא הכיר בית המקדש מעולם, וכשנכנס לבנין זה יודע שזהו הבית שמכוין לו, אלא שסובר שהוא בית הכנסת, וכי האי גוונא לאו "מתעסק" הוא, אלא "שוגג", ומשום הכי שפיר חייב קרבן; וההיא ד"מתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה", ובלא האי טעמא הוי "מתעסק" היינו בגוונא שהיה מכיר מתחילה את השומן שהוא שומן והחלב שהוא חלב, ואחר כך טעה בהכרתו, ונדמה לו על החלב שהוא זו שמכירו לשומן; אי נמי: אפילו לא הכירן מעולם, רק שמתוך טביעות עין הכריע שזה שומן, זה מיחשב שפיר "מתעסק" דפטור בכל התורה, ורק חייב משום שכן נהנה; ואכתי הדברים צריכין בדיקה ועיון, וכתבתי רק להעיר; (והנה מה דלא הוקשה להם מ"העלם קודש" הוא משום שהוא דומה למתעסק בחלבים שחייב משום שכן נהנה, וכמבואר בתשובה שם; אלא דיש לעיין: בהעלם טומאה נמי הוה מתעסק, שהרי בפשוטו הגדר הוא שאסור להכניס את הטמא למקדש, ואיסור זה הוא על הטמא עצמו, ואם כן כשלא ידע בטומאתו וחושב שהוא מכניס את הטהור, לכאורה הוה ליה "מתעסק" לדעת התוספות, וצריך תלמוד).
כאן שבה הגמרא לפרש מאי בינייהו דרבי אליעזר ורבי עקיבא, ומביאה שיטה אחרת בביאור דבריהם:
ורבי יוחנן אמר: אכן אין מחלוקת לדינא ביניהם, אלא משמעות דורשין בלבד הוא דאיכא בינייהו. כלומר, דין אחד דורשים הם, זה מפסוק זה, וזה מפסוק אחר.
וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו, שהרי מצינו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר, פעמים שהיה שונה את דברי רבי אליעזר במשנה משמו של רבי עקיבא, ואת דברי רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר ולא היה מקפיד בדבר, והוא משום שאין ביניהם חיוב ופטור.
בעא מיניה רבא מרב נחמן לפי דעת הפוטרים על העלם מקדש:
אם העלם זה (טומאה) וזה (מקדש) בידו, כלומר: אם כשנכנס למקדש נעלם ממנו הן הטומאה שהוא חייב על העלמתה, והן המקדש שהוא אינו חייב על העלמתה, מהו שיתחייב קרבן עולה ויורד?
אמר ליה רב נחמן לרבא הרי העלם טומאה בידו, וחייב!
ומקשינן: אדרבה, נאמר: הרי העלם מקדש בידו, ופטור.  3  אמר רב אשי: חזינן נראה ונבדוק: אי מטומאה קא פריש, אם כשהודיעוהו על הטומאה תוהה הוא על שנכנס, הרי העלם טומאה בידו, כלומר, התברר הדבר שמשום העלם טומאתו הוא שנכנס למקדש, וחייב. ואי ממקדש קא פריש, אם כשהודיעוהו שמקדש היה ולא הזכירוהו שטמא היה תוהה הוא על שנכנס, הרי העלם מקדש בידו, אם כן התברר שמשום העלם ידיעת המקדש נכנס, ופטור.  4  אמר תמה ליה רבינא לרב אשי:

 3.  כתבו התוספות בשם רבינו תם, שאינו פטור - כשהעלם זה וזה בידו, או שהעלם מקדש לבד בידו - אלא מקרבן עולה ויורד, אבל חטאת קבועה הרי הוא חייב כשאר חייבי חטאות, שהרי אף ביאת מקדש זדונה כרת, וכל שזדונה כרת חייב חטאת; ומכל מקום הוכיח רבינו תם, דבאופן שאין לו ידיעה בתחילה, הרי הוא פטור מקרבן עולה ויורד ואף בחטאת קבועה אינו חייב, ופירשו את הטעם "התם ודאי מיפטר לגמרי, שלא יהא חמור אין בה (ידיעה בתחילה) ויש בה (ידיעה בסוף ; שאף הדל מביא בהמה), מיש בה (ידיעה בתחילה) ויש בה (ידיעה בסוף ; שאין הדל מביא בהמה). והקשו התוספות על דבריו: דלישנא דקאמר הכא ד"פטור" (ולא כלשון המשנה "אינו חייב על העלם מקדש"), משמע דפטור לגמרי. על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי "דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש (אי אתה יכול להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש) ", כדאמרינן לקמן בפרק שלישי גבי שבועת העדות.   4.  הקשו התוספות: תימה, מנא ידעינן! ? אי משום דאמרו ליה "טמא אתה" ופירש, דילמא אי הוו אמרו ליה נמי "מקדש הוא" היה פירש; ואי דאמרו ליה מעיקרא "מקדש הוא" ולא פירש, דילמא אי הוו אמרו ליה נמי "טמא אתה" לא הוה פריש, אלא (דוקא) השתא דאמרו ליה תרוייהו פריש. ונראה, דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא, אלא בא לפרש, שפעמים יש לברר איזה שכוח ממנו יותר, כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש, ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה, אם כן הוי העלם טומאה בידו, ואם להיפך, הוי העלם מקדש בידו, ואם שניהם שכוחין בשוה, בהא ודאי מיבעיא לן; (ולכאורה ממה שכתב רש"י בדברי רבינא שאמר "אלא לא שנא" דממילא הוא פטור, משמע דלא כהתוספות, שהרי רבינא השוה את הכל לשניהם שכוחין בשוה, ומנין שהוא פטור, ומשמע דלרב אשי הוא פטור כששניהם שכוחים בשוה, ומודה לו רבינא, וחלוק הוא על בירורו של רב אשי בלבד, דאף לאחר הבירור הוי כשניהם שכוחין בשוה).
האיך נאמר דאי ממקדש קא פריש הרי הוא פטור, והרי כלום פריש ממקדש אלא משום טומאה, כלומר: הרי ודאי שאינו תוהה על הראשונות בידיעת המקדש לבד, כי מה בכך שמקדש הוא, כיון שאינו יודע שהוא טמא; ואם תוהה הוא, הרי ודאי דהוא משום שמתוך כך שם אל לבו ונזכר שטמא היה ולכן תוהה הוא, ואם כן הרי תהייתו היא גם משום הטומאה -
והאיך נאמר דאי מטומאה קא פריש הרי הוא חייב, והרי: כלום פריש מטומאה, אלא משום מקדש, שהרי מה שטמא הוא אינה סיבה לתהות אלא משום ששם אל לבו ונזכר שמקדש הוא, ואם כן מחמת שניהם הוא תוהה -
אלא לא שנא, ובכל אופן הרי הוא פטור.  5  תנו רבנן: אם היו לפניו שני שבילין, האחד טמא כלומר: יש בו מת, והוא מושכב באופן שכל המהלך בשביל ודאי נטמא, ואחד טהור שאין בו מת כלל, ואין ידוע איזה מהם הוא הטהור ואיזה הוא הטמא -

 5.  כן פירש רש"י, והיינו משום דדברי רב נחמן נדחו משום קושייתו של רב אשי, ומבאר רש"י דרב אשי פשיטא ליה שאם אין אנו יכולים להכריע, כי אז הוא פטור כיון שאף העלם מקדש בידו; ומה שאמר רב אשי שיש להכריע מחמת מה נכנס, הרי נדחו דבריו משום קושייתו של רבינא, ואם כן לעולם הוא כהעלם זה וזה בידו, והרי פטר רב אשי; וראה בהערה לעיל בשם התוספות.
והלך אדם בשביל הראשון ולא נכנס לאחריו למקדש, והלך עוד בשני ונמצא שיודע הוא בודאי שטמא הוא אם מחמת הראשון אם מחמת השני, ונכנס לאחר מכן למקדש, הרי זה חייב, שהרי בטומאה נכנס למקדש, כי טמא הוא אם מחמת הראשונה אם מחמת השניה.
ואפילו אם הלך בשביל הראשון וספק הוא לו אם טמא הוא, כי אינו יודע אם השביל שהלך בו הוא השביל הטמא, ונכנס למקדש, ומשיצא הזה ושנה (היזה מי חטאת בשלישי ובשביעי) וטבל, ורק אחר כך הלך בשביל השני ונכנס, הרי הוא חייב, כי הרי ודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת כניסה הראשונה, אם מחמת כניסה שניה.
רבי שמעון פוטר כשהזה, ושנה, וטבל בין כניסה ראשונה לשניה. כי על אף שודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת הליכתו הראשונה והכניסה שלאחריה, ואם מחמת ההליכה השניה והכניסה שלאחריה, מכל מקום, הרי לא קדמה לשום כניסה ידיעה ודאית שהוא טמא, שהרי ספק הוא לו אם טמא הוא. ואף שהלך בשניהם, ובודאי נטמא, הרי נטהר מן ההליכה הראשונה, ועדיין ספק הוא לו.  6 

 6.  לקמן בעמוד ב מקשה הגמרא על דברי תנא קמא למה הוא חייב, והרי יש לנו לפוטרו כדברי רבי שמעון! ? ומשני: אמר רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה. וריש לקיש אמר: הא מני רבי ישמעאל היא, דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה.
ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן. כלומר, אף באופן הראשון משום רבי שמעון; שלא כתנא קמא דברייתא הסובר שלא פטר רבי שמעון אלא באופן שני.
ומקשינן: האמנם בכולן פוטר רבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה!?

דרשני המקוצר[עריכה]