פרשני:בבלי:קידושין ל א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין ל א

חברותא[עריכה]

ואי נסיבנא מארביסר,  הוה אמינא לשטן: גירא בעיניך! אילו הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה,  283*  הייתי יכול להתגרות בשטן ולומר לו "חץ בעיניך",  284  ולא הייתי ירא שמא יחטיאני.  285 ,  286 

 283*.  שלפני גיל זה אין האדם בר עונשין. (מהרש"א). ומשמע מדבריו ש"ארביסר" היינו בשנת ארבעה עשר, כלומר מגיל י"ג ויום אחד. (וכן יש לבאר "שיתסר"). והרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא כה) כתב: "ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא" והעתיקוהו הטור ושלחן ערוך (אבן העזר א ג). ופירש בית יוסף שלדעת הרמב"ם חכמים לא תיקנו לקטן נישואין. ולפיכך בעילתו בעילת זנות. (אבל ר"י סובר שלמרות שלא תיקנו לו נישואין, אין בעילתו בעילת זנות ויש מצוה בדבר מגיל י"ב. כמובא בבית יוסף. עיין שם. והביאוהו מפרשי השלחן ערוך שם).   284.  שהעין היא תחלת סרסור העבירה. (מהרש"א). וזו קללה ליצר הרע. ונקט 'גירא' (חץ) כלוחם עם יצר הרע (מהרש"א להלן פח א).   285.  המקלל את השטן מגרהו להלחם בו ולהכשילו. ובגמרא להלן פא א מובאים כמה דוגמאות לכך.   286.  להלכה פסק שלחן ערוך (אבן העזר א ג): א. מצוה על כל אדם לישא אשה מגיל י"ח. (וכתב הרב המגיד שמקור דין זה במסכת אבות "בן שמונה עשר לחופה". ופירש חלקת מחוקק שם שחז"ל קיבלו שמצוה זו היא מגיל י"ח מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה. והעתיקו בית שמואל. וכוונתו שאפילו אדם שאינו צריך לטרוח לפרנסתו ונאמר בו "ישא אשה ואחר כך ילמד תורה", כנ"ל הערה 281, כל זה לאחר י"ח. אבל לפני י"ח ילמד תורה ואחר כך ישא אשה. כנראה מפני טרדות אחרות ולא משום פרנסתו). ב. קודם י"ג לא ישא שהרי זה כזנות. (הובא לעיל הערה 283 בהרחבה). ג. ובשום ענין לא יעבור גיל 20 שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו 20 שנה ואינו רוצה לישא אשה בית דין כופין אותו לישא. כדי לקיים מצות פריה ורביה. והרמ"א כתב שבזמן הזה נהגו שלא לכוף על כך. ד. העוסק בתורה וטורח בה וירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר. (מדובר באדם שיצטרך לעבוד לפרנסתו. כמבואר לעיל הערה 281 ע"פ בית שמואל. וכן מדובר כאן דוקא במי שאין יצרו מתגבר עליו. בית יוסף). ה. מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין עון בידו. והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. (והיינו: מי שחשק בתורה כבן עזאי ודבוק בה, מותר להתעכב מלישא אשה למרות שפרנסתו מצויה ואינו צריך להבטל בשבילה מתלמוד תורה. ע"פ בית שמואל. והובא לעיל בהערה 281).
והגמרא חוזרת ועוסקת במה ששנינו בברייתא שאדם חייב ללמד את בנו תורה:  286* 

 286*.  על פי הפירוש השני ברש"י ד"ה משיתסר. וכתב רש"י שפירוש זה הוא העיקר. אבל עיין פירוש אחר ברש"י שם.
אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, הוי זהיר ללמד את בנך תוכחות כל עוד ידך תקיפה על צואריו. ומתי הוא הזמן הזה? משיתסר ועד עשרים ותרתין, מגיל שש עשרה שנה ועד עשרים ושתיים שנים. מפני שלפני גיל שש עשרה אין לו דעת לקבל תוכחות כל כך, ולא ראוי להכביד עליו במוסר ותוכחות, ולאחר גיל עשרים ושתיים יש לחוש שמא יבעט בכל.
ואמרי לה, ויש אומרים שהזמן הוא מתמני סרי משמונה עשרה עד עשרים וארבעה.
והמחלוקת הזאת היא כתנאי, כמחלוקת התנאים בברייתא דלהלן:
וכך שנו בברייתא: נאמר (משלי כב ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר: הדרך הראויה שלא יסור ממנה גם כשיזקין, חנוך לו אותה בנערותו.
ומתי הוא זמן "נערותו"?
רבי יהודה ורבי נחמיה נחלקו בדבר: חד אחד מהם אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, מגיל שש עשרה ועד עשרים ושתים שנים.
וחד אמר: מתמני סרי (משמונה עשרה) ועד עשרים וארבעה.
עד היכן, עד כמה גדול החיוב שחייב אדם ללמד את בנו תורה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: עד כגון זבולון בן דן,  287  שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד ואגדות.

 287.  שם של תלמיד שהיה בימי שמואל ורב יהודה (רש"י).
ומניחה עתה הגמרא מבינה ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן כדי ללמדנו שני דברים: א. לא זו בלבד שהאב חייב ללמד את בנו, אלא חייב ללמד אפילו את בן בנו (נכדו).
ב. לא זו בלבד שחייב ללמדו תורה שבכתב, אלא חייב ללמדו אפילו משנה ותלמוד הלכות ואגדות.
מיתיבי סתירה לדברי שמואל מברייתא:
דתניא: למדו אביו מקרא, אין מלמדו משנה. שאין האב חייב ללמד את בנו אלא מקרא בלבד, ואילו משנה ושאר דברים הבן ילמד בעצמו.
ואמר על כך רבא: מקרא שהוזכר כאן זו תורה בלבד, ולא נביאים או כתובים.  288 

 288.  כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם פירש שחייב ללמדו בשכר את כל התורה שבכתב (הלכות תלמוד תורה א). והעתיקו שלחן ערוך (יורה דעה רמה ו). ופירש הגר"א שלדעת הרמב"ם רבא בא למעט שאינו חייב ללמדנו מדרשי התורה. שאף הם נקראים תורה כדלהלן דף מט תחילת עמ' ב'. ועיין ב"ח וש"ך שם ופנ"י. (ועיין להלן הערה 290).
ומכאן שאין אדם חייב ללמד את בנו במשנה ותלמוד הלכות ואגדות, וזה שלא כדברי שמואל!
ומתרצינן: למרות ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן, שמואל לא התכוין לומר שהחיוב הוא ממש כעין זבולון בן דן. אלא, כזבולון בן דן בדבר אחד, ולא כזבולון בן דן בדבר אחר. וכדלהלן:
כזבולון בן דן, שלמדו אבי אביו, וכיוצא בזה כל אדם חייב ללמד את בן בנו.
ולא כזבולון בן דן, דאילו התם (שם) אבי אביו למדו מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא, כל אדם אינו חייב ללמד את בנו אלא מקרא בלבד.  289 ,  290  ותמהינן על דברי שמואל: ואבי אביו מי מיחייב, וכי אבי אביו אכן חייב ללמדו תורה?! והלא בברייתא שנינו להיפך! והתניא, נאמר (דברים יא יט) "ולמדתם אותם את בניכם". והתנא מדייק מהפסוק: דוקא 'את בניכם', ולא את בני בניכם. מכאן שאין אדם מצווה ללמד את בן בנו תורה.

 289.  א. כתב רש"י: ו"עד היכן" נמי דקאמרינן, הכי קאמרינן: עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותיו? (אמר רב יהודה: לבנו ולבן בנו) ". כלומר: לפי הבנת הגמרא לעיל יש לפרש "עד היכן חייב אדם" וכו' - עד היכן החיוב שחייב אדם ללמד את בנו גדול. אולם, אם נפרש כן, אזי יש ללמוד מתשובת רב יהודה שהחיוב גדול עד כדי שחייב ללמד את בנו מקרא משנה וכו'. ומאחר שמסקנת הגמרא שלא הבאנו את זבולון בן דן אלא לענין בן בנו, בעל כרחך גם השאלה לא היתה אלא לענין עד כמה דורות אדם חייב ללמד את בנו. ב. להלכה כתב הרמב"ם (תלמוד תורה א ב) שכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו. ולא רק את בן בנו אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד תורה לתלמידים שנאמר "ושננתם לבניך". ודרשו חז"ל (בספרי) "בניך" אלא תלמידך, אך יש הבדל בין בנו לתלמידים אחרים לענין שני דברים: א. מצוה להקדים את בנו לבן בנו, ואת בן בנו לבן חברו. ב. אינו יכול ללמד את בנו בחנם חייב לשכור לו מלמד בשכר, אבל לבן חברו אינו חייב לשכור מלמד בשכר. (על פי פירוש הכסף משנה שם. ועיין לחם משנה וערוך השלחן). וכן נפסק בשלחן ערוך (יורה דעה רמה ג). בכסף משנה הסתפק אם גם בן בתו קודם לבן חברו, או שמא לא נאמר דין בן בנו אלא משום שבנו חייב ללמד את בן בנו. אבל בבן בתו אין שייך טעם זה. והש"ך כתב שם שבן בתו קודם (ובפתחי תשובה כתב שהקרוב קרוב קודם).   290.  א. משמע שלמסקנת הגמרא אין האב חייב ללמד את בנו אלא תורה בלבד, וכתב הרמב"ם (ת"ת א ז) שחייב ללמדו "בשכר" את כל התנ"ך (כדלעיל 287 ע"ש). ומשמע שבחנם חייב ללמדו אף משנה וכו' (וכן פירשו ה לחם משנה וביאור הגר"א). וקשה על דברי הרמב"ם: מדוע הגמרא הקשתה מהברייתא ("למדו מקרא אין מלמדו משנה") על דברי שמואל (שאמר כזבולון בן דן) ? והלא הברייתא מדברת לענין החיוב לשכור מלמד, ואפשר ששמואל דיבר על החיוב ללמד את בנו בחינם ובזה החיוב ללמדו אפילו משנה וכו'! ויש לומר: לענין החיוב ללמד את בנו בחינם אין שום חידוש בכך שחייב ללמד את בן בנו, שהרי חייב ללמד אף את בן חברו (כדלעיל בהערה הקודמת), וכל שכן את בן בנו, ובעל כרחך שמואל דיבר לענין לשכור לבנו מלמד בשכר, ובזה אמר שמואל שאף בבן בנו חייב בכך, ואילו בבן חברו אינו חייב אלא בחינם (כמו שפסק הרמב"ם שם הלכה ג). ולפיכך הגמרא מקשה סתירה מהברייתא על דברי שמואל, שהרי שניהם דיברו בשכר (לחם משנה ת"ת א ב. ועיין מה שכתב שם בהלכה ג). ועיין עוד בשלחן ערוך הרב קונטרס אחרון. ובערוך השלחן, וחזון איש. (ועיין מהרש"א ח"א ד"ה עד). ב. בשלחן ערוך יורה דעה רמה ו העתיק את דברי הרמב"ם שחייב ללמדו 'בשכר' עד שידע את כל התורה שבכתב, ולא משנה וגמרא וכו'. והוסיף: הדברים אמורים דוקא באדם שהשעה דחוקה לו, אבל מי שיכול מצוה ללמדו משנה וגמרא. וכו'. ועיין לחם משנה שם. וחזון איש.
ומאחר שאין אדם חייב ללמד את בן בנו, מה אני מקיים, כיצד אני יכול להעמיד את הכתוב (דברים ט יט): "והודעתם (את דברי התורה) לבניך 'ולבני בניך'"?
הכתוב הזה בא לומר לך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות.  291 

 291.  מפני שבנו מלמד את בן בנו. וכן כל דור ודור מלמד את בנו. ומחמתו בא הכל. והרי זה כאילו הוא עצמו לימד את כולם (מהרש"א, הגהות הרד"ל).
ומתרצינן: הוא (שמואל), דאמר אדם חייב ללמד את בן בנו, סובר כי האי תנא, כמו התנא ששנה את הברייתא דלהלן:
דתניא: נאמר "ולמדתם אותם את בניכם". אין לי אפשרות ללמוד מכאן אלא את "בניכם". בני בניכם, מנין? מנין נוכל ללמוד שאדם חייב ללמד אף את בן בנו?
תלמוד לומר "והודעתם לבניך ולבני בנך". מכאן שאדם חייב ללמד אף את בן בנו.
ומאחר שאדם חייב ללמד את בני בניו, אם כן, מה תלמוד לומר מדוע נאמר "ולמדתם אותם את בניכם"?  292 

 292.  התבאר בהערה הבאה.
הכתוב הזה בא למעט, "בניכם" ולא בנותיכם. ללמדנו שאין אדם מצווה ללמד את בתו תורה.  293 

 293.  הברייתא אינה ממעטת מ"והודעתם לבניך" - בניך ולא בנותיך. אלא דוקא מ"למדתם אותם את בניכם". ונראה שהכתוב "והודעתם לבניך ולבני בניך" נצרך לגופו. ואי אפשר למעט ממנו את הבנות, שהרי כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. אך, הכתוב "ולמדתם אותם לבניכם" מיותר, שהרי כבר נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך"! (והכתוב "והודעתם" ודאי אינו מיותר, שהרי מלמד על בני הבנים). ולפיכך, עלה בדעת התנא שהכתוב "ולמדתם" וגו' בא למעט את בני הבנים, אך התנא הסיק שאי אפשר לומר כן שהרי נאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (וחולק על הברייתא הקודמת שדרשה מכאן דרשה אחרת). הלכך התנא מסיק שהכתוב "ולמדתם אותם את בניכם" ממעט את בנותיכם.
ואגב שהבאנו את הכתוב "והודעתם לבניך", מביאה הגמרא דרשה שדרש רבי יהושע בן לוי מהכתוב הזה:
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו  294  תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.  295  שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה ומיד בסמוך נאמר "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בח ורב".

 294.  במסכת ברכות כא ב מובאת מימרא זו ושם כתוב "כל המלמד את 'בנו' תורה". וכו' ויש גורסים כך אף בסוגייתנו. (מובאים בהג' בן אריה. ע"ש).   295.  מהמהרש"א כאן בפירושו הראשון עולה ש"כאילו קבלה" היינו שהאב קבלה מהר סיני. ובפירושו השני פירש שכאילו הבן קבלה מהר סיני. ועיין שם.
וסמיכות הכתובים באה ללמדנו שמעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.
רבי חייא בר אבא אשכחיה, מצאו לרבי יהושע בן לוי, דשדי דיסנא ארישיה, שהשליך על ראשו סדין כדי שלא ללכת בגילוי ראש, ומחמת שמיהר לא הספיק להתעטף בסודר שראוי לכיסוי הראש, וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא והוליך את בנו הקטן לבית הכנסת ללמוד שם.
אמר ליה רבי חייא בר אבא: מאי כולי האי, מדוע מיהרת עד כדי כך שלא הספקת לכסות את ראשך בכיסוי שהולך אותך?
אמר ליה, השיב רבי יהושע בן לוי:
מי זוטר מאי דכתיב, וכי קטן בעיניך מאמר הכתוב "והודעתם לבניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב", ומעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. ואם כן, וכי קטן בעיניך שארוץ ואמהר לכך?!
ומששמע רבי חייא בר אבין תשובה זו, מכאן ואילך, רבי חייא בר אבין לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא, ומוספיה. לא היה טועם בשר הצלוי על גבי גחלים,  296  עד שהיה חוזר עם הקטן את מה שקרא אתו אתמול, ומוסיף לו עוד פסוק אחד חדש.

 296.  בזמנם היו רגילים לטעום מעט בשר בגחלים בבוקר. (רש"י).
רבה בר רב הונא, לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא, לא היה טועם בשר צלוי בגחלים עד שהיה מביא את הקטן לבית המדרש ללמוד.
ועתה הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין מצות תלמוד תורה:
אמר רב ספרא משום (בשם) רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו ז) "ושננתם לבניך"? מדוע לא נאמר "ושניתם לבניך"?  297 

 297.  במה עדיף לשון "ושניתם" מ"ושננתם"? יתכן שכפל האות נ' מיותר. והיה ראוי לכתוב "ושנתם" (בתורה יש מילים רבות שמנוקדות בחיריק וכתובות בכתיב חסר בלא י' ובגמרא או רש"י הוסיפו בהם י' כדי להקל על הקורא. וכן יש לומר ברש"י כאן שכתב "ושניתם" וכוונתו שהיה אפשר לכתוב "ושנתם", והנון מנוקדת בחיריק).
אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם". כלומר: לעולם ישלש אדם שנותיו. בשליש מהם יעסוק בתורה, שליש במשנה, ושליש בתלמוד.  297* 

 297*.  קשה: והלא לעיל הגמרא הסיקה שאין אדם חייב ללמד את בנו אלא תורה בלבד. ואם כן, כיצד אפשר לפרש את "ושננתם 'לבניך"' לענין משנה ותלמוד? ויש לומר: הכתוב "ושננתם לבניך" נדרש בספרי לענין תלמידיו של האדם שאף הם קרויים בנים. ולא מדובר בבניו. (פני יהושע. ולדברי הלחם משנה הנ"ל הע' 290 י"ל שמדובר כאן לענין לימוד בחנם. שבזה החיוב גם במשנה וגמ'. ועיין מהרש"א).
ומיד תמהינן: כיצד אדם יכול לדעת כמה זמן הוא שליש מחייו? מי יודע כמה חיי, וכי הוא יודע כמה זמן יחיה?!
ומתרצינן: לא צריכא, ליומי. הכתוב בא ללמד שהאדם יחלק את ימי השבוע לשלש. יומיים במקרא, יומיים במשנה, ויומיים בתלמוד.  298 

 298.  כך הסבירו התוספות את דברי רש"י. אולם התוספות עצמם, והרמב"ם (ת"ת א יא), ועוד, מפרשים שאת היום עצמו יחלק לשלש. כגון מי שעוסק שלש שעות ביום לאומנותו ולומד תשע שעות, ילמד שלש שעות תורה, שלש משנה, ושלש תלמוד. וכן פסק שלחן ערוך (יורה דעה רמו ג). ופירש הרמב"ם שם ש"תורה" היינו תורה שבכתב (כל התנ"ך). ו"משנה" היינו תורה שבעל פה, ובכלל זה פירוש התורה שבכתב. ו"תלמוד" היינו שיבין דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידון במידות שהתורה נדרשת בהם עד שידע איך הוא עיקר המצוות (כך העתיק הטור. וברמב"ם כתוב "המדות") והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה מדברים שלמד מפי השמועה. והתוספות כתבו בשם רבנו תם שאנו סומכים על מה שאמרו במסכת סנהדרין (כד א) שש"ס בבלי בלול מכולם (מתורה ממשנה ומתלמוד). וכשלומדים ש"ס בבלי אין צריך לשלש את הימים. והעתיקו הרמ"א (שם). ובדרישה כתב שאדם שאינו יכול ללמוד ביום אלא שלש שעות וכיוצ"ב, אינו יכול לצאת ידי חובתו על ידי לימוד גפ"ת (גמרא, פירוש, תוספות). כאילו חילק את כל יומו לשלש. אלא צריך לעסוק בדברי הפוסקים הלכה למעשה. (והביאוהו הט"ז והש"ך. ועיין שם).
ומביאה הגמרא מאמר נוסף:
לפיכך, מהטעם דלהלן, נקראו חכמים הראשונים 'סופרים', מפני שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה.
שהיו אומרים: האות וא"ו דבמילה "גחון" (ויקרא יא מב  299 ) היא חציין של אותיות של ספר תורה, כלומר: כשנספור את האותיות שבספר תורה, נמצא שהאות ו' דגחון עומדת בחצי מספרן.  300 

 299.  "כל הולך על גחון:. לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום". וגו'.   300.  הגמרא להלן מסתפקת אם האות ו' מסיימת את החצי הראשון או פותחת את החצי האחרון.
המילים "דרש דרש" (ויקרא י טז) הן בחציין של התיבות שבספר תורה.
הפסוק "והתגלח" (ויקרא יג לג) הוא בחציים של פסוקים. וכן, נאמר (תהלים פ יד): "יכרסמנה חזיר מיע ר".
האות עי"ן ד"יער" היא בחציין של האותיות  301  שבספר תהילים.

 301.  זו מסקנת הרש"ש וכן כתוב בעין יעקב.
והפסוק (תהילים עח לח) "והוא רחום יכפר עוון" הוא חציו דפסוקים שבתהילים.
בעי שאל רב יוסף: וא"ו דגחון, היא מהאי גיסא, או מהאי גיסא? האם אותה וא"ו מסיימת את חצי האותיות הראשון שבספר תורה, או שהיא פותחת את החצי השני?
אמר ליה אביי  302 : ניתי ספר תורה, ואימנינהו, נביא ספר תורה ואמנה את אותיותיו, ואומר לך היכן נמצאת אותה וא"ו דגחון! מי (האם) לא כך אמר רבה בר בר חנה: לא זזו חכמים שבדורות שלפננו משם (לא התפרש מאיזה מקום לא זזו  303 ) עד שהביאו ספר תורה ומנאום?!

 302.  היעב"ץ הוסיף בגירסת הגמרא "אביי".   303.  רש"י.
אמר ליה רב יוסף: אינהו, בדורות שלפננו היו בקיאי ב'חסירות' ו'יתירות',  304  לפיכך היה בידם למנות את האותיות שבספר תורה, אבל אנן, לא בקיאינן. ולפיכך איננו יכולים למנות את מנין האותיות שבספר תורה בדיוק.

 304.  כתיב מלא וחסר.
רב יוסף שואל שאלה נוספת:
בעי רב יוסף: במה שאמרנו "והתגלח חציין של פסוקים" יש לשאול: "והתגלח" מהאי גיסא או מהאי גיסא? האם "והתגלח" שייך לחצי הראשון או לחצי השני?
אמר ליה אביי: אמנם אנו איננו בקיאים בחסרות ויתרות ואין בידנו למנות את האותיות, אבל, פסוקי מיהא ליתו לימנויה, את הפסוקים על כל פנים אנו יכולים להביא לפנינו ולמנותם!
ענה רב יוסף: בפסוקי נמי לא בקיאינן אף בחילוק הפסוקים שבתורה איננו בקיאים, ויתכן שיש פסוק אחד שאנו מחלקים אותו בטעות לשנים, וכדומה.
וראיה לדבר: דכי אתא כאשר בא רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל אמר: במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי, בארץ ישראל  305  מחלקים את הפסוק שלפנינו לשלשה פסוקים:

 305.  שהיא מערבית דרומית לעומת בבל.
"ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך. וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט ט).
תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה.  306 

 306.  עיין מסורת הש"ס.
יתר עליו ספר תהילים בשמונה פסוקים.  307 

 307.  כתבו תוספות ישנים: תימה! דבעל כרחך בחומש יש יותר (מתהילים) דאפילו אם יהיו פסוקי תהילים מג' תיבות בלבד, אינו כל כך כמו שיש בחומש! (ועיין מהרש"א ורש"ש).
חסר ממנו ספר דברי הימים בשמונה פסוקים.
תנו רבנן: המילה "ושננתם"  308  באה ללמד, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך.  309  כלומר: חזור עליהם ושננן אותם, ובדוק בעומקם, עד שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו תשובה לאחר הגמגום, אלא אמור לו תשובה מיד.

 308.  "ושננתם לבניך ודברת בם". (דברים ו ז).   309.  מאחר שלא נאמר "ושניתם" (כדלעיל הערה 297) דרשו חכמים את ושננתם מלשון שינון וחידוד (מהרש"א. וכוונתו מלשון "חרבו שנונה". "חיצי גיבור שנונים" וכיוצ"ב).

דרשני המקוצר[עריכה]