פרשני:בבלי:עירובין ט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין ט ב

חברותא[עריכה]

רב אשי אמר: מהך דרבי יוחנן במבוי שרצפו בלחיים, ליכא לאוכוחי!
כי אין כוונת רבי יוחנן כדפריש לה רב הונא בריה דרב יהושע.
אלא: כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה טפחים - מראש המבוי לסופו - במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך מבוי. (כדאמרינן לעיל דף ה.) (ראה ציור 1)
והכי הוה פירושא דדברי רבי יוחנן:
לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר אמרינן לבוד היכא דהוי פחות מארבעה טפחים, הוה ליה - הופכים כל הלחיים המצורפים כאחד לאורך של ארבע אמות - לדופן המבוי!
והיינו שמחשיבים אותו כדופן המקביל לדופן המבוי, ונמצא שאין כלל למבוי לחי.
ולפיכך: צריך לחי אחר, משוך פחות מארבע אמות, כדי להתירו למבוי (נתבאר כפירוש רש"י בפירוש שני).
ולרבנן, דאמרי לא אמרינן לבוד היכא דהוי שלשה טפחים - לא צריך לחי אחר להתירו למבוי. שהרי הלחי החיצון לבדו אינו משוך ארבע אמות, והוא המתיר את המבוי.
ולפי הך פירושא לא משמע מהכא דלרבי יוחנן אסור להשתמש בין הלחיים.
ומקשינן: ולרבן שמעון בן גמליאל - דקאמרת, דלדידיה לא מהני הלחי כיון שהוא משוך על ידי לבוד ארבע אמות לתוך המבוי - מכל מקום, ליהני האי לחי.
שהרי מסתמא לא מיירי שראש הלחי החיצון עומד בשוה עם ראש הכותל הסמוך לו, אלא הוא בולט כלפי חוץ, כדרך שעושין כל מעמידי לחיים, שמושכים את הלחי מעט החוצה כדי שייראה הלחי גם מבחוץ כמו מבפנים, שהוקבע שם לשם לחי.
כי אם אינו מושך קצת את הלחי החוצה הלאה מכותלי המבוי, אלא מעמידו בשוה להן, הוא נראה כאילו הוא מוסיף על עובי כותל המבוי, ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי.
ואם כן: להוי אותה בליטה היוצאת מהמבוי כלפי חוץ כלחי הנראה רק מבחוץ למבוי, ושוה מבפנים, שאין נראה מבפנים למבוי שהועמד שם לשם לחי, דמהני. (ראה ציור 2)
וכאן נמי, אותה בליטה הנמשכת מכתלי המבוי ולחוץ תידון משום לחי, אף על גב שמבפנים אינו נראה הלחי כלחי אלא ככותל.
ומשנינן: מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן, כלומר: הך מימרא דמבוי שרצפו בלחיים דפסול לרבן שמעון בן גמליאל, הרי רבי יוחנן הוא דקאמר לה.
ועל רבי יוחנן היא קושיתך דליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. וכיון שכן לאו קושיא היא כלל.
דהא כי אתא רבין אמר משמו של רבי יוחנן גופיה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - אינו נידון משום לחי!
איתמר:
לחי הנראה כלחי רק לעומדים מבפנים למבוי, ונראה כאילו הוא שוה לכותל המבוי לעומדים מבחוץ, שהעמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, כשחודו החיצון של לחי מסתיים בשוה עם חודו החיצון של הכותל מבחוץ, ונראה לעומדים בחוץ ככותל עבה (אבל העומד בפנים רואה את חודו הפנימי של הלחי, שהוא בולט מן הכותל) - נידון משום לחי! (ראה ציור 3) אבל לחי הנראה רק מבחוץ ושוה מבפנים, כגון: שלא העמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, אלא עשאו כהמשך לכותל המבוי כלפי חוץ. ועשה את הלחי עבה יותר מעובי הכותל, ובאופן, שאותו עודף של עובי הלחי על עובי הכותל אינו בולט לתוך פתח המבוי, אלא מחוצה למבוי (ונראין הכתלים עם הלחי כמין אות ת'). (ראה ציור 1)
ונמצא שאינו נראה כלחי אלא לעומדים מחוץ למבוי לגמרי (ואפילו העומד כנגד המבוי מבחוץ אינו רואה לחי, אלא כותל עבה), פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון בר רבי.
חד אמר: נידון משום לחי.
וחד אמר: אינו נידון משום לחי.
ומפרשינן: תסתיים, דרבי חייא הוא דאמר נידון משום לחי.
דתני ששנה רבי חייא ברייתא: כותל מבוי עבה שצידו אחד, כלומר: חלק מעובי הכותל אינו שוה בארכו לחלק האחר, אלא כנוס הוא מחבירו. (ראה ציור 2)
בין שנראה מבחוץ, דהיינו שמתחיל הכותל להתעבות אחר תחלת המבוי מצד ראשו, והעומד בחוץ רואה חלק מעובי הכותל (שלצד המבוי), בולט לפנים מפתח המבוי;
ושוה מבפנים, שלאחר שהתחיל הכותל להתעבות נמשך הוא בעובי אחיד עד סוף הכותל, ונמצא שהעומד בתוך המבוי לאחר תחילת העיבוי אינו רואה לחי. (ראה ציור 3)
ובין שנראה כלחי בכניסה מבפנים, (ראה ציור 4) ושוה מבחוץ, שבראש הכותל - לצד פתח המבוי - הרי הוא עבה, ואחר כך הכותל צר. ונמצא, שלעומד בתוך המבוי לאחר שנהיה הכותל צר, נראית בליטה בכותל. אך לעומד בראש הכותל אין נראה אלא כותל עבה, ולא לחי. (ראה ציור 5)
בכל ענין נידון משום לחי.  46 

 46.  נתבאר על פי תוספות, רא"ש וקרבן נתנאל בהבנת רש"י, וראה מה שכתבו שם.
הרי חזינן דאף "נראה מבחוץ ושוה מבפנים" מהני לרבי חייא.
תסתיים, הרי זו הוכחה!
ודחינן: ורבי יוחנן דסבירא ליה - לדבריך - שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי - מי האם לא שמיע ליה הא ברייתא דתני רבי חייא?!
הא ודאי שמיע ליה.
אלא, רבי יוחנן שמיע ליה, ולא סבר לה שהלכה כן.
ואם כן, שפיר איכא למימר כי רבי חייא נמי, אף דתני לה להך ברייתא, מכל מקום לא סבר לה.
ודחינן: מכל מקום תסתיים: כי האי - מאי?!
בשלמא רבי יוחנן, איכא למימר דלא סבר לה להך ברייתא דתני רבי חייא, ומשום הכי, דלא סבר לה, לא תני לה.
אלא רבי חייא, ליכא למימר דלא סבר לה לברייתא ששנה אותה איהו גופיה.
כי אי איתא דלא סבר לה - למה ליה למיתנא, לאיזה ענין הוא שנה אותה!
אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים, נידון משום לחי
כמבואר במבוא למסכת, תיקנו חכמים בענין המבואות והחצירות שתי תקנות, בשני מישורים.
האחת, ביחס להגדרת רשות היחיד כרשות סתומה, שיש לסתום את רשות היחיד מכל ארבעת צידיה ולבודדה מרשות הרבים או כרמלית שמצידיה.
והשנית, ביחס להגדרת בני המבואות או בני החצירות שצריך שיהיו נחשבים כמצויים ברשות היחיד אחת.
הלחי והקורה וכן הפסים, הם אמצעים שמועילים בשני המישורים. הן לסגור לגמרי את רשות היחיד, והן להגדיר את מקומם של בני המבואות או בני החצירות כמצויים ברשות היחיד אחת, ויוכלו לערב ולקבוע את דירתם בבית אחד.
שתי חצירות שנפרצה הגדר שביניהן לגמרי, או מבוי שנפרץ אחד מכתליו לגמרי אל חצר הסמוכה לו, הרי למרות שהמקום נחשב לרשות היחיד הגדורה לגמרי, אסור לטלטל בהם מפני גזירת חכמים, שהצריכו עירוב חצירות בין בני החצירות או בני המבואות הפתוחים לגמרי זו לזו.
ושני הסברים נאמרו באחרונים בביאור הענין.
יש הסוברים שהפירצה המלאה בין החצירות גורמת שבני שתי החצירות ייחשבו כגרים בחצר אחת, ולכן הם חייבים לעשות ביניהם עירובי חצירות.
ויש הסוברים שכל מקום ה"פרוץ במלואו" למקום שאסור לטלטל אליו מהמקום הזה, אסרו חכמים לטלטל בו עד שיגדרנו, או עד שיעשה את שני המקומות למקום אחד על ידי עירוב משותף.
בביאור הסוגיה נקטנו כדיעה הראשונה, כיון שמפירוש רש"י בכמה מקומות במסכת מוכח שזאת היא שיטתו.
אבל אם יש פסים בין החצירות - מחלקים הפסים בין בני החצירות שלא יחשבו כבני רשות אחת החייבים לערב עירובי חצירות ביניהם.
אמר רבה: ומותבינן אשמעתין (ויש להשיב על שמועה שלנו), דודאי כשם שלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, כך גם פתח, שנראין גיפופיו מבחוץ ואינן נראין מבפנים, נידון משום "פתח".
וכגון: נפרץ כותל מצד אחד של מקום לכל ארכו אל מקום אחר הרחב ממנו, שבמקום שנפרץ לא רואים כל סימן של גיפופי, ואילו במקום הרחב שנפרץ אליו נראים גיפופי הכותל כפתח!
ותיקשי עלה ממתניתין (דמייתינן לה לעיל דף ח א):
דתנן: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה (הרחבה ממנה) - (ראה ציור 1)
הרי החצר הגדולה חשובה כחצר בפני עצמה, לפי שנראה בה הפתח לחצר הקטנה בגפופי הכתלים של הקטנה, ואין החצר הקטנה נחשבת כחלק ממנה, ולכן היא מותרת בטלטול אם יערבו בני החצר הגדולה עירובי חצרות לעצמם.
ואילו החצר הקטנה, שאין לה פתח, כיון שנפרצה במלואה, הרי היא בטילה כלפי הגדולה שנפרצה לה, ונחשבת כחלק ממנה, ולכן היא אסורה בטלטול עד שתערב יחד עם הגדולה.
ומשום הכי גדולה מותרת, מפני שהיא - החצר הקטנה - נחשבת כפתחה של גדולה, ושתי חצרות שיש פתח ביניהם יכולות לערב כל אחת לעצמה.
ואם איתא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ומשום פתח, קטנה נמי תשתרי - לכשתערב לעצמה - בנראה מבחוץ גיפופיה, לעומד בחצר הגדולה, ואף על גב דשוה מבפנים לעומד בחצר הקטנה, שאינו רואה לפירצה גיפופים.
אמר רבי זירא: ממתניתין לא קשיא.
דמיירי במתניתין, בנכנסין ונמשכין כותלי הקטנה לתוך חצר הגדולה שתים או שלש אמות. ונמצא, שהפתח הוא בסוף הכתלים הנמשכים, ואילו גיפופיו שקועים מאחוריו, ואין לשייכם לפירצה לעשותה כפתח שיש לו גיפופין. (ראה ציור 1)
ומקשינן: סוף סוף ולימא לבוד, שמדין לבוד ניתן להחשיב את כל השטח אשר בין ראשי כותלי הקטנה עד לאמצע כתליה של גדולה, כאילו הוא מלא בכתלי הקטנה, וכאילו פונים כתלי הקטנה עד כתלי הגדולה. ובכך תשתרי גם הקטנה, דהן הן גיפופיה. (ראה ציור 2)
ואף שאין נראים מבפנים, הא אמרת ד"נראה מבחוץ ושוה מבפנים" נידון משום לחי, והוא הדין שנידון משום פתח?!
וכי תימא, ואם תרצה לתרץ ולהעמיד דמיירי דמפלגי (שרחוקים) כותלי הקטנה מכותלי הגדולה טובא, יותר מהשיעור דאמרינן "לבוד", דהיינו שרחוקין שלשה טפחים ויותר.
זה אינו. כי:
והא תני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא בר פפי (ב"ח) ברייתא דמפרשא לה למתניתין:
והכי תניא: מתניתין מיירי, בכגון שרוחב חללה של חצר קטנה היה בעשר אמות, ורוחב חללה של גדולה באחת עשרה אמות, שהן ששה טפחים עודף, המחולקים לשני צידי החצר הקטנה, שלשה טפחים לכל צד.
ועובי כתלי הקטנה מפחית את המרחק שבין כתלי הקטנה מבחוץ לכתלי הגדולה לפחות משלשה טפחים, ואם כן נימא לבוד, ותישתרי אף הקטנה?!
אמר רבינא: הכא מיירי שאין הקטנה נכנסת לגדולה באמצעיתה של גדולה.
אלא מיירי במופלגין הכתלים של הגדולה מהקטנה בצורה שונה:
מכותל זה של הקטנה הם מופלגים רק בשנים טפחים (ושם אכן יש לבוד), ואילו מכותל זה של הקטנה הם מופלגים בארבעה טפחים.
הילכך, לא מצית למימר לבוד אלא מצד אחד, כי בצד השני יש יותר משלשה טפחים (ומיירי שעובי כתלי הקטנה אינם רחבים מטפח)!
ומקשינן: ומכל מקום, לימא לבוד רק מרוח אחת, ותשתרי הקטנה בגיפוף אחד?!

דרשני המקוצר[עריכה]