פרשני:בבלי:עירובין לב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לב א

חברותא[עריכה]

בשל סופרים - כגון עירובי תחומין - סומכין על "חזקה שליח עושה שליחותו", כיון שאף אם לא יעשה שליחותו, לא חמיר איסורו.
ורב ששת אמר: אחד זה (של תורה) ואחד זה (דברי סופרים) - סומכין על חזקה שליח עושה שליחותו.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאף בשל תורה סומכין?
דתנן: משקרב העומר - ממחרת יום ראשון של פסח - הותר החדש (התבואה החדשה, שהשרישה אחר הבאת קרבן העומר בשנה שעברה, וניתרת עתה באכילה על ידי הקרבת העומר) מיד עם הבאתו לקרבן.
והרחוקים מן המקדש, שאינם יודעין אם קרב כבר העומר - מותרים בחדש רק החל מחצות היום - של מחרת הפסח - ואילך, שאז סמכינן על הכהנים (שהן שלוחינו להקרבת העומר), דעבדי שליחותייהו ומקרבי ליה לעומר (עד חצות היום. תוספות).
והשתא מוכחינן: והא חדש, מדאורייתא הוא דאסור, וקתני: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך.
מאי לאו, דטעמא הוא משום דסמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו  57 .

 57.  וביארו התוספות: אין לומר דמשום הכא סמכינן אכהנים משום דהוה מצוה דידהו. משום דמה שמקדימין עד חצות אינו משום מצותם, אלא משום שליחות.
ורב נחמן - דפליג - אמר לך: התם, כדקתני טעמא במשנה במנחות: "לפי שיודעין הרחוקין שאין בית דין של כהנים, האחראי על העבודה במקדש, מתעצלים בו", וסומכין על בית הדין, ולא על שליח בעלמא.
ואיכא דאמרי: אמר רב נחמן מנא אמינא לה שבשל תורה לא סמכינן אחזקה דשליח: מדקתני - גבי חדש - טעמא במתניתין: לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו.
ודייקינן: בית דין הוא דלא מתעצלין בו.
הא שליח - חיישינן דילמא מתעצל בו, ואינו עושה שליחותו.
ורב ששת אמר לך: הא דבעינן גבי חדש טעמא "שאין בית דין מתעצלין בו", הוא משום דבית דין - עד פלגיה דיומא מקריבין, ואין מתעצלין ומאחרין אותו.
הא שליח בעלמא, מתעצל בו, ומחכה עד שיכלה כולי יומא, אבל לא יעבור עליו היום, עד שישמור הבטחתו.
תו אמר רב ששת: מנא אמינא לה, דאף בשל תורה סמכינן אחזקה?
דתניא:
א. יולדת צריכה שתביא קרבן במלאת ימי טהרה שלה, המתירה לאכול בקדשים.
וקרבנה: כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם עניה היא, מביאה שתי תורים או שני בני יונה (והוא נקרא: קן), אחד לעולה ואחד לחטאת.
ב. הזבה, צריכה שתביא אחר שטהרה מטומאתה, שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, ומותרת לאכול בקדשים.
ג. ארון בצורת שופר היה במקדש, וכתוב עליו "קינין", ששם נותנין - אלו שנתחייבו קינין - מעות (והיו מציינין שם בעליהן עליהן, ריטב"א), כדי שיקנו הכהנים בהם קינין, ויקריבום לשם בעליהם.
האשה שיש עליה חיוב להביא קרבן לידה או קרבן זיבה - מביאה מעות, ונותנת בשופר, וסומכת על הכהנים שיקריבו בהן קינין בו ביום.
וטובלת (טבילה נוספת לקדשים, מלבד הטבילה המטהרתה מטומאתה), ואוכלת בקדשים לערב, שעד הערב ודאי הקריבו הכהנים את קינה.
מאי טעמא יכולה האשה לסמוך על הכהנים?
לאו, משום דאמרינן "חזקה, שליח (הכהנים) עושה שליחותו".
הרי חזינן, דסמכינן על הך חזקה אפילו בשל תורה!  58 

 58.  וביארו התוספות: דאין לומר דמשום מצותם שלהם הוא דסמכינן עלייהו. דמה שמקדמין לעשותו בו ביום הוא מטעם שליחותם.
ורב נחמן אמר לך: מהכא ליכא לאוכוחי דסמכינן אחזקה בשליח דעלמא.
דהתם טעמא כדרב שמעיה:
דאמר רב שמעיה: חזקה, אין בית דין של כהנים עומדים משם, עד שיכלו כל מעות שבשופר. ונמצא, דעל בית דין הוא דסמכינן, אבל על שליח בעלמא לא סמכינן.
תו אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאף בשל תורה סומכים על החזקה ששליח עושה שליחותו?
דתניא: האומר לחבירו: צא ולקט לך תאנים מתאנתי, ולא קבע לו מידה כמה נותן לו - הרי זה הלוקט אוכל מהן עראי בלא לעשר, שהרי לא הוקבעו עדיין למעשרות, ומותרת אכילת עראי מהן.
ואם בא לאכול מהם אכילת קבע (שאסור לאכול אף קודם שהוקבעו למעשר) - מעשרן בתורת ודאי, שאין כאן ספק לומר שמא הפריש בעל הבית עליהן ממקום אחר לאחר שלקטן, כדי להתירן לו, כיון שאין בעל הבית יודע כמה ליקט.
אבל אם אמר לו בעל הבית: מלא לך כלכלה (זה) (זו) תאנים מתאנתי, שידוע לבעל הבית כמה ילקט, איכא למיחש שמא חושש בעל הבית שהלוקט סומך עליו שיתן לו דבר היתר, ומעשר עליהן ממקום אחר.
ולפיכך: אוכל מהן אכילת עראי, בלא מעשר.
ואם בא לאוכלן אכילת קבע, אין צריך לעשרן כודאי, אלא מעשרן רק דמאי.
כלומר: נוהג במעשרותיו כשאר לוקח מעם הארץ, שרק מעשרן מספק, אבל אין נותנן לכהן או ללוי, לפי שאין המעשרות ודאין.
ואין צריך ליתנם מספק ללוי או לעני, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
במה דברים אמורים - שחושש שמא טבל הן - כאשר בעל הבית הוא עם הארץ.
אבל בחבר, הרי זה סומך שודאי מעושרין הן, שעישרן בעל הבית ממקום אחר, ולפיכך: אוכל אפילו אכילת קבע, ואינו צריך לעשר, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל (אביו של רבי) אומר: במה דברים אמורים - שאינו ודאי טבל - בבעל הבית עם הארץ, שחשוד לעשר ממקום אחר, אף שאינו מן המוקף (הסמוך).
אבל בחבר, ודאי לא עישרן ממקום אחר.
ולפיכך: אינו אוכל קבע עד שיעשר את הפירות בתורת ודאי.
והטעם: לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
אמר רבי: נראין דברי יותר מדברי אבא.
כי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. כלומר: מוטב שיעברו החברים על איסור הפרשה שלא מן המוקף כדי להתיר מה שלקחו מהם, ולא יאכילו לעמי הארץ (מפרש לה לקמן) טבלים!
וכיון שכן, תלינן שודאי עשו כן.
והשתא מוכחינן דאפילו בשל תורה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו:
שהרי עד כאן לא פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבי, אם יכול לסמוך על בעל הבית החבר - "שהוא שליח על המעשר, שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן, ואל יאכיל איסור לעם הארץ", רש"י (וראה ריטב"א) - אלא, דמר סבר: נחשדו, כלומר: חייבין הן להפריש שלא מן המוקף.
ומר סבר: לא נחשדו, כלומר: אסור להם להפריש שלא מן המוקף, ולהכי סבר רבן שמעון בן גמליאל דליכא למיסמך אשליח.
אבל כולי עלמא - ואפילו רבן שמעון בן גמליאל, אי לאו שלא נחשדו - סברי, דאמרינן: חזקה שליח עושה שליחותו, וסמכינן עלה אף במעשר של תורה  59 .

 59.  ואף שמעשר אילן אינו מן התורה. חשיב "של תורה", כיון דעיקר שם מעשר הוה מן התורה, תוספות. ולדעת הרמב"ם מעשר אילן מן התורה הוא, וראה מה שכתבו, הקרן אורה, ובנודע ביהודה קמא אבן העזר סימן ב', בזה.
ורב נחמן אמר לך, דמהכא ליכא לאוכוחי אשליח בעלמא:
כי התם, להכי סמכינן אבעל הבית החבר, כדרבי חנינא חוזאה (על שם מקומו).
דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. והואיל ופירי דידיה הוא, עליה דידיה רמי, וחייש ללפני עור לא תתן מכשול.
אבל שליח בעלמא דקביל עליה מחבירו אינו חושש ללפני עור, דאיכא למימר דסבר השליח שהמשלח לא סומך עליו, (רש"י. וראה בריטב"א).
אמר מר: במה דברים אמורים בבעל הבית עם הארץ, אבל בבעל הבית חבר - אוכל הלוקט ואינו צריך לעשר, דברי רבי.
ותמהינן: האי בעל הבית עם הארץ, דקאמר ליה צא ומלא לך - למאן הוא דאמר כן?
אילימא דקאמר - צא ומלא לך - לעם הארץ חבריה, תיקשי, הא קתני רישא "ומעשרן דמאי". ואילו עם הארץ מי ציית לך שאמרת לו לעשר מספק?!
והרי יותר מאמין הוא לעם הארץ חבירו שודאי עישרו, משישמע בקולנו שאומרים לו לעשר.
אלא בעל כרחך דמיירי הכא בבעל הבית עם הארץ, דקאמר ליה לחבר: צא ומלא לך! ואם כן תיקשי: אימא סיפא, דקאמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, דמוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ואל יאכילו "לעמי הארץ" טבלין.
וכיון דאמרת שהלוקט חבר הוא - "עמי הארץ", מאי בעי התם?!
אמר מתרץ רבינא: רישא דברייתא, כלומר, הא דקתני: במה דברים אמורים - שצריך לעשרן דמאי - "בעם הארץ", היינו בעם הארץ שאמר לחבר צא ומלא כלכלה זו, שספק הוא אם עישרן עם הארץ או לא.
סיפא דברייתא, כלומר: הא דקתני אבל "בחבר" אוכל ואינו צריך לעשר, ומשום דודאי עישרן החבר, ואף שאינו מן המוקף, שלא להכשיל את הלוקט - מיירי בחבר שאמר לעם הארץ: מלא כלכלה זו! שאנו תולין שודאי עישרן החבר כדי שלא להכשיל את הלוקט שהוא עם הארץ. וכדאמר רבי: ואל יאכלו "עמי הארץ" טבלים.
אלא, שאין אנו דנים על עם הארץ עצמו שאין צריך לעשר, אלא מיירי בחבר אחר שומעו לבעל הבית החבר כשהוא אומר לעם הארץ ללקוט, ונתן לו עם הארץ לחבר רשות ללקוט במקומו (ריטב"א),

דרשני המקוצר[עריכה]