פרשני:בבלי:עירובין לז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לז ב

חברותא[עריכה]

אלא: או בשעת לקיחת בעלים, שיאמרו אז: זו אני לוקח לעולה וזו אני לוקח לחטאת,
או בעשיית כהן על המזבח אחת לחטאת ואחת לעולה.
אבל אם לקחום סתם ואחר כך קראו הבעלים עליהן שם, אין השם חל עליהן, ויכול הכהן לשנותן (ובמסכת יומא דריש לה רב חסדא מקרא).
ואכתי תמהינן: וכי סבר רבי יוסי אין ברירה, כדמשמע מברייתא דהלוקח יין?!
אין "חבר" רשאי למכור לעם הארץ החשוד על המעשר דבר שאינו מתוקן. ואפילו שאינו טבל ודאי, אלא דמאי שנלקח מעם הארץ וחייבו חכמים לעשרו, אסור לחבר למוכרו לעם הארץ.
והתניא: עם הארץ שאמר לחבר שהיה הולך לשוק לקנות אצל עם הארץ אחר: קח גם לי אגודה אחת של ירק, או גלוסקא אחת, וכשם שאתה קונה בשבילך.
והלך החבר, וקנה שתי אגודות או שתי גלוסקאות בשבילו ובשביל עם הארץ, ולא פירש איזו בשבילו ואיזו לעם הארץ.
וקיימא לן שאין חבר רשאי למכור לעם הארץ החשוד על המעשר דבר שאינו מתוקן, וכגון אגודה זו, שהיא חייבת מדרבנן במעשר, כיון שנלקחה מעם הארץ.
ואפילו הכי, כשנותן החבר את אחת מן האגודות לעם הארץ, אין אנו אומרים שמא זו של החבר היא, ונמצא שנותן משלו לעם הארץ דבר שאינו מתוקן (ונוטל השניה בתמורתה), ויהא חייב לעשרה תחילה.
אלא אינו צריך לעשר! ומשום דאמרינן "יש ברירה", והוברר הדבר שזו שנותן לחבירו, של חבירו היתה מתחילה, דברי רבי יוסי.
וחכמים אומרים: צריך לעשר! ד"אין ברירה", ויש לומר שזו שנותן לעם הארץ שלו היתה, ועכשיו הוא מוכרה לעם הארץ ולוקח חברתה - השייכת לעם הארץ - בתמורתה.
הרי חזינן דסבר רבי יוסי יש ברירה, ודלא כדאמר רבי יוסי בברייתא דשני לוגין?!
ומשנינן: איפוך - בברייתא דעם הארץ - דברי רבי יוסי ודברי חכמים, ולעולם קסבר רבי יוסי אין ברירה.
ואכתי תמהינן: תא שמע: האומר מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, רבי יוסי אומר: מחולל, וכשתעלה הסלע בידו, אמרינן "יש ברירה" שזה הוא שחילל מעשר שני עליו.
דאי אין ברירה לא אמר כלום, אלא אמרינן שסלע זו שעלתה בידו השתא, לא היה דעתו מתחלה לחלל עליה, "ואישתכח דקא אכיל מעשר שני בלא פדיה"  116 .

 116.  לשון רש"י. והיינו כהשיטה שאם אין ברירה לא חל כלל החילול, וכמו שנזכר לעיל.
הרי חזינן דסבר רבי יוסי יש ברירה, ותיקשי אברייתא דשני לוגין?! ומשנינן: איפוך - דברי רבי יוסי עצמם - ואימא: רבי יוסי אומר לא חילל, כיון דסבר אין ברירה.
ותמהינן אשינויין דמשנינן לעיל והכא "איפוך" מכח סתירת הברייתא דשני לוגין: ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא (ומה ראית להפוך שתי ברייתות מכח ברייתא אחת)?
איפוך חדא ברייתא דשני לוגין - ותימא: דרבי יוסי מתיר לשתות על סמך ברירה - מקמי תרתי ברייתות הנזכרות, דמוכח דרבי יוסי סבר יש ברירה?!
ומשנינן: הא ברייתא דחילול מעשר ודאי איפכא תניא, דמיניה וביה הוא דצריך להפכה.
דקתני סיפא דההיא ברייתא: ומודה רבי יוסי, באומר: מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס, שחילל (ובסמוך מפרשינן לה).
ומדקאמר הכא בסיפא: שחילל. מכלל, דהתם ברישא: לא חילל, וכדאפכינן לדברי רבי יוסי.
והשתא מפרשינן לסיפא דברייתא: האי סלע חדשה שמחלל עליה היכי דמי?
אי דאיכא בכיס תרתי ותלת סלעים חדשים, ועל כרחך טעמא משום דיש ברירה, תיקשי: והא היינו קמייתא (גוונא דרישא) דאמרינן, דכיון דאין ברירה לא חילל, ומאי טעמא אמרת בסיפא דחילל על סמך ברירה?! ואלא תאמר לפרש: דליכא בכיס אלא חדא וחייל החילול "דכיון דאין שם אלא היא מינכרא מילתא" (רש"י).
הא נמי תיקשי: דמאי האי דאמרינן בברייתא סלע חדשה "שתעלה" בידי מן הכיס, והרי כיון שאין אחרת חדשה בכיס, הא בעודה בתוך הכיס יכול לחלל עליה לגמרי, (ריטב"א)?!
ומפרשינן: דלעולם מיירי בדליכא אלא חדא, ומשום הכי חייל! והא דקתני "תעלה", אינו אלא משום דאיידי דתני רישא: "תעלה", תנא בסיפא נמי: "תעלה"  117 .

 117.  וחידושא דהך סיפא הוא: דלא גזרינן היכא דליכא אלא חדא בכיס, אטו היכא דאיכא תרתי או תלת, ריטב"א.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאן האי תנא (מי הוא התנא) דברייתא דמייתינן בסמוך, דמוכח מדבריו דסובר דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה?
כלומר: תמה היה רבא על חידוש זה?!
דתניא: אמר לחמשה בני אדם: הריני מערב על (עבור) איזה מכם שארצה, שאם רציתי קודם הליכתו שיהא העירוב עבורו ובשבילו, ילך, ואם לא רציתי, לא ילך.
דין העירוב: אם רצה מבעוד יום, ונמצא שבשעת קנית העירוב כבר מבורר למי קונה העירוב, עירובו עירוב למי שרצה.
אבל אם רצה משחשיכה, אין אומרים שהוברר הדבר שבשעת קנית העירוב היה דעתו לזה, אלא אין עירובו עירוב, דדילמא בבין השמשות לא היה דעתו לזה.
וחזינן דאף לענין תחומין דרבנן לא סמכינן אברירה, ומי הוא תנא זה?!
אישתיק רב נחמן, ולא אמר ליה לרבא ולא מידי!
ותמהינן ארב נחמן: ולימא ליה לרבא, דהאי תנא דברייתא, תנא דבי איו הוא - דהיינו רבי יהודה - דאיהו הא סבר דבעירובי תחומין לא סמכינן אברירה?!
ומשנינן: דרב נחמן לא שמיע ליה ברייתא דבי איו  118 .

 118.  וביאר רש"י: דהא דלא מייתי מכל הנך ברייתות דלעיל שמצינו תנאים סוברים שאין ברירה; היינו משום דכולהו לענין דינא דאורייתא הם שנויים. וביאור דבריו: שמתנא דאגודה של ירק - דאמרינן לעיל דרבי יוסי הוא - אף דהוא לענין דמאי דרבנן, לא מצי לאתויי הכא. ומשום שיש לה עיקר מן התורה, וחמיר מסתם דרבנן, וכדברי התוספות ד"ה מאן. ולפי מה שכתב בגאון יעקב על דבריהם שם, יתבארו דברי רש"י כאן יותר.
רב יוסף אמר: וכי תנאי דפליגי בהך מילתא אם סמכינן אברירה בדרבנן, שקלת מעלמא (מעלים אתה מן העולם)?!
תנאי היא דפליגי בה!
דתניא: מי שנתן עירובו בסוף אלפיים אמה במקום המשתמר לאורך ימים, ואמר: הריני מערב לשבתות של כל השנה. כלומר: לאחד מכל שבתות השנה (מאירי), שאם רציתי - שיחול העירוב לאותה שבת - אלך על סמך העירוב, חוץ לתחום. ואם לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי.
דין העירוב: אם רצה מבעוד יום והוברר בשעת חלות העירוב שחל העירוב, לכולי עלמא עירובו עירוב. אבל אם רצה רק משחשיכה אחר זמן חלות העירוב:
רבי שמעון אומר: עירובו עירוב דיש ברירה, דבין השמשות דעתיה הכי הוה.
וחכמים אומרים: אין עירובו עירוב, דאין ברירה  119 .

 119.  ובהנך חכמים לא סגי לעניננו, כיון שלא נתפרש מי הם, ואנו רצוננו לידע מי הוא אותו תנא שסובר כן, תוספות וריטב"א.
וקא מסיים רב יוסף למילתיה: הלוא תיקשי: והא שמעינן לרבי שמעון דלית ליה ברירה בברייתא דשני לוגין, וקשיא דרבי שמעון אדרבי רבי שמעון?!
אלא, על כרחך, איפוך דברי רבי שמעון וחכמים. ורבי שמעון הוא דאמר דאינו עירוב, כיון דלית ליה ברירה אפילו בדרבנן, וחכמים פליגי עליה.
והשתא אשכחן תנא הידוע בשמו דלית ליה ברירה אפילו בדרבנן ואשכחן נמי, דאיכא מאן דפליג עליה. (נתבאר על פי תוספות וריטב"א, וראה גאון יעקב).
ותמהינן: מאי קשיא מדרבי שמעון אדרבי שמעון?!
דילמא כי לית ליה לרבי שמעון ברירה - וכדאמר בברייתא דשני לוגין - בדאורייתא. אבל בדרבנן אית ליה?!
ומשנינן: קסבר רב יוסף (הב"ח ומהרש"ל אינם גורסים רב יוסף): מאן דאית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא לא שנא בדרבנן אית ליה.
ומאן דלית ליה ברירה, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לית ליה ברירה  120 .

 120.  ראה היטב בתוספות ד"ה אלא, ובמהרש"ל על דבריהם. ובדברי הגאון יעקב בענין זה.
רבא אמר לשנויי הא דמקשינן מדרבי שמעון דתרומת שני לוגין אדרבי שמעון דעירוב:
הא דאסר רבי שמעון בברייתא דשני לוגין לאו משום דסבר אין ברירה, אלא סבר יש ברירה, ושאני התם - גבי תרומת שני לוגין - דכיון דקרייה רחמנא לתרומה "ראשית" (כדכתיב: "ראשית" דגנך תירושך ויצהרך תתן לו), בעינן ראשית ששייריה ניכרין "שתהא מובדלת תרומה משייריה בשעה שקורא עליה שם, שתהא היא נראית ראשית ואלו שייריה" (רש"י), ולהכי לא חייל התרומה בההיא דשני לוגין, דכיון דאי אפשר לידע בשעת קריאת שם איזו היא תרומה ואיזו שייריה, אין זה ראשית ששייריה ניכרין.
אמר תמה ליה אביי: אלא מעתה, דאמרת בטעמא דרבי שמעון דלא חשיב תרומה, הוא משום שאין שייריה ניכרין בשעת קריאת שם, ואף שניכרין הן לאחר זמן, לא הוי תרומה: היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה, ואם לא ירדו גשמים היום, יהא זה (האחר) תרומה על זה.
האם הכא נמי נאמר, כיון שאי אפשר לידע בשעת קריאת שם איזו היא התרומה ואיזו שייריה, הרי בין ירדו גשמים בין לא ירדו, נאמר דאין בדבריו כלום?!
וכי תימא אין הכי נמי דלא הוי תרומה, והתנן דהוי תרומה.
דתנן: מי שאמר: תרומת הכרי הזה וכן מעשרותיו של הכרי הזה, יהיו בתוכו (באמצעיתו).
או שהיה לפניו כרי של מעשר ואמר: תרומת מעשר זה בתוכו.
רבי שמעון גופיה אומר: קרא השם (חלה התרומה).
ואף שאין ידוע איזה פירות שבאמצעיתו הוי תרומה, ואין שייריה ניכרין בשעת קריאת שם.
ומשנינן: שאני התם דאיכא שיירים סביביו של הכרי שהם ניכרין שאינן תרומה שהרי אינן באמצעיתו, וסגי בהכי.
ואיבעית אימא, שינויא אחרינא אהא דמקשינן מרבי שמעון דשני לוגין דאוסר ומשום דסבר אין ברירה, ארבי שמעון דעירוב לכל השנה.
לעולם סבר רבי שמעון יש ברירה. וטעמא דאסר בשני לוגין לאו משום דלית ליה ברירה לכשיפריש, אלא מדרבנן הוא דאסרוה, וכדקתני טעמא בסיפא דההיא ברייתא, דקתני: אמרו לו (רבי יוסי ורבי שמעון שחלקו על רבי מאיר בברייתא דשני לוגין), לרבי מאיר שמתיר לשתות בברייתא דשני לוגין: אי אתה מודה שיש לחוש שמא יבקע הנוד ולא יפריש אף לאחר זמן, ונמצא זה שותה טבלים למפרע.
"דבשלמא כי מפריש לה לאחר זמן איכא למימר הך דמטא השתא לחלק כהן, יש ברירה, דמעיקרא בתוך הנוד נמי דידיה הואי משעת קריאת שם, וחולין שתה.
אבל כי בקע הנוד ולא איברר לה תרומה מיניה, מאי יש ברירה איכא למימר, הא אפילו לבסוף לאו לכלל תרומה בא" (רש"י).
אמר להן: לכשיבקע - אז נעיין בדבר לאוסרו.
כלומר: לא חיישינן להכי כיון דלא שכיח, דהא אי בעי מסר לה לשומר לשומרו שלא יבקע.
ומפרשינן: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דטעמא דרבי יוסי ורבי שמעון, משום דהוי תרומה שאין שייריה ניכרין (וכן למאי דסלקא דעתין לעיל דטעמייהו דרבי שמעון משום שאין ברירה, תוספות), אם כן מאי קאמרי ליה (רבי יוסי ורבי שמעון, לרבי מאיר), והא לאו היינו טעמא דידהו?!
ומפרשינן: הכי קאמרי ליה: לדידן אסור, משום דבעינן ראשית ששייריה ניכרין, (או משום שאין ברירה).
אלא לדידך, דלא סבירא לך האי טעמא,

דרשני המקוצר[עריכה]