פרשני:בבלי:עירובין ע א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין ע א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: מהו דתימא: כשם שאין היחיד מבטל לשנים שלא עירבו, כך אין השנים מבטלין ליחיד, דהוה אמינא  ליגזר עלה דילמא אתי היחיד לבטולי להו, ולא מהני, שהרי שנים אוסרין זה על זה. קא משמע לן שלא גזרו, ונותנין השנים רשות ליחיד.
שנינו במשנה: שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות:
ותמהינן: למה לי למיתני "ואין נוטלין רשות"?
הא כבר תנא ליה: "היו שנים - אוסרין זה על זה"?!
ומשנינן: לא צריכא משנה יתירה דקתני שאין נוטלין השנים רשות, אלא להשמיענו, דאף על גב דאמרי ליה שאר בני החצר כשביטלו לו רשותן: קני רשותנו בחצר על מנת לחזור ולהקנות לחבירך, אפילו הכי לא מהני שיחזור ויבטל לחבירו.
דלא אמרינן שליחא שוויוהו להקנות לחבירו, אלא הורו לו עצמו לקנות ולחזור ולהקנות לחבירו. וכיון שלא קנה הוא עצמו כשביטלו לו שיהא מותר בחצר, לא מצי לאקנויי לחבירו, וכדאמרן.
בעא מיניה אביי מרבה: חמשה דיירים ששרויין בחצר אחת, ועירבו ארבעה מהן, ושכח אחד מהן ולא עירב.
הרי מצד אחד יש לומר שדי בכך שיבטל האחד שלא עירב כלפי אחד מהם, ודי בכך לפי שאותו האחד שביטל כלפיו הרי הוא מעורב עם השאר מערב שבת.
אך מאידך יתכן לומר, שאדעתא של החלק שהתבטל אליו עתה הוא לא עירב, דההיא שעתא לאו דידיה הוא (רש"י לעיל דף כו ב).
ולפיכך שאל אביי מרבה:
האם כשהוא, אותו אחד שלא עירב, מבטל רשותו - האם צריך הוא לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החצר.
או דילמא, לא צריך לבטל לכל אחד ואחד, דכיון שעירבו שאר בני החצר, כאחד הם חשובין, ודיו שיבטל לאחד מהם (רש"י לקמן).  55 

 55.  וכתבו התוספות: לא שמיע ליה הא דאמרינן לעיל דף כו ב, (וכן בדף סז א) דהך מילתא פליגי בה רבנן ורבי אליעזר.
אמר ליה רבה לאביי: צריך לבטל לכל אחד ואחד.
איתיביה מהא דשנינו בברייתא:
אחד מבני חצר שלא עירב, נותן - אם רצה - רשותו לאחד שעירב (מפרשינן לה לקמן, ומהכא מוכחינן).
ושנים שעירבו ואחד לא עירב, נותנין - אם רצו - רשותן לאחד שלא עירב, כדי שיהיה הוא מותר והן אסורין.
ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לאחד שלא עירב.
אבל לא אחד שעירב עם חבירו נותן רשותו לאחד (לשלישי) שלא עירב, דלא מהני מידי, שהרי עדיין רשות חבירו אוסרת.
ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, כיון שהשנים שלא עירבו אוסרין זה על זה.
ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, דאותן שנים אוסרין זה על זה.
(ולקמן מפרש בגמרא, כולהו הנך בבי למאי איצטריך).
והשתא מותבינן: קתני מיהת ברישא: אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב.
היכי דמי?
אי דליכא אחרינא בהדיה בחצר כלל, ואינם אלא שנים, אם כן בהדי מאן עירב?!
אלא פשיטא, דאיכא אחרינא בהדיה, שהיו שלשה בחצר ועירבו שנים ואחד לא עירב.
ועלה קתני: נותן רשותו לאחד שעירב בלבד.
הרי חזינן בהדיא, דסגי בנתינת רשות לאחד מן המערבים ואין צריך לבטל לשניהם!
ורבה דאמר צריך לבטל לכל אחד ואחד, אמר לך: הכא במאי עסקינן, דהוה אחרינא בהדיה (עם המערב) מערב שבת, ועירבו, והדר מית.
ומשום הכי מבטל זה שלא עירב לזה שעירב, דהשתא הוי יחיד.  56  ותמהינן עלה: אי דהוה, ומית, אימא סיפא:

 56.  ומיירי שחנו בבקעה שאין מוריש כלום ליורשיו. דבחצר שלו, הרי איכא יורש שאוסר.
אבל אין אחד שעירב עם חבירו, נותן רשותו לאחד שלא עירב, מפני שחבירו אוסר.
ואי תימא, דהא דקתני "אחד שעירב" היינו שעירב עם אחד דהוה, ומית - אמאי לא סגי שיתן רשותו לחבירו, כיון דליכא השתא אחר, שהרי מת?!
אלא פשיטא, דסיפא מיירי בדאיתיה השתא לאותו שעירב עמו, ולא מת.
ומדסיפא בדאיתיה, רישא נמי מיירי בדאיתיה, ולא מית?!
ומשנינן: מידי איריא?
הא - סיפא דברייתא - כדאיתא, דמיירי דלא מית.
והא - רישא - כדאיתא, דמיירי בהוה, ומית.
תדע שצריך לבטל לכל אחד ואחד, ורישא מיירי בדהוה ומית:
דקתני סיפא דרישא: ושנים שלא עירבו - נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב.
ודייקינן: לשנים - אין, אבל לאחד מאלה שעירבו לא סגי שיבטל לו, משום שצריך לבטל לכולן.
ועל כרחך רישא מיירי בדהוה ומית.
ואביי אמר אהאי "תדע":
לעולם אין צריך לבטל לכל אחד ואחד. ומאי "נותנין רשותן לשנים שעירבו"? לאחד מן השנים שעירבו.
ותמהינן עלה: אי הכי, ליתני כדתני ברישא: לאחד שעירב (וממילא ידעינן שהיו שנים) או לאחד שלא עירב?!
ומסקינן: קשיא!
והשתא מפרשינן לכולה ברייתא למאי איצטריך:
"אחד שלא עירב, נותן רשותו לאחד שעירב" "
לאביי - דסבר אין צריך לבטל לכל אחד - מיירי בדאיתיה לזה שעירב עמו, וקא משמע לן דאין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וסגי בנתינת רשותו "לאחד שעירב".
לרבה - דסבר צריך לבטל לכל אחד ואחד - מיירי דהוה, ומית אותו שעירב עמו.
ואם תאמר: אם כן פשיטא, ומאי קא משמע לן?!
הא קא משמע לן: ולא גזור שלא לבטל לאחד שעירב אף על גב דחבירו מית, משום זימנין דאיתיה לחבירו, ויבואו לבטל רק לאחד.
"ושנים שעירבו, נותנין רשותן לאחד שלא עירב":
ותמהינן: פשיטא?!
ומפרשינן: מהו דתימא, כיון דלא עירב - ליקנסיה שלא יבטלו לו כדי להתירו.
קא משמע לן שלא קונסים.
"ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעי רבו":
לרבה, להכי תנא הך סיפא - לגלויי ארישא, דקתני: נותן רשותו לאחד שעירב, דמיירי בהוה ומית.
(וכדמוכחינן להך פירושא - לעיל - מדקתני בהך סיפא שצריך לבטל לשניהם, ועל כרחך רישא בדהוה ומית, ומשום הכי סגי שיבטל לאחד).
לאביי - דמפרש לעיל, דהא דקתני "לשנים שעירבו" היינו לאחד משנים, דהוה ליה הך דקתני: "נותנין רשותן לשנים שעירבו", מילתא דלא צריכא, דהא תנא כבר דאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד משנים, והוא הדין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לאחד משנים - רישא דהך בבא: "שנים שלא עירבו" איצטריכא ליה, לחדש שיכולין לבטל.
כי סלקא דעתך אמינא, לגזור דילמא אתו לבטולי להו (לשנים שלא עירבו), דהא לא אפשר, וכדאיתא במתניתין ששנים אין נוטלין רשות (אבל לשנים שעירבו נותנין רשות, וכדאיתא במתניתין).
קא משמע לן דלא גזרינן.
והא דקתני "ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב":
למה לי?!
לאשמועינן: מהו דתימא, הני מילי דמועיל ביטול, היכא דמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו ככל הני בטולין דקתני בברייתא.
אבל היכא דכולן לא עירבו - ליקנסינהו דלא לבטל כלל, כדי שלא תשתכח תורת עירוב.
קא משמע לן שלא קונסים.
"אבל אין אחד שעירב, נותן רשותו לאחד שלא עירב":
לאביי, להכי תנא הך סיפא - דמילתא דפשיטא היא - לאשמועינן שכל הברייתא מיירי דאיתיה לאותו אחד, שעירב עמו.
ולגלויי ארישא דקתני "נותן רשותו לאחד שעירב" דבהכי מיירי. ומכל מקום, סגי שיבטל לאחד ואין צריך לבטל לשנים, וכדדייקינן מינה לעיל.
לרבה, דסבירא ליה שאין צריך לבטל לכל אחד ואחד (ואדרבה מהך סיפא תמהינן עליה דמפרש לרישא בדהוה ומית), איידי דתנא רישא: אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. תנא נמי הך סיפא, דאיפכא לא (ואפילו הכי, רישא מיירי בדהוה ומית, וסיפא מיירי בדאיתיה, וכדאמרינן לעיל).
"ואין שנים שעירבו, נותנין רשותן לשנים שלא עירבו":
הא תו למה לי, והרי פשיטא שאוסרים זה על זה?
לא צריכא אלא לאשמועינן, דהיכא דהדר ובטיל ליה חד מינייהו (מאלו שנתבטל להם) לחבריה רשותו, וחלקו במה שנתבטל להם.
מהו דתימא לשתרי ליה (לזה שנתבטל לו עכשיו), קא משמע לן, כיון דבעידנא דבטיל לגביה רשות השנים שעירבו, לא הוה ליה שריותא בהא חצר - לא מצי מבטל, וכמו שנתבאר לעיל דף סט ב בגמרא.
"ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו":
הא תו למה לי, מה לי שנים שעירבו - שאין נותנין רשות לשנים שלא עירבו - מה לי שנים שלא עירבו?!
לא צריכא הך משנה יתירא אלא להשמיענו, שאין אחד מהשנים שנתבטל להם יכול לבטל לחבירו, ואף על גב דאמרי ליה המבטלים הראשונים: קני על מנת להקנות לחבירך, וכמו שנתבאר לעיל ריש עמוד זה בגמרא.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכח אחד מבני החצר לערב ואף לא ביטל רשותו, ומת בשבת והשאיר בן, יורש זה - מהו שיבטל רשות?

דרשני המקוצר[עריכה]