פרשני:בבלי:עירובין עא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין עא ב

חברותא[עריכה]

ורב יוסף אמר לפרש טעמא דרבי שמעון:
לעולם במבוי אחד מיירי, ולכולי עלמא בעינן כלי אחד, ומיירי שנתנם לשמן וליין בכלי אחד.
והשתא ניחא שפיר דברי רבי שמעון.
אלא, דמכל מקום לרבנן לא מהני, כיון דיין ושמן אינם "חיבור".  66 

 66.  ואף דבעלמא בשיתוף לא בעי חיבור, היכא שלא נעשה לשם שיתוף - בעינן חיבור (נתבאר על פי הריטב"א, ודלא כביאור רבי עקיבא אייגר במשניות).
ורבי שמעון ורבנן - בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן קא מיפלגי:
דתנן: שמן של תרומה שצף על גבי יין של תרומה, ונגע טבול יום (הפוסל את התרומה במגע) בשמן - לא פסל אלא שמן בלבד.  67 

 67.  ושמן "פסול" אינו פוסל את היין - רש"י שבת ה ב
ורבי יוחנן בן נורי אומר: שניהן (היין והשמן) (חיבורין) (מחוברין) זה לזה, ונפסלו שניהן כאחד.
ואתיא רבנן דמתניתין דידן, כרבנן דטבול יום, שאינם חיבור, ונמצא שאין מעורבין כאחד.
ורבי שמעון דמתניתין דידן, כרבי יוחנן בן נורי הסובר דהוי חיבור, וחשובים יין ושמן כמעורבין יחד.
תניא: רבי אלעזר בן תדאי אומר, על דינא דמתניתין, בבעל הבית שהיה שותף לשכניו: אחד זה ואחד זה צריכין לערב, ואין יכולים לסמוך על השותפות.
ותמהינן עלה: האם אמר רבי אלעזר בן תדאי כי אפילו היה שותף לזה ביין וגם היה שותף לזה ביין שצריכים לערב ביניהם?! אמר רבה: היכא דזה השכן האחד בא בלגינו, בכדו, ושפך את יינו לתוך החבית, וזה השכן השני בא בלגינו בכדו ושפך את יינו לתוך אותה החבית - הרי אפילו לא עשו כן לשם שיתוף מבואות - כולי עלמא לא פליגי דהוה עירוב.
כי פליגי, כגון שלקחו שניהם יחד חבית של יין במעות שותפות שהיה להם.
נתינת האוכל לעירוב או לשיתוף צריכה להעשות באמצעות נתינת אוכל המיוחד לכל אחד מבני המבוי במקום אחד. ולכן, אין להשתתף במבוי על ידי מעות או על ידי קניית אוכל במעות משותפות, משום שלא הוברר חלקו של כל אחד מהשותפים כאוכל פרטי נפרד.
ובהכי פליגי: רבי אלעזר בן תדאי סבר "אין ברירה", וכיון שקנו ביחד חבית של יין לא נקבע לכל אחד חלקו המסוים ביין, ונמצא שלא נתן כל אחד את חלקו המוגדר בשותפות.
ורבנן סברי "יש ברירה".
והרי זה כאילו נתן כל אחד את חלקו המיוחד ביין לפני שנשתתפו בו.  68  רב יוסף אמר: הא דאמר בן תדאי "צריכין לערב", לאו למימרא שאין סומכין על השותפות במקום שיתוף מבואות.

 68.  ואין דין זה כשאר "יש ברירה", דאמרינן בעלמא. דהתם הוא בדבר שנתברר בסופו ולא היה מבורר בתחלתו, שנחלקו בו אם דנין למפרע כמו שנתברר בסופו, אם לאו. אבל הכא הרי גם אחר כך לא נתברר כלום, ואין כאן דין ברירה למפרע. אלא הכי קאמר: אנן קיימא לן שאין משתתפין במבוי במעות, וסבר רבי אלעזר בן תדאי, דאין ברירה לומר שנדון כאילו כבר חלקו וחזר ושפך בחבית בלגינו, ולרבנן יש ברירה (נתבאר כביאור הריטב"א. וראה מה שפירש ב"חידושי המאירי").
אלא הכי קאמר: אף על גב דהוי שיתוף מבואות, ומותר להוציא למבוי, מכל מקום אם רוצים להתיר גם את הטלטול מחצר לחצר דרך פתח שביניהם - צריך לעשות גם עירוב חצרות.
ורבי אלעזר בן תדאי ורבנן ב"סומכין על שיתוף במקום שצריך עירוב" קמיפלגי.
דמר (בן תדאי) סבר: אין סומכין על שיתוף המבואות אלא צריך לערב את החצירות כדי לטלטל בתוכן וביניהן, על אף שהועיל השיתוף ביחס למבואות.
ומר (רבנן) סבר: סומכין על השיתוף, ואין צורך לערב את החצירות.
אמר רב יוסף מנא אמינא לה דבהכי פליגי?
משום שאמר רב שתי הלכות:
א. דאמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר, הסובר כי אין סומכין על השיתוף במקום עירוב, וכמבואר בגמרא לקמן.
ב. ואמר רב ברונא אמר רב: הלכה כרבי אליעזר בן תדאי!
ומאי טעמא סבירא ליה לרב כתרוויהו?
לאו, משום דחד טעמא הוא! שטעמו של בן תדאי הוא משום שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב!  69 

 69.  וביאר הריטב"א: אי לאו דחד טעמא הוא, לא היה פוסק רב כיחיד נגד רבים, ועל כרחך דחד טעמא הוא, והוו להו רבים.
אמר ליה אביי: ואי חד טעמא הוא, אם כן, תרתי הלכתא שפסק רב - למה לי למימר?
לימא רק דהלכה כרבי מאיר, וממילא נדע גם דהלכה כבן תדאי!  70 

 70.  ומיהו, הא לא קשיא, דנימא הלכה כבן תדאי, ונדע דהלכה כרבי מאיר. דיש לומר דטעמיה דבן תדאי משום דנשתתפו ביין, וכיון דלערובי חצרות פת בעינן, משום הכי לא מהני. אבל נשתתפו בפת שפיר סמכינן אשיתוף. ולהכי צריך לומר גם כן, דהלכה כרבי מאיר דמיירי בנשתתפו בפת. אבל איפכא קשיא.
ומשנינן: הא קא משמע לן רב, בהא דלא סגי ליה למימר דהלכה כרבי מאיר:
דלא עבדינן כתרי חומרי שמחמיר חד תנא - נגד תנאים אחרים - בעירובין.
ורבי מאיר הרי מחמיר תרי חומרי:
א. סבר: אין סומכין על שיתוף שנעשה ביין.
ב. אין סומכין על שיתוף אפילו כשנעשה בפת.
ותרי חומרי הן, כיון דעל שיתוף שנעשה בפת פליגי רבנן ארבי מאיר לקמן, ועל שיתוף שנעשה ביין פליגי רבנן דמשנתנו.
ואם כן, לא מצי רב למימר הלכה כרבי מאיר להחמיר בכל חומרותיו.
ומשום הכי בעי ליה לרב למימר תחילה הלכה כבן תדאי, דביין לא סמכינן אשיתוף, דבהכי מיירי משנתנו. ושוב אשמועינן הלכה כרבי מאיר, שאפילו בפת לא סמכינן אשיתוף.
ומפרשינן: מאי רבי מאיר ומאי רבנן, דאמרת פליגי אי סמכינן אשיתוף במקום עירוב היכא דעביד שיתוף בפת?
דתניא: עירוב חצרות משום דירה הוא, שעל ידי העירוב שנותנין כל הבתים שבחצר במקום אחד חשבינן לכל דיירי הבתים כאילו הם דרים במקום שנתנו בו את הפת, ואין בחצר אלא דירה אחת, ונעשית כל רשות החצר עם הבתים האחרים, מיוחדים לבית זה (רש"י לעיל דף מט א).
ולפיכך: מערבין בחצירות בפת, ולא ביין. כיון שדירתו של אדם נמשכת אחר הפת ולא אחר היין.
ואם רצו לערב ביין - אין מערבין.
אבל שיתוף מבואות לא נעשה כדי לשתף את הבתים להיותם אחד, אלא לשתף רשות החצרות להיותם אחת. וחצר לאו בית דירה הוא, דנימא דצריך דוקא פת.
ולפיכך: משתתפין במבוי אפילו ביין.
ואם רצו להשתתף בפת - כל שכן דמשתתפין, דפת עדיף טפי!
"מערבין" בחצרות, ו"משתתפין" במבוי!
כלומר: אף שעירבו החצרות בינם לבין עצמן להתיר הוצאה מבית לחצר שלו, ואף עירבו כל החצרות - הפתוחות זו לזו - ביניהן כדי להתיר טלטול מחצר לחצר, אין סומכין על העירוב במקום שיתוף. אלא צריך לעשות עוד שתופי מבואות כדי להתיר הוצאה מבית שבחצר, למבוי.
וכן אין סומכין על השיתוף במקום עירוב.
והטעם: כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות, שיאמרו "אבותינו לא עירבו", דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: או מערבין או משתתפין, וסומכין על עירוב במקום שיתוף, ועל שיתוף במקום עירוב.
פליגי ביה - בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים - רב רחומי ורבה בר יוסף (ב"ח):
חד אמר, היכא שעירבו או נשתתפו בפת - דכולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי, שדיינו בנתינת פת אחת, כיון שהפת מועלת הן לעירוב והן לשיתוף.
(ולפי זה, כיון שהעירוב לעולם בפת הוא, ליכא למאן דאמר "אין סומכין על עירוב במקום שיתוף").
כי פליגי היכא שנשתתפו במבוי ביין, דמהני רק לשיתוף ולא לעירוב.
ובהכי פליגי, אי מכל מקום סמכינן על השיתוף, במקום עירוב, דאמרינן: מגו דחזי למילתיה בשיתוף, סמכינן עליו בחדא.
או שלא סמכינן וצריך גם לערב.

דרשני המקוצר[עריכה]