פרשני:בבלי:שבועות לה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות לה א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: להכי כתבה רחמנא לדין שבועת העדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו (באותה פרשה) דבכולן נאמר בהן 'ונעלם', וכאן, ואילו בעדות, לא נאמר בהן 'ונעלם'. ללמדך, לחייב על המזיד כשוגג בשבועת העדות!
מתניתין:
א. משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז, ולא עמד אותו איש פלוני בהבטחתו, ולא נתן לי - הרי אלו פטורים, שאין חייבין בשבועת העדות אלא על תביעת ממון כפקדון, שאם היו מעידים היו מחייבים אותו, ולא על תביעת קיום הבטחה.
ב. משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות בעתיד שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורים, מפני שקדמה שבועה לעדות.
ג. עמד בבית הכנסת, ואמר: משביע אני עליכם, את הנמצאים כאן, שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני - הרי אלו פטורין, משום שלא ייחד את העדים אלא פנה לכלל הציבור.
ד. אמר לשנים: משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, וענו לו העדים: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. והם אכן יודעין לו עדות אלא שאותה עדות היתה עדות של עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - הרי אלו פטורין, שהרי אין הם ראוים להגדת עדות. (ואפילו היו שנים כשרים והשלישי פסול - תוס').
ה. שלח התובע ביד עבדו להשביע את העדים, או שאמר להן הנתבע עצמו: משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו, לתובע, עדות, שתבואו ותעידוהו - הרי אלו פטורין, שאין חיוב שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע בלבד.
גמרא:
תנו רבנן: משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתיים זוז ולא נתן לי. יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר "תחטא - תחטא" לגזירה שוה משבועת הפקדון. נאמר כאן, בשבועת העדות, תחטא, ונאמר להלן, בשבועת הפקדון תחטא. מה להלן בתביעת ממון ויש לו ממון אצל חבירו ולא הבטחה בלבד, אף כאן בתביעת ממון ויש לו אצל חבירו ממון.
שנינו במשנה: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות בעתיד, וכו'.
תנו רבנן: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר "ושמעה קול אלה - והוא עד, או ראה, או ידע!" ללמדך - מי שקדמה עדות לשבועה חייב קרבן שבועת העדות ולא מי שקדמה שבועה לעדות!
שנינו במשנה: עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם.
אמר שמואל: אפילו עדיו ביניהן הרי הם פטורים.
ותמהינן: פשיטא שמדובר באופן שעדיו ביניהם! שהרי אם אין עדיו ביניהם, מי הוא זה שיתחייב, ומדוע צריכה המשנה לפוטרו?
ומשנינן: לא צריכא, דקאי התובע עילויהו, שעמד בסמוך לעדים. מהו דתימא שעמידתו בסמוך אליהם משמעותה כמאן דאמר להו דמי, קא משמע לן דבעינן לייחדם במפורש!
תניא נמי הכי, שאף על גב שעמד גבייהו אין זה כייחד עדיו. דתניא: ראה סיעה של בני אדם עומדין, ועדיו ביניהן, ואמר להן, בלי שייחד את העדים אלא רק עמד בסמוך אליהם: משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהיו חייבין? - תלמוד לומר "והוא עד" - שצריך לייחד את העד, והרי זה לא ייחד עדיו אלא רק עמד סמוך אליהם.
יכול אפילו אמר "כל העומדין כאן" (שמשמעות דבריו: כאן - העומדים בסמוך), תלמוד לומר "והוא עד", והרי ייחד עדיו באומרו "כל העומדין כאן" שמשמעות דבריו - כל העומדים בסמוך אלי!
שנינו במשנה: אמר לשנים משביע אני עליכם.
תנו רבנן: אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני, אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני. והן יודעין לו עדות שהיא עדות של עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהיו חייבין? - תלמוד לומר "אם לא יגיד ונשא עונו" - בראויין להגדה הכתוב מדבר.
שנינו במשנה: שלח התובע ביד עבדו להשביעם וכו'.
תנו רבנן: שלח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע במקום התובע: משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו, לתובע, עדות שתבואו ותעידוהו, יכול יהיו חייבין, תלמוד לומר: "אם לא יגיד ונשא עונו".
והוינן בה: מאי תלמודא, היכן נרמז בפסוק הזה שצריכים שהתובע עצמו יתבע שיעידוהו?
אמר רבי אלעזר: "אם לוא יגיד" כתיב, שכתב "לוא" מלא למדרש - לו לא! והכי קרינן: אם לו, לתובע, לא יגיד ונשא עונו, אך אם לאחר שאינו התובע לא יגיד - הרי זה פטור.
מתניתין:
א. המשביע עדים שיבואו ויעידוהו ואמר להם: משביעני עליכם, או שאמר מצוה אני עליכם, או שאמר אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. (ובגמרא מתבאר שאמר "מצוה אני עליכם בשבועה" או "אוסרכם אני בשבועה").
ב. עדים שהושבעו בשמים ובארץ, על אף שכוונתם היתה להשבע במי שבראם, כיון שהזכירו שנשבעים בשמים ובארץ, הרי אלו פטורין.
ג. ואם השביע את העדים בשם אלף - דלת - נון - יוד, או ביוד - הי - וו - הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, ובכל הכינויין, הרי אלו חייבין.
ד. המקלל בכולן (בשמות ה' ובכינוייו, והיינו: ש"מברך" את ה' באומרו יכה שם פלוני את שם פלוני) חייב מיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים פוטרין את ה"מברך" בכינויים, ואינם מחייבים אותו מיתה עד שיברך בשם המפורש.
ה. המקלל אביו ואמו בכולן - חייב מיתה, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרים אותו ממיתה עד שיקלל את אביו ואמו בשם המפורש.
ו. המקלל את עצמו וחבירו בכולן, עובר בלא תעשה, ולוקה על קללתו (ודין זה הוא בין לחכמים ובין לרבי מאיר, שהכל מודים שחייבים מלקות על מקלל חבירו בכינויים).
ז. ואם אמר לעדים: יככה ה', וכן אם אמר להם: וכן יככה אלהים, אם לא תבואו ותעידוני! הרי הם מושבעים בשבועת העדות, כי זו היא ה"אלה" הכתובה בתורה (בשבועת העדות: "ושמעה קול אלה").
והיינו: שאם אמר לעדים - יככם ה' בשחפת או בסוג אחר של קללה המוזכרת בתוכחה, הרי זה כאילו אמר להם במפורש יככם ה' באלה הכתובה בתורה. כי כל הקללות המוזכרות בתוכחה הרי הן אלות, וכדכתיב "ככל אלות הברית".
וכן אם היה אחד קורא בתורה את הקללות שבתוכחה ושמע התובע ואמר לעדים: וכן יככם א - להים אם לא תעידוני הרי זה כאילו השמיע להם לשון אלה והרי הם חייבים עליה קרבן שבועת העדות.
ואם אמר להם: אל יכך ה' אם תעידוני (שמשמעותו היא, אם לא תעידוני הוא כן יכך) או שאמר יברכך ה' וייטיב לך אם תעידוני (שמשמעתו היא, שאם לא יעידוהו הם יקוללו) -
רבי מאיר מחייב. דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו.
וחכמים פוטרים, על אף שמזכיר את שם ה', כיון שלא השביעם במפורש.
גמרא:
והוינן בה בהא דקתני ברישא דמתניתין "משביעני עליכם" - מאי קאמר? (שהרי לשון "משביעני" מתייחס רק להגדרת הפעולה של המשביע, ואילו לשון ההשבעה עצמה היא כשאומר המשביע למושבע שהוא משביעו בה', או שמשביעו בשבועה, או באלה)?
אמר רב יהודה: הכי קאמר המשביע - משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה (שהיא שבועה בה'), מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה (כאמור בפרשת נדרים: "אלה החקים אשר צוה ה', אלה המצוות" ובכך הרי הוא כמזכיר שם שמים ומשביעם בה'), אוסרכם אני באיסור האמור בתורה (גם הוא כמשביע בה', שהוא האוסר איסורים אלו).  13 

 13.  שיטת רש"י (בד"ה אוסרכם) היא, שכל שבועה צריכה להיות בשם. וכתב הגרנ"ט בתחילת מסכת נדרים, שהצורך בהזכרת ה' בשבועה הוא רק מדין "לא תשבעו בשמי לשקר", אך יש בתורה גם פרשת נדרים ושבועות מצד "בל יחל דברו", ומצד זה יש חיוב שבועה אפילו בלי הזכרת ה'. ורבינו תם סובר שיש חילוק בין מושבע מפי אחרים, שצריך להזכיר את השם, לבין מושבע מפי עצמו, שאינו צריך להזכיר את ה'. ולמד זאת רבינו תם מסוטה, שמושבעת מפי הכהן, ששם צריך להזכיר את השם. ותמה הר"ן (בתחילת מסכת נדרים), הרי סוטה נחשבת כנשבעת בעצמה, שהרי היא עונה אמן על שבועת הכהן, וכל העונה אמן אחרי שבועה נחשב כמוציא שבועה מפיו עצמו. וביארו האחרונים (עיין בהרחב דבר לנצי"ב בתחילת פרשת חיי שרה, ובמכתבי הגרי"ז בסוף ספרו) שבסוטה יש שני דברים. האחד, שהיא מושבעת מפי הכהן, והשני, שהיא נשבעת בעצמה באמירת אמן, וכפי שיבואר בהערה הבאה.
אמר ליה אביי לרב יהודה: אלא הא דתני רבי חייא שגם האומר לעדים בלשון "כובלכם אני" הרי אלו חייבין בקרבן שבועת העדות, וכי "כובל" באורייתא מי כתי ב?
אלא, אמר אביי, הכי קאמר המשביע - משביע אני עליכם בשבועה בה', מצוה אני עליכם בשבועה בה', אוסרכם אני בשבועה בה', ועל זה מוסיף רבי חייא - כובלכם אני בשבועה בה'.
שנינו במשנה: באלף דלת, ביוד הי, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, ובכל הכינויים.
והוינן בה: למימרא, ד"חנון ורחום" שמות ה' נינהו, ולא כינויים.
ורמינהי: יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין. אלו הן שמות שאין נמחקין - כגון: א - ל, א - לוה, א - להים, א - להיכם, א - היה אשר א - היה, אלף דלת, ויוד הי, שדי, צבאות - הרי אלו שמות שאין נמחקין! אבל, הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין, משום שאינם שמות אלא כינויים ותארים בלבד. ואם כן מדוע מנתה המשנה את תואר רחום וחנון בתור אחד משמותיו של הקב"ה?
אמר אביי: מתניתין איירי כשכוונת המשביע אינה להשביעו בכינוי של רחום וחנון, אלא משביעך אני במי שהוא חנון,

דרשני המקוצר[עריכה]