פרשני:בבלי:קידושין ד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין ד ב

חברותא

קא משמע לן, לפיכך השמיענו הכתוב "ויצאה חנם", שיוצאת האיילונית בסימני בגרות, ומכאן אנו יודעים שאף איילונית נמכרת לאמה, לפי שאמרה תורה שהיא יוצאת בסימני בגרות.
והגמרא חוזרת לדון בהתקפת מר בר רב אשי, אשר תמה על דברי אביי, שהמילה "חנם" נצרכה ליציאת האילונית בבגרות:
ותמה: וכי לאו קל וחומר הוא שהאיילונית יוצאת בבגרותה?
ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון. בגרות, שמוציאה מרשות אב, וכי אינו דין שתוציא מרשות אדון?!
ותמהינן על התקפת מר בר רב אשי:
ולמר בר רב אשי, דאמר "ולאו קל וחומר הוא", הרי קשה:
הא אמרינן לעיל: מילתא דאתיא, דבר הנלמד בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא!
ואם כן, מדוע הוקשה לו, למה השמיענו הכתוב שהאיילונית יוצאת בבגרות והרי זה קל וחומר מיציאה בנערות?
ומתרצינן: מה שאמרנו שדבר הנלמד מקל וחומר טרח וכתב לה קרא, הני מילי, היכא דליכא לשנויי.
הדברים אמורים רק היכן שאי אפשר לתרץ תירוץ אחר, טוב יותר.
אבל היכא דאיכא לשנויי - משנינן. במקום שאפשר לתרץ תירוץ טוב יותר, ואין צורך לומר שהכתוב השמיענו דבר שיכולנו להבין מעצמנו בקל וחומר, ראוי לתרצו.
ולכן, מר בר רב אשי שיכל לתרץ את הפסוק כדבריו, לא קיבל את דברי אביי.
עד כאן הגמרא דנה בדברי רב, שאמר קידושי כסף נלמדים מהפסוק "אין כסף" (למסקנא: מהאות י' במילה "אין").
(ובדרך אגב הגמרא ביארה את הברייתא "ויצאה חנם - אלו סימני בגרות", מאחר שהברייתא הובאה תוך כדי המשא ומתן בדברי רב).
ועתה הגמרא מביאה מקור אחר לקידושי כסף:
ואמרינן: ותנא - מייתי לה מהכא. יש תנא, שלמד קידושי כסף מהדרשה של הפסוק האמור בפרשת גירושין -
דתניא: נאמר בתורה (דברים כד א): כי יקח איש אשה, ובעלה. והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, (גט), ושילחה מביתו".
ולא ביאר הכתוב באיזו דרך "לקח" האיש את האשה לו לאשה.
ומבאר התנא: אין לשון "קיחה", אלא בכסף.
וכן הוא (הכתוב) אומר (בראשית כג): נתתי כסף השדה - "קח" ממני!
שמא תאמר, מדוע הוצרכנו ללמוד מ"כי יקח איש אשה", שהאשה מתקדשת בכסף?  76* 

 76*.  כלומר, קושית הברייתא היא על דבריה, מדוע הוצרכנו ללמוד זאת מפסוק, ולא למדנו זאת בקל וחומר (אבל אין הקושיא על הפסוק עצמו, שהוא בא ללמד דבר אחר. כדלהלן ה ב, (וכן פי' עצמות יוסף בפי' ראשון, עיין שם).
והלא, דין הוא! יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר:
ומה אמה עבריה, שאינה נקנית לאדון בביאה,  77  בכל זאת נקנית היא לו בכסף.  78 

 77.  אם מסרה אביה לביאה לשם שפחה, אין היא נעשית שפחה בכך. רש"י.   78.  שנאמר (ויקרא כה) בענין עבד: "מכסף מקנתו". (ולהלן הגמרא לומדת את דין השפחה מדין העבד בהיקש). רש"י.
זו, אשת איש, שקל לקנותה, שהרי היא כן נקנית לבעלה בביאה, וכי אינו דין שתקנה לו אף בכסף?!  79  תשובתך: יבמה תוכיח, שאין ללמוד קידושי כסף מקידושי ביאה:

 79.  הראשונים תמהים: מה שאמה אינה נקנית בביאה, אין זה משום שיש חסרון בקנין ביאה, אלא מפני שאין קנין האמה לשם אישות אלא לשם שפחות. ואין לביאה שום קשר לשפחות אלא לאישות בלבד! ואם כן, איך הגמרא לומדת מכאן קל וחומר לכסף? ותירץ הרשב"א: אכן התנא יכל לדחות בטענה זו את הקל וחומר, אלא שהוא העדיף לדחות את הקל וחומר בטענה חזקה יותר, שאפילו אם נאמר (מסברא) שאפשר לעשות קל וחומר מביאה, יבמה תוכיח שאין כסף קונה בה. וכדלהלן. עיין רמב"ן וריטב"א.
שהרי יבמה נקנית ליבם בביאה, ואף על פי כן אינה נקנית ליבם בכסף.  80 

 80.  להלן (יד א) הגמרא לומדת זאת מהכתוב (דברים כה): "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה". המילה "ויבמה" משמעותה מלשון ביאה, ושנה הכתוב פעמיים ביאה, לומר לך שדוקא ביאה גומרת בה (משלימה את הזיקה שיש לה, ועושה אותה לאשתו הגמורה של היבם) ואין כסף ושטר גומרים בה. (רש"י כאן מביא דרשה זאת בקצרה).
וכמו כן נאמר אף באשת איש, שעל אף שהיא נקנית בביאה, בכל זאת אין היא נקנית בכסף!
ושמא תאמר:
מה ליבמה, שאין היא נקנית בכסף למרות שהיא נקנית בביאה - משום שיש קנין הקונה באמה ואינו קונה ביבמה, שכן אין היבמה נקנית בשטר, ולכן היא קלה יותר מן האמה בענין זה.  80*  תאמר בזו, באשת איש, שיש לה להיקנות בכסף, מקל וחומר - שהרי היא נקנית גם בשטר! ולפיכך היא נקנית אף בכסף.  81 

 80*.  ומפני שהיא פחותה מן האמה בענין שטר, לפיכך היא פחותה אף לענין כסף, שאינו קונה בה. אבל אשה שלא מצאנו שהיא פחותה מאמה בענין שטר, שהרי אף שטר קונה בה, ואדרבה היא חמורה מאמה, שהרי היא נקנית אף בשטר, לפיכך אף כסף קונה בה מקל וחומר. (כך יש לפרש את הסוגיא לפי רש"י שכתב שהלימוד כאן הוא מקל וחומר. וכן דעת הרשב"א. ושלא כדברי הריטב"א עי"ש היטב).   81.  הריטב"א פירש את דחית הגמרא באופן אחר. (אך זהו לשיטתו שמפרש את הגמרא בדרך של "במה מצינו". אבל לדעת רש"י ושאר הראשונים המפרשים את הגמרא בדרך של קל וחומר, יש לפרש כמו שפירשנו (עיין היטב בריטב"א).
תשובתך:
תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה". ואין קיחה אלא בכסף.
ומכאן שהאשה מתקדשת בכסף.
ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד כסף קידושין בקל וחומר מאמה העבריה. ואם כן קשה:
הא - למה לי קרא!? מדוע הוצרך הפסוק "כי יקח"?
הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת מקל וחומר (אף בלא פסוק)!
אמר תירץ רב אשי: התנא הוצרך לפסוק הזה משום שיש לדחות את הקל וחומר:
דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!
שיש לומר, מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, מדין האמה העבריה, משם יש פירכא לקל וחומר.
(זאת, בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר, על ידי לימוד מיבמה, דהיינו ממקום אחר, ולא מעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר) - שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת קל וחומר לקידושי כסף?
הרי למדת זאת מאמה העבריה!
(מה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה בכל זאת היא נקנית בכסף, אשה שנקנית בביאה, קל וחומר שתיקנה בכסף!)
אך יש לפרוך את דבריך, ולומר:
מה לאמה העבריה, דין הוא שנקנית לאדון בכסף, משום שכן היא יוצאה מרשות האדון בכסף, שיכולה היא לפדות את עצמה בתוך שש שנים, אם רצונה בכך, שנאמר בענין אמה העבריה "והפדה" (שמות כא). ומכאן למדו חכמים שבידה לפדות את עצמה בכסף ולצאת.  82 

 82.  רש"י.
הילכך, מאחר שהכסף חשוב בה לפדותה, חשוב הוא בה אף לקנותה.  83 

 83.  רש"י. (ועיין מהרש"א על תוספות ד"ה מעיקרא. והבאנוהו בהסבר דברי התוספות שם).
תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה בכסף, ואם כן, לא חשוב בה הכסף לקנותה!
לכך הוצרך התנא לומר: תלמוד לומר: "כי יקח איש" (שמכאן למדים את קידושי כסף).
נמצא שיש בידנו שני מקורות לדין קידושי כסף:
א. רב למד זאת מהפסוק "ויצאה חנם, אין כסף".
ב. התנא למד זאת מהפסוק "כי יקח איש אשה".
ועתה הגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לומר את שני המקראות "ויצאה חנם", ו"כי יקח")  84  -

 84.  (לכאורה הכתוב "כי יקח" אינו מיותר, אלא הוא סיפור הדבר - "כי יקח איש אשה" וכו'. ונראה שהשאלה היא מדוע הוצרכה גזירה שוה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון). ועיין עוד בעצמות יוסף.
ואיצטריך למיכתב, והוצרך לכתוב "ויצאה חנם", ואיצטריך למיכתב גם "כי יקח איש"
-
משום דאי כתב רחמנא רק "כי יקח" (שאין 'קיחה' אלא בכסף, וכדלעיל), הוה אמינא, שהקידושין דיהב לה בעל - דידה הוו. הייתי אומר שקידושין שהבעל נתן לנערה, הרי הם שייכים לה עצמה ולא לאביה.
לכן כתב רחמנא "ויצאה חנם אין כסף", ללמד שהכסף שייך לאביה.
וכמו שאמרנו: אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.
וכשם שכאשר האמה יוצאת בכסף, הכסף שייך לאדון שממנו היא יצאה, כך כאשר הבת יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, הכסף שייך לאב, שממנו היא יצאה.
ואי כתב רחמנא רק "ויצאה חנם" - הוה אמינא: היכא דיהבה איהי לדידיה, וקדשתו, הייתי אומר היכן שהאשה נתנה כסף לבעל וקדשתו ואמרה לו "התקדש לי",  85  הוו קידושי, הרי אלו קידושין, כי מאחר שלמדנו (בפסוק "אין כסף") שכסף עושה קידושין, הייתי אומר שאין לחלק בין כסף שהבעל נותן, לכסף שהאשה נקנית.  86 

 85.  כך פירש רש"י. ותוספות הקשו על זה: לשון קידושין היא לשון איסור, כפי שמבואר בגמרא לעיל (ב ב) ש"הרי את מקודשת לי" היינו אסורה כהקדש. ואם כן, איך שייך לומר לשון זו על הבעל? הרי הבעל שמתארס אינו נאסר בכך לשאר הנשים! ולכן פירשו תוספות שהאשה אומרת "הרי אני מקודשת לך". (ועיין עצמות יוסף).   86.  רש"י פירש שהאשה נותנת כסף לאיש. אבל תוספות הקשו על זה: "שהרי אביה מקבל הקידושין". ודבריהם מבוארים על פי דברי הריטב"א: שהקשה: הרי קנין כסף נלמד מהדרשא "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר" דהיינו לאב. והגמרא לעיל אומרת שלומדים "יציאה דכוותה". (כלומר יציאת האשה מרשות האב בקידושין דומה ליציאת האמה מרשות האדון). וכשם שיציאת האמה בכסף היא על ידי שנותנים כסף לאדון, כך קידושי כסף הוא על ידי שנותנים את הכסף לאב שהוא אדוני הבת, (או שנותנים את הכסף לבת, והאב זוכה ממנה)! ומכח קושיא זו תוספות חולקים על רש"י (ומפרשים את הגמרא שמדובר שהבעל נתן ואמרה היא. ועיין עצמות יוסף. וקובץ שיעורים). והריטב"א מיישב את דברי רש"י שהיה אפשר לדרוש את הפסוק "אין כסף" - "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר שהוא הבעל". עי"ש בהרחבה. ועיין מאירי.
לפיכך כתב רחמנא "כי יקח", שמשמעותו היא, שהלקיחה תיעשה על ידי האיש.
ולא כתב בלשון "כי תקח", שממנו היה משתמע שגם האשה יכולה לקדש את בעלה.
והגמרא מביאה את המשך דברי התנא דלעיל, שדרש את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה". ופירש התנא שאין 'קיחה' אלא בכסף.
וממשיך התנא ומפרש את הפסוק:
"ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בביאה.
ומקשה התנא: מדוע הוצרך הכתוב ללמדנו שהאשה נקנית בביאה? והלא דין הוא, יכולנו ללמוד זאת מעצמנו, בקל וחומר: ומה יבמה, שאף על פי שאין היא נקנית ליבם בכסף, בכל זאת היא נקנית בביאה -
זו, אשת איש, שנקנית לבעלה בכסף - וכי אינו דין שנקנית אף בביאה?!
אך התנא דוחה את הקל וחומר:
אמה העבריה תוכיח, שאין ללמוד שהביאה קונה בקל וחומר מכסף:
שהרי אמה העבריה נקנית בכסף, ואף על פי כן אין היא נקנית בביאה.
וכיוצא בזה נאמר באשת איש, כי על אף שהיא נקנית בכסף, בכל זאת היא אינה נקנית בביאה!
והתנא חוזר ומיישב את הקל וחומר:
מה לאמה העבריה, שאינה נקנית בביאה, הרי זה משום שאין קנינה לשום (לשם) אישות. ולכן אין טעם שביאה תעשה בה קנין.
תאמר בזו - באשת איש, שקניינה לשום אישות, שאף היא לא נקנית בביאה?!
(הרי אשת איש קניינה לשום אישות מה שאין כן האמה!)
ומסיים התנא ואומר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.
ומיד הגמרא תמהה: הרי למסקנת התנא, אפשר ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה.
ואם כן, למה לי קרא, למה יש צורך בכתוב "ובעלה"?
הא אתיא לה, הרי כבר למדנו זאת בקל וחומר (אף בלא פסוק)!
אמר רב אשי תירוץ: התנא הוצרך ללמוד זאת מפסוק, משום שיש לדחות את הקל וחומר:
דאיכא למימר, מעיקרא דדינא - פירכא!
שיש לומר, שמעצם המקום שממנו נלמד הקל וחומר, דהיינו מיבמה, משם יש פירכא לקל וחומר (בניגוד לפירכא המובאת בברייתא: שהברייתא ניסתה לפרוך את הקל וחומר על ידי הוכחה מאמה העבריה, דהיינו ממקום אחר) -
שהרי מהיכא קא מייתית לה? מהיכן למדת את הקל וחומר שאשת איש נקנית בביאה? - הרי למדת זאת מיבמה!
(מה יבמה שאינה נקנית בכסף, נקנית בביאה, אשת איש שנקנית בכסף, קל וחומר שתיקנה בביאה).
אך יש לפרוך את דבריך, ולומר: מה ליבמה שנקנית בביאה, הרי זה משום שכן היא זקוקה ועומדת ליבום מחמת קידושי המת (ואינה רשאית להנשא לאיש זר), ואין הביאה נצרכת אלא כדי לחזק ולגמור את אותה זיקה שיש לה כלפי היבם. ולכן, ביאה קונה בה.
ואם כן, וכי תאמר שיש ללמוד מכאן שאף בזו, באשת איש, שאין היא זקוקה ועומדת מתחילה לשום אדם, שאף היא תיקנה בביאה?!
והלא יש לומר שביאה אינה יכולה להתחיל קנין מראשיתו (אלא רק לחזק ולגמור את זיקת היבמה ליבם)!  87 

 87.  על פי רש"י וה"ר אלעזר משזנ"א (בסוף תוספות ד"ה מה ליבמה) ועיין ריטב"א. ועיין פירוש נוסף בתוספות (שם).
ומכאן שאין ללמוד שביאה קונה באשת איש בקל וחומר מיבמה, ולכן סיים התנא ואמר: תלמוד לומר: "ובעלה" - הכתוב מלמד שהאשה נקנית בביאה.

דרשני המקוצר