פרשני:בבלי:קידושין יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין יב א

חברותא

ומתרצינן: לא סלקא דעתך, אל יעלה בדעתך לומר שהאמה תהיה נקנית בכסף שלא יכול להתקיים בו דין גרעון כסף, היות שנאמר בענין אמה דין גרעון כסף.
וראיה לדבר: דומיא דיעוד, כשם שמצאנו כיוצא בזה לענין מצות יעוד וכדלהלן:
בפרשת האמה העבריה (שמות כא ח) נאמר: "אם (תהיה האמה) רעה בעיני אדוניה, אשר לו יעדה, והפדה".
כלומר, היה ראוי לאדון ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, ואינה צריכה קידושין אחרים. אלא אומר לה: הרי את מיועדת לי במה שיש לי זכות עליך.  400 

 400.  כך פירש רש"י. להלן (יט ב) נחלקו תנאים בדין יעוד: דעת חכמים: היעוד נעשה על ידי הכסף שהאדון שילם בשעה שקנאה ("מעות הראשונות לקדושין נתנו"), והאדון יכול לייעד את האמה אפילו ביום האחרון של עבדותה שאין היא משועבדת לו אפילו בפרוטה אחת. דעת רבי יוסי ברבי יהודה: אין האדון יכול ליעד את האמה אלא אם נשאר זמן שיהיה בעבודתה שוה פרוטה. ופירשו בגמרא, שלדעתו מעות הראשונות (שהאדון שילם בשעת הקניה) לאו לקדושין נתנו, והאדון מקדש אותה על ידי שמוחל לה על חיוב עבודתה. (מלבד רב נחמן בר יצחק שם עמ' א שפירש באופן אחר). מלשון רש"י כאן שכתב שאומר לה "הרי את מיועדת לי במה שיש לי עליך", משמע שפירש כדעת רבי יוסי ברבי יהודה, שקידושי יעוד נעשים בשעבוד שהיא משועבדת לו, ולא במעות הראשונות. אבל יש לומר שכך כוונת רש"י: "הריני מקדשך במה שיש לי עליך" - כלומר: בכסף מכירתך שניתן לי על מנת שאקדשך בו. (על פי עצמות יוסף בתוספת הסבר. וכן מוכח מדברי פני יהושע דלהלן הערה 406).
אך אם היא רעה בעיני אדוניה, ואינו רוצה ליעדה, הרי היא נפדית ממנו בכסף, או שיוצאת בשאר היציאות של אמה העבריה.
ושנינו בברייתא: אין האב מוכר את בתו לקרובים שהיא אסורה עליהם באיסור עריות, מפני שאי אפשר לקיים בה את דין יעוד.  401   402 

 401.  כלומר, אם האב מכר את בתו לקרובים או לגוי שאין להם קידושין, אין מכירתו מכירה. ריטב"א. (והיינו מפני שאין תופסים בהם קידושין. וכן נראה מלשון הרמב"ם עבדים ד יא).   402.  אלו דברי חכמים להלן יח ב. אבל רבי אליעזר סובר שהאב מוכרה לקרובים.
וכמו שלא תיתכן מכירת אמה העבריה באופן שלא יכול להתקיים דיו יעוד, כך לא תיתכן מכירה  403  שאינה ראויה לגרעון כסף -

 403.  (לדעת המנחת חינוך אליבא דרבנו תם, אין דין במכירת האמה שתהיה ראויה לגרעון, אלא זהו דין בקנין כסף בלבד. עיין לעיל הערה 398).
שהרי, מה יעוד, אף על גב שאין חיוב על האדון לייעדה, אלא אי בעי (אם רצה) מייעד, ואי בעי (ואם רצה) לא מייעד,  404  בכל זאת, כל היכא דלא מצי מייעד - לא הוו זבינא זביני, כל מקום שאין אפשרות לייעד, אין המכירה מכירה.

 404.  הגמרא מדגישה שלא תחלק בין יעוד לגרעון כסף, ותאמר שיעוד הוא חובה גמורה על האדון שאינו יכול להפטר ממנה. ולפיכך מכירה שאינה ראויה לזה אינה מכירה, מה שאין כן גרעון כסף אינו חובה גמורה על האדון שהרי אם אין האמה משלמת את פדיונה אינו חייב לגרע מפדיונה ולהוציאה. לכן, הגמרא מדגישה שהאדון יכול שלא לייעד את אמתו, ואף על פי שמצוה ליעדה (כמבואר בבכורות יג א) אין זה חיוב גמור.
הכי נמי, כך גם ראוי לומר לענין גרעון כסף: כל היכא דלא מצי מיגרעא - לא הוו זבינא זביני. כל מקום שאין אפשרות לקיים את דין גרעון כסף, אין המכירה מכירה.
והגמרא מביאה את המשך דברי ריש לקיש:
ריש לקיש הוכיח שעבד ואמה נקנים בדינר ולא בפרוטה, מפני שצריך שיוכל להתקיים בהם דין גרעון כסף. ומכאן למדו בית שמאי שהכסף אשר אשה נקנית בו היינו דינר.
אבל יש לשאול: הרי דין גרעון כסף לא נאמר באשה, ואם כן מנין שאף כסף קידושין צריך להיות דינר ולא פרוטה?
וכדי לתרץ על כך, הוסיף ריש לקיש ואמר: וקידושי אשה לבית שמאי, נפקא להו (נלמדים) מאמה העבריה שמתקדשת לאדון ביעוד:  405 

 405.  רש"י.
מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא, כשם שאמה העבריה אינה נקנית לאדון בפרוטה,  406  אף אשה - בפרוטה בלבד לא מיקדשא.  407 

 406.  כיון שאין בה גרעון.   407.  רש"י פירש שלומדים את דין קידושי אשה מקידושי אמה, דהיינו יעוד. ודבריו צריכים ביאור: אמנם ריש לקיש אמר שאמה אינה נקנית בפרוטה אלא ביותר מפרוטה, אבל קידושי היעוד אינם נעשים בכל כסף הקניה, וכפי שרבי יוסי ברבי יהודה אומר (להלן יט ב) שאם יש שהות כדי שתעבוד את האדון שוה פרוטה, מקודשת! ומאחר שרש"י פירש שלומדים את דין קידושין מדין יעוד ולא מהמכירה עצמה, אם כן קשה: מדוע לא די בפרוטה אחת לקידושין? ויש לומר: רש"י מפרש את הגמרא כאן כדעת חכמים, החולקים על רבי יוסי ברבי יהודה, וסוברים שמעות הראשונות (הדמים שהאדון שילם לאב בשעת הקניה) לשם קידושין ניתנו, ונמצא שהקידושין נעשים בכסף הקניה שהיה יותר מפרוטה. (פני יהושע). (ומכאן שבעל פני יהושע סובר כדברי עצמות יוסף הנ"ל הערה 400). אבל, בירושלמי בתחילת פרק שבועת הדיינים אמרו בפירוש, שבית שמאי לומדים את דין קידושין מתחילת מכירת האמה, ויתכן שדבר זה נלמד מכך שאמה ואשה הוקשו זו לזו כדלהלן טז ב. (פני יהושע. ע"ש. ועיין מהרש"א ד"ה ואימא).
ומקשינן על ריש לקיש: אמנם ריש לקיש הוכיח שאמה עבריה אינה נקנית בפרוטה כי צריך שהכסף יהיה בשיעור כזה שאפשר לקיים בו דין גרעון כסף, אבל מנין לנו ששיעור כסף הוא דינר?
ואימא פלגא דדינר? אמור שהשיעור הוא חצי דינר, שגם בשווי זה האדון יכול לגרע מפדיונה, ועדיין תישאר פרוטה שהאמה תפדה את עצמה!  408  ועוד יתכן, ששיעור הכסף הוא אפילו פחות מחצי דינר: ואימא, אמור ששיעורו הוא שתי פרוטות, שאפילו בכך אפשר לקיים דין גרעון כסף! ומתרצינן: כיון דאפיקתיה מפרוטה - אוקמה אדינר. מאחר שבהכרח קנין כסף באמה ובאשה אינו מועיל בפרוטה, למרות שפרוטה היא שיעור ממון בכל מקום, משמע שהתורה הצריכה כסף חשוב, ולכן מסתבר שאין קנין כסף מועיל אלא בדינר, שהוא ממון חשוב.  409  (ד) טעם נוסף לדברי בית שמאי:

 408.  על פי רש"י. ומשמע מלשונו ששאלת הגמרא היתה גם על אמה: מנין לנו שהיא נקנית בדינר שמא די בחצי דינר או פחות! (וכן דייק משנה למלך עבדים ד ג מלשון רש"י). (והגמרא עונה לקמן שמאחר ששיעור כסף של אמה הוא יותר מפרוטה, העמידוהו על דינר, וכיוצא בזה אף בקידושין לדעת בית שמאי). אבל, עצמות יוסף מפרש שקושית הגמרא היא רק על קידושי אשה בלבד. שבזה אמרו בית שמאי שצריך דינר, אבל באמה העבריה אפילו לבית שמאי די בשתי פרוטות. ויישב את לשון רש"י כדבריו. ע"ש. ועיין בהערה הבאה.   409.  כתב הרמב"ם (עבדים ד ג): אמה עבריה נקנית בכסף ובשוה כסף, ואינה נקנית בפרוטה, מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון" וכו'. ומשמע שאין צריך דינר אלא די בכל שהו יותר מפרוטה. (וכן כתב המאירי, וכן מבואר בתוספות לעיל ד ב ד"ה מעיקרא). וביאר במשנה למלך: בענין קידושין (לדעת בית שמאי) מאחר שהכתוב הוציאם מדין שאר הקנינים שדי בהם בפרוטה, ולא נתן טעם לדבר, הרי מסתבר שהכתוב הצריך שהקידושין יהיו בדבר חשוב. אבל, באמה עבריה שיש טעם לכך שצריך יותר מפרוטה, והיינו כדי שיתקיים בה דין יעוד, אם כן אין שום ראיה לומר שהכתוב הצריך בה דינר, אלא די בכל שהו יותר מפרוטה. ואולם, בכל זאת דין קנין האמה תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל: לדעת בית הלל: מאחר שאין שום ראיה שהכתוב הצריך דינר באמה, אם כן די בכל שהו יותר מפרוטה. אבל, לדעת בית שמאי: מאחר שמכירה שאינה ראויה ליעוד אינה מכירה, ודעת בית שמאי ששיעור כסף קידושין הוא דינר, הרי בעל כרחך אף קנין האמה צריך דינר כדי שתוכל להתייעד בו. (שהרי יעוד הוא כקידושין). (ובעצמות יוסף כתב שאפילו לדעת בית שמאי בקנית אמה די בשתי פרוטות. כנ"ל בהערה הקודמת).
רבא אמר: היינו טעמא דבית שמאי, זהו טעמם של בית שמאי: מדאורייתא אשה מתקדשת בפרוטה, אבל חכמים תקנו שהאשה לא תתקדש אלא בדינר כדי שלא יהו בנות ישראל כהפקר,  410  על ידי שהן מתקדשות בפרוטה. ולפיכך המקדש אשה בפחות מדינר, הפקיעו חכמים את קידושיו.  411  שנינו במשנה (לעיל ב א): ובית הלל אומרים: האשה נקנית בפרוטה.

 410.  שעל ידי שהבעל קונה אותה בדבר מועט כל כך, ינהגו בהן מנהג הפקר ופריצות, שכל הרוצה לבעול אשה, יתן לה פרוטה לקידושיה, ויבעול אותה.   411.  רש"י. ומכאן מוכח שמדאורייתא המקדש בפרוטה אף לדעת בית שמאי קידושיו קידושין. ורבנן הפקיעו את הקידושין. וכיצד יכלו חכמים להפקיע קידושין דאורייתא? הרי הם גורמים בכך לעבור על איסור אשת איש! משום, שכל המקדש אשה מקדש על דעת חכמים (שחכמים יסכימו לקידושיו), וחכמים הפקיעו את קידושיו. (ריטב"א בהסבר דברי רש"י ע"ש עוד). ודעת הריטב"א שבית שמאי סוברים שקידושי אשה מדאורייתא שיעורם בדינר, שהתורה הקפידה על בנות ישראל שלא יהיו כהפקר (ועיין בס' המקנה).
הגמרא דנה האם שיעור הפרוטה הוא קבוע, וגם אם הוסיפו על הפרוטה או פחתו ממנה, אינו משתנה השיעור משיעור פרוטה ששיערו בה חכמים,  412  או שהולכים אחר שיעור הפרוטה הנוהגת בזמן הקידושין דוקא.  413  סבר רב יוסף למימר, רב יוסף סבר לומר, שכוונת המשנה היא פרוטה כל דהו, כפי הערך ששווה הפרוטה בכל דור, בזמן הקידושין, ולא איכפת לנו אם עלה ערכה של הפרוטה על ערכה של הפרוטה שקבעו חכמים, או שהתמעט עתה ערכה מהפרוטה שקבעו חכמים, אלא לעולם הולכים לפי שווי הפרוטה הנוהגת באותו זמן.

 412.  לשון הגמרא להלן: "בדורו של משה". ובפשטות כוונת הגמרא לומר שבדורו של משה היתה פרוטה. ואף על פי שבכסף צורי לא היתה פרוטה (כמבואר ברש"י יא א ד"ה ושל דבריהם), וכסף צורי הוא הכסף האמור בתורה, בכל זאת יתכן שהיתה פרוטה במטבעות שאינם צוריים. ובחזון איש (אבן העזר סו ח) הסתפק אם היתה פרוטה בדורו של משה. (ואם לא היתה פרוטה בזמן משה, יש לומר ששיעור הפרוטה בזמן משה הוא חצי שעורה כסף, כמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם. ועוד. ובזמן שחכמים נתנו שיעור "פרוטה", אותה פרוטה היתה שוה חצי שעורה כסף. וזו דעת אבני מילואים כז א. ומה שהגמרא אומרת "בדורו של משה", היינו ששיעור "שוה" פרוטה בדורו של משה נקבע לפי אחד משמנה באיסר האטלקי).   413.  החזון איש מפרש, שהכוונה למטבע הקטן ביותר היוצא באותו מקום. כי זה שעושים מטבע בגודל כזה, מוכח ששיעור זה חשוב לבני אדם, ופחות מזה אינו חשוב. אבל מדברי הריטב"א להלן (בד"ה אמר ליה אביי) מוכח שכונת הגמרא בדוקא לפרוטה, ולא למטבע הקטן שבאותו מקום (הריטב"א כתב שם, שבמקום שאין יוצאים שם פרוטות, משערים לפי פרוטה דמשה. והרי בודאי היו יוצאים באותו מקום מטבעות כל שהן, אלא מכאן שלדעת הריטב"א משערים בפרוטה שבאותו מקום, ולא במטבע הקטן ביותר). ובתוספות הרא"ש כתב שלפי סברת רב יוסף הולכים לפי פרוטה שהיא 1/192 מתוך הדינר שבאותו הדור, כשם שבדורו של משה פרוטה היא 1/192 מדינר. (וגם לדעת תוס' הרא"ש אין הולכין לפי המטבע הקטן שבאותו הדור. אך מפרש שאין זה תלוי בשם של "פרוטה" אלא 1/192 מדינר).
אמר ליה אביי קושיא: והא עלה קתני, והרי שנינו על אותה פרוטה במשנתנו: וכמה היא פרוטה? - אחד משמנה באיסר האטלקי!
ומשמע ששיעור הפרוטה לגבי כסף הקידושין הוא שיעור קבוע לפי הערך של שמינית האיסר האטלקי, ולא לפי השיווי המשתנה של הפרוטה בכל דור ודור, בזמן הקידושין!
וכי תימא, ושמא תתרץ: הני מילי, דברי משנתנו אמורים, בדורו של משה בלבד, שאז שיערו באחד משמנה באיסר האטלקי. אבל הכא, כדחשבה להו לאינשי. שבימינו הולכים כשיעור הממון החשוב בעיני בני אדם, ודבר זה תלוי בפרוטה הנוהגת בכל דור ודור, כפי שהיא.  414 

 414.  קשה: מאחר שבכל דור הולכים לפי הפרוטה שבימיו, מדוע המשנה השמיעה לנו מה היה בדורו של משה? מה שהיה היה! ומה איכפת לי איזו פרוטה היתה בימיו? ויש לומר: נפקא מינה למקום שאין יוצאים שם פרוטות כלל, ובאותו מקום משערים לפי הפרוטה שבימי משה. (שהיא משקל חצי שעורה כסף, כמבואר ברמב"ם ובראשונים, וזהו אחד משמנה באיסר האטלקי). ועוד נפקא מינה, לאשה שמקפידה (בפירוש) שלא להתקדש אלא בפרוטה דמשה. ריטב"א. ועיין ס' המקנה ופני יהושע.
והא אי אפשר לומר כן! שהרי כי אתא, כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:
מעשה באשה שהתקדשה בפרוטה. ובא הדבר לפני רבי סימאי, ושיער רבי סימאי בדורו, כמה היא פרוטה - אחד משמנה באיסר האיטלקי. ומצא שאותה פרוטה שהאשה התקדשה בה לא היתה שוה כך, מפני שבאותו הזמן הפחיתו את הפרוטות, ולכן ביטל רבי סימאי את הקידושין.  415 

 415.  כן כתב רש"י. ודבריו תמוהים: מנין ידע רש"י שנמצא שאותה פרוטה לא היתה שוה כך, ושרב סימאי ביטל מכח זה את הקידושין? מקנה. עיין שם. (ותירוצו מנוגד לדברי הריטב"א בהערה הקודמת).
ומוכח מכאן, שרבי סימאי סובר שיש שיעור קבוע לפרוטה לעולם, ואין הולכין אחר פרוטה הנוהגת באותו דור.
וכן, כי אתא רבין, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, אמר: רבי דוסתאי, ורבי ינאי, ורבי אושעיא, מעשה בא בפניהם באשה שהתקדשה בפרוטה. ושיערו כמה הוי פרוטה? - אחד מששה באיסר האטלקי.
ואם באותו זמן הפרוטה היתה פחות מכך אין האשה מקודשת (ולהלן יתבאר מדוע הם שיערו את הפרוטה אחד מששה באיסר האטלקי ולא אחד משמנה בו).
ומכאן סתירה לדברי רב יוסף, שאמר הולכין אחר הפרוטה הנוהגת באותו הזמן!  416 

 416.  (כל האמוראים המובאים כאן היו מראשוני האמוראים. ולפיכך אביי תמה על רב יוסף: כיצד חלק על כל האמוראים הללו בלא ראיה?)
אמר ליה רב יוסף לאביי: אי הכי, אם אכן אין פרוטה פחותה מאחד משמנה באיסר האיטלקי, יש להקשות קושיא:  417 

 417.  (נראה שרב יוסף בא להוכיח את דעות מברייתא. ומכח ראיה זו בידו לחלוק על כל האמוראים שהביא אביי לעיל, עיין בהערה הקודמת).
מי שנהנה בשגגה מן ההקדש, משלם קרן וחומש, ומביא איל בשיווי שני שקלים לקרבן אשם. שנאמר (ויקרא ה טו): "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה'. והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן בערכך, כסף שקלים בשקל הקודש, לאשם".
ואמרו בתורת כהנים שם: "צא וחשוב: כמה פרוטות בשני סלעים? יותר מאלפיים" ומכאן תבין כמה צריך להתרחק מן העבירה. שהרי אפילו החוטא בשוגג, צריך להביא כפרה גדולה כל כך.
ומכאן הקשה רב יוסף על דעת כל האמוראים שמוכח מדבריהם ששיעור הפרוטה הוא קצוב, אחד משמונה באיסר האיטלקי:
היינו דתנינא, זה ששנינו בתורת כהנים:  418  צא וחשוב כמה פרוטות יש בשני סלעים - יותר מאלפים, קשה לדבריהם:

 418.  העתקנו את לשון רש"י. (בדרך כלל רש"י אינו מבאר מה כוונת הלשון "תנינא". וכנראה שכאן רש"י טרח לבאר שרב יוסף אמר "שאני שונה" מפני שלהלן בגמרא ההוא סבא שנה את אותה הברייתא בסגנון אחר).
כי השתא, עכשיו, שאתה אומר, שפרוטה לעולם היא אחד בשמונה באיסר האטלקי, הרי אפילו אלפים פרוטות לא הויין בשני סלעים! לא תמצא לפי חישוב זה אפילו אלפיים פרוטות בשני סלעים!  419 

 419.  להלן יבואר חשבון הפרוטות לפי המטבעות שבדורם, ועל כל פנים לפי אותו חשבון אין אפילו אלפים פרוטות בשני סלעים.
ואם כן, האם יתכן ש"יתר מאלפים פרוטות" קרי להו בתורת כהנים?!  420  אמר להו ההוא סבא לרב יוסף ולאביי שדנו בדבר:  421  יש ליישב את דברי הברייתא הזאת אף לדעת האומרים שלעולם שמים את הפרוטה אחד משמונה באיסר האטלקי:

 420.  אבל, אם נאמר כדברי רב יוסף שמשערים לפי הפרוטה שבאותו הדור, יש לפרש שבשני סלעים של משה היו יותר מאלפים פרוטות שבאותו הדור. (מפני שהפרוטות שבאותו הדור נפחתו מהפרוטות שבזמן משה). ריטב"א. (ובתוספות הרא"ש הוסיף, שבאותו הדור השקלים והפרוטות נפחתו, וזה לשיטתו הנ"ל הערה 413).   421.  (כך יש לפרש לפי גירסת הספרים שלפנינו שגרסינן "אמר להו" בלשון רבים. אבל מרש"י מוכח שההוא סבא אמר את דבריו לאביי בלבד. וכנראה גרס בגמרא "אמר ליה").
אנא תנינא לה, אני שונה את הברייתא בתורת כהנים בסגנון אחר: כמה פרוטות יש בשני סלעים? - קרוב לאלפים.
ואיני שונה בה "יותר מאלפים"! ולפי זה, למרות שפרוטה היא אחד משמונה באיסר האטלקי, ואין בשני סלעים אלפים פרוטות, בכל זאת דברי הברייתא מתיישבים, מפני שיש בשני סלעים קרוב לאלפים פרוטות.
אך חזר רב יוסף ושאל את ההוא סבא:
סוף סוף, גם לפי דבריך עדיין קשה: הרי אם פרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי, אזי אלפא וחמש מאה ותלתין ושיתא הוא דהויין. 1536 פרוטות בלבד יש בשני סלעים, ולא קרוב לאלפים!
שהרי הסלע הוא 4 דינרים. והדינר 24 איסרים. נמצא שיש 96 איסרים בסלע, (96=24*4).
ובכל איסר יש 8 פרוטות. נמצא שיש 768 פרוטות בסלע (768=8*96). ובשני סלעים יש 1536 פרוטות (1536=2*768).
ענה ההוא סבא: כיון דנפקא להו מפלגא, מאחר שהפרוטות עוברות את חצי האלף השני (שהרי יש 1536 פרוטות, כלומר, 36 פרוטות יותר מחצי האלף השני), לפיכך "קרוב לאלפיים" קרי ליה.
גופא, עתה מביאה הגמרא את גוף הסוגיא שהביא אביי לעיל בקצרה:
כי אתא, כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: שיער רבי סימאי בדורו כמה היא פרוטה - אחד משמנה באיסר האיט לקי.
וכי אתא רבין אמר: שיערו רבי דוסתאי ורבי ינאי ורבי אושעיא כמה היא פרוטה - אחד מששה באיסר האטלקי.
והגמרא דנה עתה במה נחלקו רב דימי (בשם רבי סימאי), ורבין (בשם שאר האמוראים):
אמר ליה אביי לרב דימי: נימא, את ורבין - בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגיתהו.
האם נאמר, שאתה ורבין, נחלקים במחלוקת שנחלקו התנאים דלהלן?
דתניא: פרוטה שאמרו חכמים - אחד משמנה באיסר האטלקי.
שהרי כך שיעור המטבעות:  422 

 422.  התנא מתחיל למנות מדינר. ונראה שטעמו מפני שלפעמים האיסרים עצמם מוזלים או מתייקרים. כמבואר להלן בגמרא. ולפיכך השמיענו שהאיסר הוא 1/24 מהדינר, כדלהלן בברייתא. ולעולם שמים את הפרוטה לפי הדינר. (שמינית מתוך איסר שהוא 1/24 מדינר, ובסך הכל פרוטה היא 1/192 מדינר. כמבואר בגמרא להלן). ועיין רש"ש לעיל ב א על תופסות ד"ה וכמה.
א. שש מעה כסף - שוים דינר. ב. מעה - שני מטבעות הנקראים פונדיונין.
ג. פונדיון - שני איסרין.
ד. איסר - שני מטבעות הנקראים מוסמיסים.
ה. מסמס - שני קונטרונקין.
ו. קונטרנק - שתי פרוטות.
נמצא, שפרוטה היא אחת משמנה באיסר האיטלקי. שהרי איסר הוא שני מסמיסים, מוסמס שני קונטרונקין, וקונטרנק שתי פרוטות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעה ואילך יש מטבעות אחרים:
א. שלשה הדרסין - שוים למעה.
ב. שני הנצין - להדריס.
ג. שני שמנין - להנץ.
ד. שתי פרוטות - לשמין.
ואף רבן שמעון בן גמליאל מודה לדברי תנא קמא שהאיסר הוא 1/24 מדינר (דינר = 6 מעות. מעה = שני פונדיונים. פונדיון = שני איסרים).
ולפי חשבונו של רבן שמעון בן גמליאל יש 144 פרוטות בדינר.
(דינר = 6 מעות. מעה = 3 הדרסין. הדרס = שני הנצין. הנץ = שני שמנין. שמין = שתי פרוטות. סך הכל = 144).  423 

 423.  לדעת תנא קמא יש 192 פרוטות בדינר. (בדינר יש 24 איסרים. ובאיסר 8 פרוטות - 192=8*24).
ומאחר שבדינר יש 24 איסרים, נמצא שפרוטה היא אחת מששה באיסר האיטלקי (6=144/24).
ואביי מסיים את שאלתו: לימא. האם לומר דמר אמר כתנא קמא ורבין אמר כרבן שמעון בן גמליאל?
אמר ליה רב דימי: בין דידי (המימרא שאני הבאתי) ובין רבין - שנינו דיברנו אליבא דתנא קמא, שפרוטה היא אחת משמונה באיסר האטלקי. שהרי שנינו במשנתנו "סתם משנה" כדבריו.
ובכל זאת, מה שהביא רבין, שהאיסר הוא אחד מששה באיסר האיטלקי, לא קשיא.
כי אמנם ערך הפרוטה שבתורה לעולם אינו משתנה, אבל ערך האיסרים יכול להשתנות. ולעולם ערך הפרוטות נמדד לפי 1/8 של איסר השוה 1/24 מדינר. ומכאן שפרוטה היא לעולם 1/291 מדינר. הילכך -
הא, מה ששנינו שפרוטה היא אחד משמונה באיסר, הוא בזמן דאיקור איסורי, שהאיסרים היו יקרים כדלהלן.
ואילו הא, מה שאמר רבין, הוא בזמן דזול איסורי, שהאיסרים הוזלו.
ורב דימי מפרש את דבריו: הא, מה ששנינו שפרוטה היא שמינית איסר, הוא בזמן דאיקור איסורי, שקום עשרים וארבע איסרים בזוזא. שעמדו 24 איסרים בדינר אחד כסף, ונמצא שהפרוטה היא שמינית איסר. שהרי כשנכפיל את 24 האיסרים ב - 8 פרוטות, נמצא שהיו 192 פרוטות בדינר. (192=8*24).
והא, ומה שאמר רבין שהפרוטה היא 1/6 דינר, נאמר בזמן דזול, דהיינו שקום תלתין ותרין בזוזא, שעמדו 32 איסרים בדינר, ולפיכך הפרוטה היא אחת מששה באיסר. כי כשנכפיל את 32 האיסרים ב - 6 פרוטות נמצא שהיו 192 פרוטות בדינר (192=6*32). וכבר אמרנו שלעולם יש 192 פרוטות בדינר.  424 

 424.  עיין תוספות רא"ש. וחזון איש. (וביחס לדברי החזון איש עיין רש"י לעיל ב א ד"ה פרוטה, וד"ה איסר האטלקי, ועיין רש"ש שם).
והגמרא מביאה מימרא של שמואל בענין שיעור כסף הקידושין:
אמר שמואל: קידשה בתמרה - אפילו אם היה עומד כור תמרים בדינר, ונמצא שכל תמר ותמר שוה הרבה פחות מפרוטה, בכל זאת האשה מקודשת מספק, כי חיישינן שמא התמרה שוה פרוטה במדי, במקום שאין תמרים מצויים.  425 

 425.  דעת הרמב"ם (אישות ד יט) שמדובר דוקא בדבר המתקיים בדרך, שאפשר להוליכו למדי, ולפיכך אם האשה תוליכנו למדי ויהיה שוה לה פרוטה נמצא שהבעל נתן לה ממון. אבל ירקות שאינם מתקיימים בדרך, וכן כל כיוצא בזה, בודאי אין האשה מקודשת שהרי אי אפשר להוליכם לשם, ואילו כאן אין הם שוים פרוטה. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א. אולם, הראשונים הביאו בשם תוספות שאפילו אם אי אפשר להוליכה למדי הרי זו מקודשת. וכן דעת הרא"ש והריטב"א. וטעמם יתבאר בעז"ה בהערה הבאה.
ומקשינן על דברי שמואל: והא אנן תנן, והרי אנו שנינו במשנה: בית הלל - אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. ומשמע שאין האשה מקודשת אלא בדבר השוה פרוטה ולא בפחות. ואילו לדברי שמואל אפילו בדבר השוה פחות מפרוטה הרי היא מקודשת, כי שמא הוא שוה פרוטה במדי, ונמצא שאין שיעור לקידושין!
ומתרצינן: לא קשיא.
הא - משנתנו, מדברת בקידושי ודאי, שאין קידושין ודאיים אלא כשקידשה בדבר שהוא שוה פרוטה במקומו.
ואילו הא, מה שאמר שמואל שאפילו אם קידשה בפחות משוה פרוטה מקודשת, היינו בתורת קידושי ספק.
ויש הבדל בין קידושי ודאי לקידושי ספק, במקרה שקידשה אדם אחר לאחר קידושי הראשון:
אם היו קידושי הראשון קידושי ודאי, אזי האשה מותרת לו ואינה צריכה גט מן השני. שהרי מאחר שהאשה כבר התקדשה לו, אין קידושין של אחר תופסים בה.
ואם קידושי הראשון היו קידושי ספק, אזי היא אסורה על שניהם מספק, שהרי על הצד שקידושי הראשון היו קידושין היא אסורה על השני. ועל הצד שקידושי הראשון לא היו קידושין, הרי היא מקודשת לשני ואסורה על הראשון.
ואולם, אם קידשה אדם אחד בלבד, בין בקידושי ודאי ובין בקידושי ספק, הרי היא אסורה להנשא לאחר בלא גט מהראשון.
ושנינו במשנתנו ששיעור הכסף הוא שוה פרוטה, כדי לדעת אלו הן קידושין גמורים. שכשהם שוים פרוטה במקומם, אין שום ספק בקידושין.  426 

 426.  הראשונים נחלקו בהסבר דברי שמואל ומסקנת הגמרא כאן: דעה א: (א) אם ידוע בודאות שהתמרה שוה פרוטה במדי (והיא מתקיימת בדרך) - הרי זו מקודשת מדאורייתא. (ב) אם קידש בירק (וכיוצא בו מדבר שאינו מתקיים) - אפילו אם ידוע בודאי שהוא שוה פרוטה במדי אינה מקודשת. (טעם הדבר התבאר בהערה הקודמת). (ג) אם קידש בדבר המתקיים שאינו ידוע אם שוה פרוטה במדי - הרי אלו ספק קידושין דאורייתא. (זו היא דעת הרמב"ם שם, לפי מה שהסבירוהו הרא"ש הרשב"א והריטב"א. והרשב"א הסכים לזה. אבל עיין מגיד משנה שם ותוס' ר"י הזקן כאן). דעה ב: (א) אפילו אם ידוע בודאות שהתמרה שוה פרוטה במדי, אין האשה מקודשת מדאורייתא, מפני שערך המעות נקבע לפי מקומם ושעתם, וחכמים גזרו שהיא מקודשת מדרבנן, משום שחששו שמא אדם ממדי שיזדמן לכאן ויראה שאינה מקודשת, יטעה ויסבור שאף במקומו אין אשה מתקדשת בתמרה. (ב) לפי טעם זה אף אם קדשה בדבר שאינו מתקיים מקודשת מדרבנן משום גזרה. (ג) שמואל שאמר "חיישינן שמא שוה פרוטה במדי" בא להשמיענו שאפילו אם אין ודאות שהתמרה שוה פרוטה במדי, בכל זאת חכמים גזרו שהיא מקודשת מדרבנן. (ד) לשון הגמרא "הא בקידושי ספק" מתפרש כך: הקידושין הללו הם קידושין דרבנן, ודינם כדין ספק קידושין דאורייתא, שאין אחר יכול לקדשה בלא גט, ואם הראשון רוצה בקידושין צריך לשוב ולקדשה קידושין גמורים. (זו דעת ר"י ותוספות כפי שהביאום הראשונים, ולזה הסכימו הרא"ש והריטב"א). בהסבר הדעה הראשונה שהבאנו לעיל (הרמב"ם כפי שהבינוהו הרא"ש ועוד) נחלקו הראשונים: הרא"ש והריטב"א הבינו מדברי הרמב"ם שמאחר שהתמרה שוה פרוטה במדי והיא מתקיימת בדרך, הרי אם תוליכנה לשם יהיה לך שוה פרוטה, ולפיכך היא מקודשת. הר"ן ביאר שהרמב"ם מודה שערך הממון נקבע לפי מקומו ושעתו. (כפי שכתבו תוספות, והיא דעה שניה הנ"ל), אלא שדעת הרמב"ם שמאחר שהאשה התרצתה בתמרה לפיכך אם ידעו העדים שדרכה לקנות אותה בפרוטה הרי היא כאומרת "לדידי שוה לי פרוטה". ואשה שהחפץ שוה בעיניה יותר משויו בשוק, היא יכולה לקבלו בתורת הדמים שהוא שוה בעיניה. ובלבד שיהיה לו שם "ממון". ולפיכך, אם הוא שוה פרוטה במדי, אזי יש לו שם ממון, למרות שאינו שוה פרוטה כאן. ולכן האשה יכולה לומר "לדידי שוה לי פרוטה ולהתקדש בו". אבל אם אינו שוה פרוטה במדי, אין לו שם "ממון". ו"לדידי שוה לי" אינו יכול לקחת דבר שאינו בתורת "ממון" ולתת לו תורת "ממון". (על פי דברי הר"ן כאן בצירוף דבריו לעיל ד א בדפי הר"ן ד"ה גרסינן בגמרא תניא). (באבני מילואים לא ז פירש שלדברי הר"ן דברי שמואל אמורים דוקא באשה שידוע שדרכה לשלם פרוטה עבור תמרה, אבל כל זה לדעת הר"ן עצמו לעיל שם, אבל לפי הרמב"ם עצמו אין צורך שהעדים ידעו שדרכה להתייקר בכך. עיין שם). בשלחן ערוך (אבן העזר לא ג-ד) הובאו שתי הדעות הנ"ל. ועיין שם ובמפרשים שם. (ועיין בתוספות ר"י הזקן ובמאירי שהובאו שם שיטות אחרות בסוגיתנו).
והגמרא מביאה עתה מעשה, שלכאורה סותר את דברי שמואל:
ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי, מעשה באדם שקידש אשה באגודה של מוכין.
יתיב (ישב) רב שימי בר חייא קמיה דרב, וקא מעיין בה, ובדק כמה הוא ערך האגודה, כדי לדעת: אי אית בה שוה פרוטה - אין, אם יש בה שוה פרוטה הרי זו מקודשת. אי לא - לא.
ותמהינן: ואי לית (אין) בה שוה פרוטה במקום זה, היא לא מקודשת?!
והאמר שמואל: חיישינן שמא שוה פרוטה במקום אחר. וכי רב חולק על כך?!
ומתרצינן: לא קשיא. הא המעשה ברב שימי, שעיין בערך האגודה לפני רב, מדובר בענין קידושי ודאי. כלומר, רב שימי בירר אם האגודה שוה פרוטה שאז הקידושין הם קידושי ודאי.
ואילו הא, מה שאמר שמואל "חיישינן שמא שוה פרוטה במדי", מדובר בענין קידושי ספק.
והגמרא מביאה מעשה שמוכח ממנו שלא כדברי שמואל: ההוא גברא, דאקדיש באבנא דכוחלא. מעשה באדם שקידש אשה באבן כחולה,  427  ולאחר מכן בא אדם שני  428  וקדשה בפרוטה.

 427.  והיינו שיש שחור הדומה לכחול. רש"י. דעת רבנו תם (לעיל ט יא תוספות ד"ה והלכתא) שאבנים טובות ומרגליות צריכות שומא לפני הקדושין. מפני שהאשה לא סומכת בדעתה שהם אכן שוים כפי שהיא סבורה. וכתבו התוספות, שם שלפי זה צריך לומר, ש"אבנא דכוחלא" המוזכרת בסוגייתנו אינה אבן טובה שרגילים לטעות בשויה, אלא היא סוג אבן שיש, ואין רגילים לטעות בשויו כל כך. ועיין מה שכתבנו על דברי הגמרא והתוספות שם.   428.  רש"י. ויש גורסים בדברי רש"י שבא אחיו וקדשה בפרוטה אחריו. וכן מוכח מתוספות.
יתיב (ישב) רב חסדא, וקא משער ליה אי אית ביה שוה פרוטה, אין - הרי זו מקודשת, ואי לאו - לא.
אם אין באבן שוה פרוטה, אין קידושיו של הראשון קדושין, והרי היא מקודשת לשני.
ותמהינן: ואי לית ביה עתה שוה פרוטה, היא לא מקודשת לראשון אלא לשני?!
והא אמר שמואל: חיישינן שמא שוה פרוטה במקום אחר! ומדוע התירה רב חסדא לשני?  429 

 429.  מתוך דברי הגמרא להלן מוכח שרב חסדא התירה להנשא לשני בלא שקבלה גט מהראשון. ולפיכך הגמרא כאן לא יכלה לתרץ כדלעיל "הא בקידושי ודאי הא בקדושי ספק" להלן הערות 442, 434, יתבאר כיצד מוכח שרב חסדא התירה להנשא בלא גט, (ועיין תוספות יב א ד"ה רב חסדא).
ומתרצינן: רב חסדא - לא סבר ליה כשמואל.
והגמרא מביאה את המשך המעשה שבא לפני רב חסדא:
בסופו של דבר נמצא שלא היתה אותה האבן שוה פרוטה, ולא התקדשה לראשון. ולפיכך פסק רב חסדא שהאשה מקודשת לשני.
אמרה ליה אימיה, אמו של המקדש הראשון אמרה לרב חסדא: והא, הרי אמנם עכשיו אין האבן שוה פרוטה. אבל, בההוא יומא דקדשה הוה ביה, שוה פרוטה! באותו יום שבני קידש את האשה, היה באבן שוה פרוטה, ואם כן היא מקודשת לבני, ואסורה על השני!
אמר לה רב חסדא: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא! - אין בכוחך להעיד שקידושי בנך הם קידושין ועל ידי כך לאוסרה על האחרון. ואפילו שבתך מסכימה לדבריך, אין היא יכולה לאסור את עצמה על השני.  430 

 430.  על פי הריטב"א.
ורב חסדא מוכיח שאין בכח האשה לאסור את עצמה על בעלה:  431 

 431.  לענין שאין האם נאמנת, לא היה צורך להוכיח זאת מהמעשה דלהלן. שהרי משנה מפורשת היא (לקמן סה א): הוא אומר קדשתיך, והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי, ושנינו שהוא מותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו, ומכאן שאין האם נאמנת לאסור את בתה וקרובותיה על אחרים, ריטב"א. (ונראה מדבריו שגרס בגמרא "אמרה ליה אמה". ולא כפי שכתוב לפנינו: "אמרה ליה 'אימיה"'). אלא רב חסדא מוכיח שאפילו כשבת מודה לדברי האם אין בכחן לאסרה על השני.

דרשני המקוצר