פרשני:בבלי:קידושין ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין ע א

חברותא

שנינו במשנה: גירי וחרורי.
והוינן בה: מנלן, מנין שאף גרים ועבדים משוחררים היו בין עולי בבל?
אמר רב חסדא: למדנו זאת מדאמר קרא (עזרא ו כא): "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה (את קרבן הפסח). וכמו כן, אכלו מבשר הפסח כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם". והיינו, שאף גרים ועבדים, שעזבו את דת הגויים, ובאו לידבק בישראל, גם הם אכלו מבשר קרבן הפסח.  14  ומכאן, שאף הם עלו עם עזרא.  15 

 14.  ומדלא כתיב "והנבדל" אלא "וכל הנבדל", משמע שיש שני מיני הבדלה, גרים וחרורי. אי נמי, "גויי הארצות" משמע שני ענינים. תוס' הרא"ש.   15.  לכאורה קשה, איך משמע מכאן שהגרים עלו מבבל? והרי שמא הם היו מהנשארים בארץ ישראל, כדפריך הגמרא לקמן בממזרים. ויש לומר, דקאי על תחילת הפסוק "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה", ומשמע שגם הגרים שבו מהגולה. מהרש"א.
שנינו במשנה: ממזירי.
והוינן בה: מנלן שאף הם עלו?
ומשנינן: ממה דכתיב (נחמיה ב י) "וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד העמוני". הרי שהיה "טוביה" עבד כנעני.
וכתיב שם (ו יח) "כי שרים רבים ביהודה, היו "בעלי שבועה" (ידידים) לו (לטוביה).
כי חתן הוא טוביה (העבד העמוני), לשכניה בן ארח (הישראלי).
ואף יהוחנן, בנו של טוביה (העבד העמוני), לקח לו לאשה מבנות ישראל, את בת משלם בן ברכיה (הישראלי) ".
הרי שאף על גב שטוביה העמוני ובנו יהוחנן היו עבדים, ולעבדים אין תפיסת קידושין בישראל, בכל זאת נישאו להם בנות ישראל, בעבירה.
והולד הנולד מהם הוא ממזר, כי קסבר התנא במשנתנו, שעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, ונתעברה ממנו, הולד ממזר.
ונמצא, שהיו בניהם של טוביה העבד ושל בנו יהוחנן, ממזרים, לפי שנולדו להם מבנות ישראל (מבתו של שכניה הישראלי, ומבתו של משלם הישראלי). ומבואר בכתוב שאף הם היו מעולי בבל.
אך מקשה הגמרא שלש קושיות על התירוץ:
ראשית, הניחא למאן דאמר עבד הבא על בת ישראל, הולד ממזר, שפיר מוכח שאף הם עלו עמהם.
אלא למאן דאמר "עבד הבא על בת ישראל, הולד כשר", מאי איכא למימר? והרי לשיטתו, לא היו בניהם של טוביה ויהוחנן ממזרים. ושוב יקשה, מנין שהיו ממזרים בין עולי בבל?
ותו, שנית קשה: ממאי מנין דהוו להו, שהיו להם לטוביה ויהונתן, בנים מהנשים הישראליות שנשאו להם לנשים?
דלמא, שמא לא הוו ליה כלל בנים מאותן נשים שנשאו מבנות ישראל.
ותו, שלישית קשה: אף אם נניח שהיו להם בנים מאותן נשים, ממאי דהכא, בבבל, הוו להו, וסליקו (מנין לנו שהם נולדו בבבל, ואחר כך עלו)?
דלמא, שמא התם, שם בארץ ישראל, הוו, היו שכניה ומשולם מאז ומעולם, שנשארו בארץ ישראל בזמן החורבן ולא גלו לבבל, ושם, בארץ ישראל, נשאו טוביה ויהוחנן את בנותיהם, וכלל לא היו מעולי בבל.
ומסקינן: אלא, מהכא למדנו שהיו ממזרים בין עולי בבל:
מדכתיב (שם ז סא) "ואלה העולים מהמקומות הללו שבבבל: תל מלח, תל חרשא, כרוב, אדון ואמר. ולא יכלו העולים משם להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל הם".
ודרשינן: "תל מלח" - אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום, שנהפכה לתל מלח. שאנשי סדום היו מגלי עריות, שהרי נאמר עליהם "רעים וחטאים". ודרשינן: "רעים" בגופם, ו"חטאים" בממונם.
ואף אנשים אלו מעולי בבל, נולדו מגילוי עריות, והיו ממזרים.
"תל חרשא" - זה מי שקורא "אבא", ואמו משתקתו. דהיינו שתוקים (שתוקי נקרא גם "חרש", על שם שאמו מחרישתו), שלא נודע מי אביהם, לפי שהתעברה אמם בהיותה פנויה, ואין ידוע ממי התעברה, וספק ממזרים הם. ואף הם היו בין עולי בבל.  16 

 16.  ו"תל" מלשון תולה, שתולה עצמו באיש אחר שהוא אביו, ואמו משתקתו. מהרש"א.
"ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל הם" - זה הוא אסופי שנאסף מן השוק, ואין ידוע מי הוא אביו ("בית אבותם"), ומי היא אמו ("וזרעם"),  17  וספק ישראל הם (אך שתוקי יודע שאמו מישראל).

 17.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב שדורש "אם" בניקוד ציר"י, דהיינו זרעו מן האם לא יוכל גם כן להגיד.
ואף הם היו בין עולי בבל.
וכיון שהביאה הגמרא פסוק זה, היא גם מבארת את האמור בו:
"כרוב, אדון ואמר" -
אמר דרש רבי אבהו את המקרא הזה מסופו לראשו:
אמר אדון (הקדוש ברוך הוא): אני אמרתי שיהיו ישראל לפני חשובים ככרוב, שיהיו קדושים ככרובי הקודש שבמרכבה (שהם מחיות הקודש), ואילו הם (ישראל), שמו עצמם כנמר,  18  שנואפים הם כנמר, שאינו מקפיד מלבוא על בת זוג של חבירו.  19 

 18.  דריש נו"ן מ"אדון". ו"אימר" שאחריו מלשון נמר. מהרש"א.   19.  כן כתב רש"י. ויש לפרש עוד, על פי מה שכתב הרע"ב בביאורו על המשנה באבות (ה ב) "הוי עז כנמר", שהנמר נולד מחזיר היער והלביאה, והוא ממזר, ולכן המשיל אותם לנמר. רש"ש. עוד יש לפרש: אני אמרתי שיהיו עושים רצוני, ויהיו חשובים ככרובים שבמקדש, שהיו דבוקים זה לזה כזכר ונקבה. והם שמו עצמם כנמר, שאינו מקפיד בכך. מהרש"א.
איכא דאמרי, להיפך אמר רבי אבהו, וכך דרש את המקרא:
אמר אדון: אף על פי ששמו ישראל עצמם כנמר ולא נזהרו בעריות, הרי הן חשובים לפני ככרוב! אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו (האסורה עליו), מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו, וזרעו מלח.  20  כשם שמחרישה זו לא יצאו פירות לעולם, כן מזיווג זה לא יצאו פירות ראויים, שהרי פוסל הוא את זרעו.

 20.  כי פרי הבטן דומה לפרי האדמה. ולכן, כמו החורש לזריעה, וזורע במקום החרישה מלח, לא זו בלבד שאין לו הנאה בזריעה זו אלא שגם הוא מקלקל את מקום החרישה, שלא יוכל לצמוח בו כלום, כמו שנאמר "גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לא תזרע ולא תצמיח", כן הדבר הזה, שמכלה החרישה והזריעה, שאין לו הנאה בזרע פסול, היות שאין השכינה שורה אלא במשפחות מיוחסות שבישראל. מהרש"א.
שנאמר: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא". שהיו ממזרים או ספק ממזרים, כמבואר לעיל, ו"חרשא" הוא לשון חרישה. ומרומז בזה, שדומים למי שחורשים וזורעים מלח.
אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שהיא פסולה עליו,  21  ועושה זאת לשום ממון, מחמת תאות בצע, הויין לו בנים שאינן מהוגנים. שנאמר (הושע ה ז): " בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו".

 21.  כן כתוב ברמ"א אבן העזר (ב א), שדוקא באשה פסולה נאמר דין זה, אבל אם אינה פסולה, ונושאה משום ממון, מותר. וכן משמע ברש"י ד"ה בנים.
מאחר שבגדו בה', בניהם יהיו "זרים". והכתוב מדבר באנשים הנושאים אשה פסולה לשם ממון, כדמוכח מהמשך הדברים, כמבואר בסמוך.
ושמא תאמר, שהממון שהכניסה לו האשה פלט (נשאר ברשותו) -
תלמוד לומר בהמשך הכתוב: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם". שיאבד אותו ממון וייאכל בחודש אחד.
ושמא תאמר, רק חלקו של הבעל בממון האשה (שהם נכסי צאן ברזל) יאבד, בגלל שנשא אשה פסולה עבור הממון. אבל לא יאבד חלקה (נכסי מלוג שנשארים שלה), שהרי היא לא עברה עבירה בכך שנישאה למיוחס, כי היא לא מצווה להמנע מלהינשא לבעל מיוחס -
תלמוד לומר: "חלקיהם", שאף חלקה יאבד.
ושמא תאמר, רק לאחר זמן מרובה יאבד הממון, ולא מיד -
תלמוד לומר: "יאכלם חדש", מיד.
ומפרשינן: מאי משמע, מנין שמשמעות "חדש" היא מיד? -
אמר רב נחמן בר יצחק: כך היא משמעות הפסוק: תיכף כשחודש זה נכנס וחודש שעבר יצא, וכבר ממונם אבד.  22 

 22.  היה צריך לומר "חדש יוצא, וחדש נכנס", אלא שבהרבה מקומות מצינו כעין זה. כמו "יכנס אדם בכי טוב, ויצא בכי טוב", שהקדימה הגמרא את הכניסה ליציאה. אי נמי, הכי קאמר: מהכנסת החדש עד יציאתו. תוס' הרא"ש.
ואמר רבה בר רב אדא; ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, שהיא פסולה לו,  23  אליהו  24  (שם מלאך, שהוא "סופר" של מעלה) כופתו על העמוד, והקדוש ברוך הוא רוצעו (מלקהו ברצועה). שכך היו עושים בחייבי מלקות בבית דין, כופתים את שתי ידיו על העמוד, ומלקים אותו.

 23.  כך פירש רש"י כאן. ולעיל לא פירש כלום. ומשמע, שאף אם אינה פסולה ממש אלא שאינה הוגנת לו, כגון בת עם הארץ לתלמיד חכם וכדומה, גם כן מעלה עליו הכתוב כאילו זרע מלח. עיון יעקב.   24.  כתב רש"י, שאין זה אליהו שבמקרא, כי מי היה כופתו לפני אליהו? אלא שם של מלאך הוא, שמשמש כ"סופר" למעלה. והמהרש"א כתב, שיתכן לומר שהוא אליהו שבמקרא, כי באמת הנושא אשה פסולה חייב מלקות בבי"ד, אלא שאינו ברור הפסול, ולכן אין הבי"ד יכולים להלקותו. אבל אליהו, שהוא פנחס, הוא מלאך הברית לנקום ולקנא בדבר ערוה, ואליו גלוי הכל, ולכן הוא כופתו, והקב"ה מלקה אותו על שסילק שכינתו מזרעו. ועוד כתב, שענין המלקות הוא, ששולח עליו מכות ונגעי בני אדם, כמו שאמרו: אם ארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו.
ותנא בברייתא: על כולם (כהנים לויים וישראלים) הנושאים אשה שאינה כשרה להם על פי יחוסם, אליהו כותב את הדברים הבאים, והקדוש ברוך הוא חותם עליהם: אוי לו לפוסל את זרעו, ולפוגם את משפחתו, ולנושא אשה שאינה הוגנת לו!
ואליהו כופתו, והקדוש ברוך הוא רוצעו!
וכל הפוסל משפחות אחרות ומטיל פגם בכשרותם, סימן הוא, כי הוא עצמו פסול ביחוסו.
ואדם הפסול אינו מדבר בשבחא (שבח) של אחרים לעולם. שאין דרך הפסול לדבר בשבח הבריות, אלא תמיד הוא מחפש להטיל בהם דופי.
וכן אמר שמואל: כל הפוסל את האחרים, במומו פוסל, שסימן הוא לכך, שהוא עצמו פסול במום זה.
ומביאה הגמרא מעשה שהתבססו בו על דברי שמואל: ההוא גברא דמנהרדעא, דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא (מעשה באדם מנהרדעא שנכנס לבית מטבחיים בפומבדיתא).
אמר להו לטבחים: הבו לי בישרא (תנו לי בשר)!
אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך (המתן עד שיטול משרתו של רב יהודה, ואחר כך ניתן לך לבחור מהנשאר).
אמר ההוא גברא: מאן הוא יהודה בר שויסקאל, דקדים לי, דשקל מן קמאי (וכי מי הוא יהודה בר יחזקאל שיקדים לי, ויטול חלקו לפני)?!
וכינה את רב יהודה בשם "בר שויסקאל", שהוא כינוי גנאי, מלשון "גרגרן", לפי ש"שויסק" הוא צלי,  25  ו"שויסקאל" הוא מי שאוכל צלי.

 25.  כן פירש רש"י. והמהרש"א מפרש "שוי סקל", דהיינו כבן סורר ומורה, שהוא בסקילה על זלילת בשר.
אזלו, הלכו ואמרו ליה לרב יהודה את סיפור הדברים.
שמתיה (נידהו) רב יהודה, לפי הדין שמנדים את מי שמזלזל בכבוד הרב.
אמרו לרב יהודה: אותו אדם רגיל הוא דקרי אינשי עבדי (לקרוא לאנשים "עבד").
אכריז עליה רב יהודה על אדם זה דהוא עצמו עבדא הוא, על סמך דברי שמואל שכל הפוסל במומו הוא פוסל.
אזל ההוא גברא, ואזמניה (הזמין) את רב יהודה בר יחזקאל לדינא לקמיה דרב נחמן, לתובעו על כך שהכריז עליו שהוא עבד.
אייתי פיתקא דהזמנא (הביא את שטר ההזמנה לדין) לרב יהודה.
אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא להתייעץ עמו, ואמר ליה: איזיל (האם חייב אני ללכת) להתדיין עם איש זה לפני רב נחמן, או לא איזיל, לפי שיש בכך זילזול בכבוד התורה?!
אמר ליה רב הונא: משורת הדין, מיזל לא מיבעי לך למיזל! אינך צריך ללכת לפני רב נחמן, משום דגברא רבא את, שאתה גדול יותר מרב נחמן. ואף שהוא ראש בית דין של נהרדעא, הרי אתה ראש הישיבה בפומבדיתא.
אלא, מאחר ורב נחמן הוא חתן בבית הנשיא, הרי משום יקרא (כבוד) דבי נשיאה, של בית הנשיא, קום זיל (לך) לדין תורה לפניו.
אתא, בא רב יהודה לפני רב נחמן, ואשכחיה דקעביד (מצאו שהוא עושה) מעקה.
אמר ליה רב יהודה בר יחזקאל לרב נחמן: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור הוא בעשיית מלאכה בפני שלשה!? לפי שגנאי הוא לציבור הכפופים לו, שאין לפרנס שלהם מי שיעשה לו את מלאכתו, ונאלץ הוא לעשותה בעצמו.
ואם כן, מדוע אתה עושה מלאכה בפרהסיא?
אמר ליה רב נחמן: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא (מעט מהמעקה אני עושה), ואין זה נחשב למלאכה.  26 

 26.  כיון שהוא עוסק במצות עשיית מעקה, אין דבר זה נחשב כ"עשיית מלאכה בפני רבים". וכן מצינו אצל משה רבינו, שבנה מזבח (בסוף פרשת משפטים), והקים את המשכן. וצריך עיון, למה לא הזכירוהו הפוסקים. המקנה.
וקרא רב נחמן למעקה "גונדריתא", שכך הוא כינויו באחת הלשונות.
אמר ליה רב יהודה: וכי מי סניא (שנאוי ומכוער) בעיניך לשון "מעקה" כמו דכתיב באורייתא, או לשון "מחיצה" כמו דאמור רבנן במעקה, עד שנזקק אתה לשפה זרה, לקרותו "גונדריתא"?!
ובכונת רב יהודה היה לקנטרו בדברים, כדי לרומזו שלא היה לו להתנשא מעליו, ולהזמינו לדין לפניו.
אמר ליה רב נחמן: יתיב מר אקרפיטא (ישב אדוני על הספסל). "קרפיטא" הוא ספסל בלשון זרה.
אמר ליה רב יהודה: וכי מי סני (שנאוי) עליך לשון "ספסל" כמו דאמור רבנן, או לשון "איצטבא", כמו דאמרי אינשי (כלשון שמשתמשים בו בני אדם), עד שאתה קורא לו "קרפיטא"?!
אמר ליה רב נחמן: ליכול מר אתרונגא (יאכל אדוני אתרוג)!
אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: כל האומר על אתרוג "אתרונגא", תילתא ברמות רוחא. שליש מרוחו היא גסה, ולכך הוא משנה את דיבורו.
אלא יש לומר, או "אתרוג" כדקריוה רבנן, או "אתרוגא", כמו דאמרי אינשי.
אמר ליה רב נחמן: לישתי מר אנבגא! ישתה אדוני כוס משקה שיש בו שיעור רביעית. והוא משקה שהיו רגילים לשתותו בשחרית, והוא נקרא "אספרגוס".
אמר ליה רב יהודה: וכי מי סני עליך לשון "איספרגוס" כמו דקריוה רבנן למשקה זה, או אנפק (כוס של רביעית הלוג) כמו דאמרי אינשי, עד שאתה קורהו "אנבגא"?!
אמר ליה רב נחמן: תיתי דונג ותשקינן (תבוא בתי ששמה "דונג" ותשקה אותנו, והיינו, שתביא לפנינו מהמשקה הזה)!  27  אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: אין משתמשין באשה, כדי שלא תתרגל לשהות בין אנשים.

 27.  לכאורה יש לתמוה, למה היה צריך לומר זאת לרב יהודה? אלא, שהשיב לרב יהודה, שלכן השתמש בלשון "אנבגא", כדי שתשמע בתי דונג, ותבא ותשקנו, לפי שהיא מורגלת בהאי לישנא מבי ריש דלותא. מהרש"א.
אמר ליה רב נחמן: והלא עדיין קטנה היא בתי!
אמר ליה רב יהודה: בפירוש אמר שמואל: אין משתמשין באשה כלל, בין גדולה ובין קטנה.
אמר ליה רב נחמן: נשדר ליה מר שלמא לילתא (ישלח אדוני פריסת שלום לילתא, אשתי).
אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: קול באשה, דינו כדין ערוה, שנאמר "השמיעיני את קולך". לפיכך אסור לשמוע קול אשה.  28 

 28.  כתב הרשב"א בברכות (כד א), דוקא קול של שאילת שלום או השבת שלום, שיש בזה קירוב הדעת, אסור, אבל קול דיבורה בעלמא מותר.
ואם אשאל בשלום ילתא, הרי היא תשיבני לשלום, ואעבור על הדין האמור.
אמר ליה רב נחמן: והלא אפשר לך לשלוח לה פריסת שלום על ידי שליח, ובכך לא תבוא לעבור על "קול באשה ערוה".
אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל:

דרשני המקוצר