פרשני:בבלי:שבועות מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מד א

חברותא

היכי דמי, באיזה משכון נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא: אי דשוי שיעור זוזי של ההלואה,  מאי טעמיה דרבי אליעזר הסובר כי לא איבד המלוה כלום אלא ישבע ויטול, ומדוע? והלא כאשר נטל משכון בשווי ההלואה - לגוביינא נטלו, והרי הוא חייב באחריותו?!
אלא לאו, באופן דלא שוי המשכון שיעור זוזי נחלקו. ובדברי דשמואל קא מיפלגי - האם נוטל המלוה את המשכון מתוך הסכמה שאין הלוה חייב לפרוע חובו אלא אם כן יחזיר לו המלוה את המשכון, ולכן אם אבד סובר רבי עקיבא - חייב המלוה באחריותו ולפיכך איבד את חובו,
או שלא נטלו אלא לזכרון דברים בעלמא בינו לבין הלוה, וודאי שלא באחריות נטלו. ולכן סובר רבי אליעזר דלא כשמואל, שאין לו ללוה על המלוה כלום וישבע שלא פשע בו כדין שומר חינם, וחייב הלוה בעל המשכון, להחזיר את חובו.
ודוחה הגמרא: לא, באופן דלא שוי המשכון שיעור חוב ההלואה - כולי עלמא לית להו דשמואל, אלא ודאי שלזכרון דברים נטל המלוה את המשכון ולא כדי לפרוע ממנו את חובו, ולכן אם אבד המשכון אינו חייב באחריותו.
והכא פליגי תנאי בברייתא בדשוי המשכון שיעור זוזי, ובדרבי יצחק קא מיפלגי!
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון שנחשב כבעלים על המשכון?
שנאמר "ולך (המלוה המחזיר את המשכון לעת ערב ולעת בוקר) תהיה צדקה". והרי אם אינו קונה המלוה את המשכון, ואינו נהיה כבעליו, צדקה מנין לו? הרי אין אדם עושה צדקה בדבר שאינו שלו,  56 

 56.  התוספות ד"ה צדקה מנין, ביארו שלא נקראת צדקה אלא אם כן מחסרו ממון. ויש לעיין לפי זה, אם מקיים מצות צדקה בפחות משוה פרוטה, שהרי אינו נחסר ממון, שהרי פחות משוה פרוטה לאו ממון הוא! ? ואפשר שאין כונת התוספות לחסרון ממון דוקא, אלא להוצאת כל דהוא משלו. ועד כמה שאין בעל חוב קונה משכון, הרי אין כאן כל הוצאה ואין זה צדקה.
אלא, מכאן לבעל חוב שקונה משכון, ובכך שמשיב אותו ללווה הרי הוא כמי שנתן לו צדקה מממונו!  57 

 57.  כתב התוספות בד"ה מכאן לבע"ח דלרבי יצחק מתחייב בו כמו שומר שכר ואין חייב באונסיו וכ"כ בה"ג. ורש"י סובר כי לרבי יצחק, מתחייב הוא באונסין. (רש"י בבא מציעא סב א ד"ה שקונה משכון.)
ולפי זה, ודאי שחייב המלוה גם באחריות גניבה ואבדה של המשכון. שהרי נחשב הוא כבעליו ובאחריותו הוא, ורבי יצחק כרבי עקיבא סבירא ליה, שיש למלוה אחריות על המשכון, ואילו רבי אליעזר חולק עליו. ולכן אם אבד המשכון ישבע המלוה ויטול את מעותיו.
שואלת הגמרא: אם כן, לימא דינו דרבי יצחק, האם בעל חוב קונה משכון - תנאי היא?
ותיסברא את דברי רבי יצחק: אימור דאמר רבי יצחק שנהיה המלוה בעלים על המשכון, רק היכן שמשכנו שלא בשעת הלואה, אלא כשהגיע זמן הפירעון ולא פרע, ותבעו המלוה בבית דין שיתן לו משכון על כך, ואז נטלו שליח בית דין על מנת שאם לא יפרענו - ייגבה ממנו. ועל זה אמר רבי יצחק שבעל חוב קונה את המשכון, כיון שבתורת גבייה הגיע לידו.
אבל, אם משכנו בשעת הלואה, מי אמר רבי יצחק שנהיה הלווה בעלים? שהרי אין הכרח שנטלו כמשכון כדי לגבות ממנו, אלא לזיכרון דברים בעלמא, שיזכרו המלוה והלווה את החוב?
וכאן הרי מדובר שמשכנו בשעה שמלוהו. ואם כן, אין להעמיד את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בדברי רבי יצחק. כיון שלא על כגון הא הם נחלקו!
אלא, ודאי שבמשכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי שאם איבד המשכון, איבד את מעות ההלואה שכנגדו, ודאית להו דרבי יצחק שבעל חוב קונה משכון והרי הוא באחריותו.
והכא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא במשכנו בשעת הלוואתו, ובשומר אבדה קמיפלגי, אם שומר שמקיים מצוה בשמירתו נחשב לשומר חינם או לשומר שכר ויתחייב בגניבה ואבדה כדין שומר שכר. ומלוה זה, אף הוא מקיים מצוה בהלואתו. והמשכון שנוטל בהלואתו וחייב בשמירתו, מכח מצות הלואה נאלץ לשומרו.

דרשני המקוצר