פרשני:בבלי:עירובין טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין טו ב

חברותא[עריכה]

ורבי מאיר מטהר.
וטעמיה: קסבר דכל מחיצה העומדת על ידי דבר שיש בו רוח חיים אינה מחיצה, ומשום הכי לא הוי לא לחי ולא גולל.
וכותבין עליו (על דבר שיש בו רוח חיים), גיטי נשים.
ורבי יוסי הגלילי פוסל.
גמרא:
תניא: רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים - אין עושין אותו:
לא דופן לסוכה, ולא לחי למבוי, ולא פסין לביראות, ולא גולל לקבר.
כלומר: אין חל עליו שם גולל לטמא, אם עשאו גולל לקבר.
משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי:
דתניא: כתיב בענין גט "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".
אין לי אלא ספר (מגילת קלף) שכשר לכתוב עליו גט כריתות.
מניין לרבות כל דבר כגון לוח עץ ועלה זית (רש"י סוכה כד ב) שיהא כשר לכתוב עליו את הגט?
תלמוד לומר "וכתב לה" - מכל מקום.
דדרשינן: "וכתב לה" - כלל, "ספר" - פרט, "ונתן בידה" חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט!
אם כן מה תלמוד לומר "ספר"? כלומר: מה בא פרט ד"ספר" למעט מן הכלל?
לומר לך: מה "ספר" הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא דכשר לכתיבת הגט, למעט דבר שיש בו רוח חיים, או שהוא אוכל (על פי ריטב"א).
ותו מפרשינן: ורבנן, דלא דרשי הכי, טעמייהו:
משום, דמי כתיב וכתב לה "בספר", דליהוי משמע שיכתוב הגט על ספר?!
והא, "וכתב לה ספר" כתיב, דמשמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ולספירות (סיפור - ריטב"א) דברים בעלמא, שיכתוב לה דברי כריתות, הוא דאתא קרא!
ומקשינן: ורבנן, דלדידהו - "ספר" לא משמע קלף - לא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.
ואם כן: האי "וכתב לה" - מאי דרשי ביה?  113 

 113.  כן פירש רש"י. אבל הריטב"א פירש: למה צריך בכלל לומר שיכתוב לה גט, והא אי אפשר לתת לה סיפור דברים בלא שיכתבנו.
ומשנינן: ההוא "וכתב לה" מבעי ליה, ללמד: בכתיבה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף!
שאם נתן לה כסף ואמר: התגרשי בו - אינה מגורשת.
דאי לאו קרא סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתקש יציאה של אשה מבעלה להויה קידושין של אשה לבעלה, כדכתיב: "ויצאה" מביתו והלכה "והיתה" לאיש אחר. נקיש גם לענין זה, ונימא: מה הויה בכסף (כדגמרינן בריש קדושין "קיחה - קיחה" משדה עפרון), אף יציאה בכסף.
ולהכי קא משמע לן קרא דאינה מתגרשת בכסף.
ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי, דלא מצי למילף שאינה מתגרשת בכסף מ"וכתב לה", דהא יליף לה לדרשה אחרינא, האי סברא - שאינה מתגרשת בכסף - מנא ליה?
נפקא ליה מ"ספר כריתות", שנכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד: "ספר" כורתה, ואין דבר אחר כורתה.
ומפרשינן: ורבנן, דלא ילפי שאינה מתגרשת בכסף מ"ספר כריתות", טעמייהו: משום דהאי "ספר כריתות" משמע "דברי כריתות", ומיבעי ליה ללמד: שיהיו "דברי הבדלה", לדבר הכורת בינו לבינה, שלא יטיל תנאי בגירושין, באופן שיקשרם יחד.
ולכדתניא: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, או על מנת שלא תלכי לבית אביך, אם התנה שלא תעשה אלו "לעולם", הרי כיון שכל ימיה קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין, ותנאי זה תלוי והולך לעולם - אין זה כריתות! כיון דלא הוי "דברי הבדלה".
אבל אם התנה שלא תעשה כן, אלא רק "כל שלשים יום" - הרי זה כריתות מיד, שהרי "דברי הבדלה" הן לסוף שלשים יום, ומותרת מיד לאיש אחר.
ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי - דדריש "ספר כריתות" למילתא אחרינא - נפקא ליה הך דינא ד"דברי הבדלה", מהא דמצי הכתוב לכתוב: ספר "כרת", וכתב "כריתות", ללמד: שיכתוב בספר: "כריתות", דמשמע "הבדלה".
ורבנן - שהוצרכו לכולה קרא ד"ספר כריתות" ללמד שיהיו "דברי הבדלה", ולא ילפי לה מריבוי ד"כרת - כריתות", טעמייהו: משום ד"כרת - כריתות" לא דרשי!
מתניתין:
שיירא (שלשה אנשים - גמרא לקמן דף טז ב) שחנתה בבקעה שהיא כרמלית ואסורה בטלטול מדרבנן, והקיפוה מערב שבת בכלי בהמה, כגון אוכפים ומרדעות (מאירי) - מטלטלין בתוכה.
ובלבד שיהא גדר זה שהקיפוה בו גבוה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, ולא יהו בו פירצות יתירות על הבנין.
כל פירצה שהיא כעשר (עד עשר, ועד בכלל) אמות - מותרת אף כנגד הפירצה מפני שהיא נחשבת כפתח, ובלבד שיהא בעומד רב על הפרצות.
אבל אם היתה אפילו פירצה אחת רחבה יתר מכאן (מעשר אמות) - אסור לטלטל בכל השטח המוקף, ואפילו אם שאר ההיקף כולו עומד.
גמרא:
איתמר: היה ההיקף כולו פרוץ כעומד בשוה - פליגי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:
רב פפא אמר: מותר לטלטל בתוכו (ככל דין מחיצה שהעומד מרובה בה על הפרוץ - ריטב"א).
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור (ככל דין מחיצה שהפרוץ מרובה בה על העומד, ריטב"א).
ומפרשינן פלוגתייהו:
רב פפא אמר מותר, משום דסבירא ליה: הכי אגמריה רחמנא למשה - בכלל הלכות מחיצות שניתנו למשה מסיני (כדלעיל דף ד) - לא תפרוץ רובה!
הא פרוץ שוה לעומד, מותר!
רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור, משום דסבירא ליה: הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה!
אבל אם העומד שוה לפרוץ, אסור!
ומקשינן לרב הונא בריה דרב יהושע:
הא תנן במשנתנו: ולא יהו פירצות "יתירות" על הבנין.
ומשמע: הא אם היו פירצות כבנין בשוה - מותר! ודלא כרב הונא בריה דרב יהושע?! ומשנינן: לא תימא, אל תדקדק לומר: הא כבנין - מותר.
אלא אימא, תדקדק כך: לפי שרק אם בנין יתר על הפירצה הוא דמותר!
ומקשינן עלה: אבל אם היו הפרצות כבנין בשוה - לדבריך - מאי, אסור?!
אי הכי ליתני במתניתין: לא יהו פירצות כבנין! ומדלא קתני הכי, משמע, הא כבנין - מותר!
ומסקינן: קשיא!  114 

 114.  ומיהו לאו תיובתא הויא, שהיה סובר רב הונא דתנא דמתניתין לא דק, והכי קאמר: שלא יעשה כענין שהוא חשיב כאילו היו הפירצות יתרות על הבנין, דהיינו: מחצה על מחצה, שהוא כפירצה יתירה. ואף על גב דשנויא דחיקא הוא, הוה דחיק לה הכי שלא לבטל מאי דגמיר רב הונא בריה דרב יהושע דפרוץ כעומד - אסור (ריטב"א).
תא שמע: המקרה, העושה את תקרת סוכתו (כמו שאנו עושין, שמסדרין כלונסאות תחילה במקום המיועד לסכך, ונותנים עליהם סכך כשר. רש"י סוכה דף טו א):
בשפודין של מתכת, שפסולין לסכך, מפני שאינן גידולי קרקע (רע"ב).
או בארוכות המטה אותם קרשים שלאורך המטה, שפסולים לסיכוך מדרבנן, כיון דהוי בלאי כלים המקבלים טומאה (רעק"א).
אם יש ריוח ביניהן - של השפודים או הארוכות - "כמותן", ברוחב שוה, ונתן שם סכך כשר - כשירה הסוכה.
ותיקשי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר: פרוץ כעומד בשוה - אסור.
דהא הכא נמי איכא סכך פסול בשוה לסכך כשר?!  115 

 115.  ואף על גב שזה שבסכך אין זה פרוץ כעומד אלא זה עומד וזה עומד, ומטעם סכך פסול הוא דמיפסלי השפודין והארוכות ולא מצד פירצה?! יש לומר, כי אם איתא דגמרינן דפרוץ כעומד - פסול, ומשום דרחמנא בעי במחיצות שיהיו רובן בכשרות, אם כן מה לי שיהא פסול מחיצות מטעם אויר, או שיהא פסול סוכה מטעם סכך פסול, והרי הכל הוא ענין אחד: מאי גמרי הלכה למשה מסיני במחיצות - ריטב"א, ועיין עוד שם.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כשנכנס ויוצא!
כלומר: הא דקתני במתניתין "כמותן", היינו שיש ריוח ביניהן כל כך, שיהו שפודין או ארוכות כמותן יכולין ליכנס וליצא בריוח שבינתים, דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד, ואינו מצומצם כמותו!
וקא סלקא דעתין דמשום הכי משנינן הכי, משום ד"כמותן" משמע בנכנס ויוצא, לפי שאין דרך לצמצם בדיוק.
ומשום הכי פרכינן: והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא ריוח בינתיים יותר מ"כמותן" דמשמע בצמצום?!
ומשנינן: אמר רבי אמי: אף על גב דאפשר לצמצם - מכל מקום מתניתין מיירי שלא צמצם, אלא במעדיף, שהיה הריוח יותר משיעור השפודין. ו"כמותן" דקתני, היינו: כשיעור השפודין בנכנס ויוצא! רבא אמר, מתרץ שנוייא אחרינא להא דאקשינן ממתניתין על רב הונא:
מתניתין מיירי שאינו נותן הסכך הכשר לאורך השפודין, אלא: אם היו השפודין נתונין ערב (לרוחב) על הסוכה, נותנו לסכך הכשר שתי (לאורך).
שאז אין יכול להעמיד הסכך הכשר אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן, וראשו האחר מונח על השפוד מכאן.
וכיון שהסכך הכשר, לבד מה שהוא מכסה את החלל הוא גם מכסה מעט מן הסכך הפסול, הרי הוה ליה סכך כשר רובא, ומיבטיל סכך פסול במיעוטא (רש"י סוכה דף טו ב, וריטב"א).
ובאותו ענין, אם היו נתונין השפודין - שתי, נותנו לסכך כשר - ערב.
תא שמע ממתניתין דלקמן: שיירא שחנתה בבקעה, והקיפוה מערב שבת בגמלין, או באוכפות,

דרשני המקוצר[עריכה]