פרשני:בבלי:עירובין לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין לא א

חברותא[עריכה]

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה הנמצאת בקבר מעל גביו (אבל בטמאה לא, דהא אסורה באכילה. וכן לכהן טמא אין מערבין אפילו בטהורה דהא טמא אסור בתרומה. דקסבר רבי יהודה, דבעינן עירוב דחזי למערב, ולא סגי במה דחזי לכהן טהור, רש"י).
והשתא תיקשי: היכי אזיל כהן בשידה תיבה ומגדל?
כלומר: הכא, דמיירי בתרומה - מה יוסיף ומה יתן זה שהכהן יכול לילך אל מקום עירובו בשידה תיבה ומגדל? והא התרומה עצמה כיון מיד דאחתא בשעה שהורידה והניחה על הקבר, איטמיא לה התרומה משום שהיא "מאהילה" על הקבר.
ותרומה טמאה אסורה לכהן, ואיך יכול לערב בה?!
ומשנינן: כאן מדובר בתרומה של פירות שלא הוכשרה (שלא באו עליה משקים), ולכן היא אינה ראויה לקבל טומאה.
או בפת שנילושה במי פירות (מיץ תותים ורימונים), שלא הוכשרה עדיין לקבל טומאה על ידי מתן מים (תוספות).
ומקשינן: והיכי מייתי לה, כיצד יכול הכהן להביא את התרומה מן הקבר אליו, ועדיין תהיה התרומה ראויה לאכילה?!
והרי אם ישלח את ידו אל התרומה תאהיל ידו על הקבר ויטמא הכהן.
ואם יושיט כלי כדי להביאה אליו באמצעותו הרי יאהיל הכלי על הקבר ויטמא הכלי, ויטמא הכהן ממגעו בכלי שבידו. לפי שנעשה הכלי אב הטומאה כשמאהיל על הקבר, ומטמא את הכהן להיות ראשון לטומאה. (ויתבאר עוד בסמוך)  46 .

 46.  וביאר רש"י: על כרחך לרבי יהודה בעינן שיהא ראוי למערב לאכילה - וכסומכוס, דלא סגי ליה במה שראוי לאכילה לאחרים - שהרי לא התיר לערב לכהן טמא בתרומה, ואף שמותרת התרומה לכהן טהור. וחזינן נמי במשנה דקאמר רבי יהודה: מפני שיכול לחוץ "ולאכול", אלמא בעינן שיהא ראוי למערב לאכילה, וכמו שדקדקו התוספות במתניתין ד"ה מפני. כן נראה בכוונת רש"י, ולא פליג על תוספות. אך בגאון יעקב הבין דפליגי, ראה שם.
ומשנינן: מביא הכהן את התרומה אליו באמצעות פשוטי כלי עץ (שאין להם בית קיבול), דלא מקבלי טומאה, ואינם מטמאין את הנוגע בהן. (ראה ציור בעמוד הבא)
כלי רחב טפח על טפח, אשר בחלקו הוא מאהיל על המת ובחלקו הוא מאהיל על אדם חי, הרי הוא מטמא את האדם בטומאת אהל המת (ואפילו היה הכלי המאהיל כלי עץ בלי בית קיבול, שאינו מקבל טומאה בעצמו).
אך אם היה רוחב הכלי פחות מטפח הרי מן התורה אין הוא מטמא את האדם שתחתיו.
אלא, שגזרו חכמים אפילו על כלים שאין בעוביין טפח, אם היה היקף עוביים טפח - שיהיו מביאין טומאת אהל על האדם הנושאן.
והשתא תיקשי: מה בכך שנוטל הכהן את התרומה באמצעות פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה?
והא עדיין נטמא הכהן בטומאת אהל המת, בכך שהכלי קא מאהיל הן על הקבר והן עליו, בשעה שהוא נושא אותו.
ומשנינן: כאן מדובר דמייתי לה (אחוריה) (אחודיה).
שיכול להביא את התרומה אליו באמצעות כלי חד, שאין בו שיעור טפח, אפילו לא בהיקיפו  47 .

 47.  ריטב"א בהבנת רש"י. והריטב"א פירש שיכול להביאו בכלי שרוחבו טפח, אלא שאין מאהיל רוחב הכלי על הקבר, אלא רק חודו שאין בו טפח. וביאר רש"י: אף לפי מאי דמוקמינן לה עתה בכלי שאין ברחבו טפח, אפילו הכי עדיין הוצרכנו לומר דמיירי בפשוטי כלי עץ. כי גזרו חכמים (בכלל גזירות "שמונה עשר דבר") שהכלי עצמו (אם הוא ראוי לקבל טומאה) - ייטמא כשהאהיל על המת אפילו רוחבו הוא כל שהוא. וכדתנן במשנה באהלות שם "ועל עצמן - בכל שהן". וכיון שנטמא הכלי ונעשה אב הטומאה, נטמא הכהן שנגע בו, בטומאת ערב.
ומקשינן: אי הכי, שיכול הכהן להביא את העירוב אליו, ולא ייטמא - מאי טעמא דרבנן בברייתא, דפליגי עליה דרבי יהודה, וסברי שאין מערבין לכהן בתרומה שבקבר?  48 

 48.  והרי קבר יחידי הוא, ואין הנכנס לשם נטמא, ויכול לעמוד בצדי הקבר ולהביא הטומאה אליו. ובתוספות הוסיפו: אף שקבר יחידי גזרו שיטמא כל סביביו ארבע אמות. כיון דהרחקה בעלמא היא, ודאי מהני שידה תיבה ומגדל לחוץ בפני הטומאה הזאת, אפילו אי סבירא להו שאהל זרוק לאו שמיה אוהל. אבל על חכמים דמתניתין לא מקשינן מאי טעמייהו. דאיכא למימר דסבירא להו אהל זרוק לאו שמיה אהל, ואין יכול הכהן ליכנס בבית הקברות.
ומשנינן: קסברי רבנן: אסור לקנות בית (כלומר: להניח עירוב, שהוא כביתו) בקבר, שהוא איסורי הנאה.
שהמת וכל תשמישיו אסורין בהנאה, כדילפינן בגזירה שוה מעגלה ערופה. והרי נהנה במה שנותן עירובו בקבר, שיוכל לילך חוץ לתחום.
(ולפי זה אסור לרבנן להניח עירוב בקבר אף לישראל. ולא הוזכר כהן בברייתא, אלא להודיעך כחו דרבי יהודה).
ותמהינן: מכלל, דרבי יהודה - דלא חייש לזה - סבר שמותר לקנות בית באיסורי הנאה, בתמיהה?!
ומשנינן: קסבר רבי יהודה: אין מערבין עירובי תחומין אלא לילך לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה (לחתונת בנו). ומצות - לאו ליהנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו (רש"י ראש השנה דף כח א). ואין זה בכלל "נהנה". ולכן לא נאסר השימוש בקבר לצורך הנחת העירוב.
ותמהינן: אי הכי, על כרחך בעינן למימר, דרבנן דפליגי, סברי: מצוות ליהנות ניתנו, ולפיכך אסרי ליתן עירוב תחומין בקבר.
ותיקשי: אלא הא דאמר רבא: מצות לאו ליהנות ניתנו - לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, ורבנן סברי כי מצוות ליהנות ניתנו, ודלא כרבא?!
אמר לך רבא: לא ! אי הוה סבירא להו אף לחכמים, דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, דכולי עלמא הוו מודו שמותר לקנות עירוב באיסורי הנאה, משום שמצות לאו ליהנות ניתנו.
והכא בהא קמיפלגי רבי יהודה וחכמים:
מר - רבי יהודה - סבר: אין מערבין אלא לדבר מצוה, ולפיכך: מותר לקנות בית באיסורי הנאה שהרי מצות לאו להינות ניתנו.
ומר - חכמים - סבר: מערבין אפילו לדבר הרשות, וכיון שכן, אסור ליתן עירוב בקבר כדי ליהנות בדבר הרשות.
והשתא דאתינן להכי תמהינן:
אלא, הא דאמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה - לימא רב יוסף כתנאי אמרה לשמעתיה.
ורב יוסף סובר דלא כרבנן, הסוברים שמערבין אפילו לדבר הרשות?!
ומשנינן: אמר לך רב יוסף: אנא סבירא לי דכולי עלמא - רבי יהודה וחכמים - סברי כי אין מערבין אלא לדבר מצוה.
ודכולי עלמא סברי: מצות לאו ליהנות נית נו.
והכא - חכמים ורבי יהודה - בהא קמיפ לגי:
מר - רבי יהודה - סבר שאין הנאתו מן הקבר אלא בשעת קנית העירוב, והיא אינה חשובה הנאה, כיון שלדבר מצוה הוא מערב.
וכיון ומיד לאחר דקנה ליה עירוב - שוב הוא אינו נהנה משמירת עירובו במקום הקבר, היות דלא ניחא ליה (כלומר: לא איכפת ליה) דמינטריא, בשמירתו.
ומר - חכמים - סבר: ניחא ליה דמינטרא (שיישמר העירוב). משום דאי איצטריך ליה לעירוב, אחר שקנה העירוב בבין השמשות - אכיל ליה  49 .

 49.  ומבואר ברמב"ם שאפילו בדיעבד לא הוי עי רוב. ורבי עקיבא איגר תמה על זה. ונראה מדברי רבינו עקיבא איגר שלפי הטעם שאסור לקנות בית באסורי הנאה, ניחא ליה, דאף בדיעבד לא הוי עירוב. ומשום דאמרינן "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני".
מתניתין:
מערבין בדמאי (תבואה שנלקחה מעם הארץ, שגזרו חכמים שיהיה אדם חייב לעשר אותה, על אף שרוב עמי הארץ מעשרים).
וכן מערבים במעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו; ובמעשר שני או בהקדש שכבר נפדו; והכהנים מערבין בחלה  50 .

 50.  (ובתרומה. אבל ישראל, לא, וכסומכוס דריש פירקין, תוספות יום טוב. אבל ברא"ש מבואר: דנקט כהנים בחלה מפני שהוא מצוי להם, והוא הדין לישראל, וכחכמים דריש פירקין).
אבל אין מערבין לא בטבל; ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו; ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, כיון שכל אלו אסורין הן באכילה. ואף על גב שיכול לפדות ולהתיר את המעשר שני וההקדש, השתא מיהא לא פדה, ואסורין הן.
גמרא:
והוינן בה: לסומכוס, דסבירא ליה במשנה קמא דפירקין, שאוכל שאסור לזה ומותר לזה אין מערבין בו, תיקשי: דמאי - אמאי מעשרין בו? הא לא חזי ליה!
שעל אף שלעניים מותר הדמאי (כדלקמן), מכל מקום אמאי מעשר בו אפילו העשיר (תוספות)?!
ומשנינן: כיון דדמאי מותר הוא לעניים, אף שזה שעירב בו עשיר הוא, אמרינן: מיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה (מתוך שאם ירצה להפקיר נכסיו) והוי עני (וחזו) (וחזי) ליה העירוב לאכילה - השתא נמי, שלא הפקיר נכסיו, חשוב העירוב כאילו חזי ליה.
דתנן: מאכילין את העניים דמאי, משום שרוב עמי הארץ מעשרים, וחומרא דרבנן בעלמא היא (רש"י ברכות דף מז א), ולכן לא גזרו אותה על העניים.

דרשני המקוצר[עריכה]