פרשני:בבלי:עירובין מה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין מה ב

חברותא[עריכה]

ובלבד שלא יוציא זה את פתו או את חפציו מתוך ארבע האמות שלו לתוך ארבע האמות של חבירו.
כלומר: לאותן אמות שאינן חופפות, כיון שדין חפציו כדינו שלו, וכפי ששנינו "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" (אין אדם יכול להוליכה אלא במקום שבעליה יכול לילך, רש"י ביצה לז.), וכשם שאסור הוא עצמו לצאת חוץ לארבע אמותיו כך אסור להוציא את חפציו מחוצה להן  38 .

 38.  רש"י הוסיף אחר שכתב כפי שנתבאר, וזה לשונו: דכל ארבע אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן; ותמהו האחרונים, למה הוצרך רש"י לתוספת זו, והרי עיקר דין בהמה וכלים כרגלי הבעלים נאמר לגבי תחום שבת, ושם אינו מהטעם שכתב רש"י, וכיון שכתב רש"י דאף לגבי שביתת ארבע אמות שייך האי דינא, למה צריך ליתן טעם מיוחד בארבע אמות?! וכתב המהרש"ל: שצריך לשני הטעמים, וכשם שאסור להוציא מארבע אמותיו כך אסור להכניס להם, ואיסור ההכנסה אינו אלא מטעם שני שכתב רש"י. וכבר העיר עליו המהרש"א: דעדיין יקשה תיפוק ליה רק מטעם שני אף לאיסור ההוצאה, ולמה הוצרך רש, י לומר גם הטעם ד"בהמה וכלים כרגלי הבעלים". ובגאון יעקב תמה עוד על רש"י: דלפי טעם שני יהא אסור להוציא מארבע אמותיו חפצים של אחרים, וזו לא שמענו.
היו שלשה אנשים והאמצעי מובלע ביניהן, כגון שהיו החיצוניים רחוקים זה מזה שמונה אמות, ובירר כל אחד מהם את ארבע אמותיו כלפי חבירו (ארבע אמותיו של זה כלות בתחלת ארבע אמותיו של זה); והיה האמצעי עומד מרחק שש אמות מהעומד לימינו, ושתי אמות מפרידות בינו לבין העומד לשמאלו, ובירר לו האמצעי את ארבע אמותיו כלפי העומד לימינו, ונמצאו שתי אמות שלו חופפות עם של זה ושתי אמותיו חופפות עם של זה (ריטב"א לקמן מח, א).
הרי:
הוא האמצעי מותר עמהן והן החיצוניים מותרין עמו, כלומר: מותר להשתמש עם כל אחד מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם (ריטב"א שם).
ושנים החיצונים אסורין זה עם זה, כלומר: אף על פי ששנים החיצונים אסורין להשתמש כל אחד באמותיו של השני, אין אומרים: אף האמצעי יאסר מלהשתמש עם כל אחד מהן, שמא יבואו אף החיצונים להשתמש זה עם זה (על פי ריטב"א שם).
ורבינו יהונתן פירש באופן אחר: שהיה מקום לגזור שמא יבוא האמצעי להוציא מתוך אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. אמנם ברש"י לקמן מח, א, משמע בהדיא על דרך הריטב"א.
אמר רבי שמעון: דין זה שאמרנו ש"הוא מותר עמהן והן מותרין עמו" אף שהחיצונים אסורין זה עם זה למה הדבר דומה?
לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ואמנם פתוחות - כל אחת מהן - גם לרשות הרבים, ומתוך כך, אסור להוציא כלים ששבתו בבית שברשות זו לבית שברשות אחרת עד שיערבו עירובי חצירות, ואם לא עירבו מותרת כל אחת בטלטול ברשותה. (אבל אם לא היו פתוחות לרשות הרבים - אלא שהיו עוברין לצאת לרשות הרבים זו דרך זו - היתה החצר הפנימית אוסרת על החיצונה ממנה לטלטל אף ברשות של עצמה אם לא תערב עם הפנימית, ולא היה שייך בזה דין משנתנו, רש"י).
ומדין משנתנו אתה למד אף לענין שלש חצירות:
אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו.
הרי: היא האמצעית מותרת עמהן להוציא מן האמצעית לחיצונות.
והם החיצונות מותרות עמה להוציא מן החיצונות לאמצעית.
ושתים החיצונות אסורות זו עם זו, כלומר: אף ששתים החיצונות אסורות להוציא מהאחת לחברתה, אין אנו גוזרים על האמצעית אטו חיצונות. (ומפרש לקמן בגמרא, דחכמים נחלקו עליו על רבי שמעון בשלש חצירות מפני שגזרו שמא יבואו אף בני החיצונות להוציא מזו לזו. וקאמר רבי שמעון לרבנן: מאי שנא שבשלש חצירות חלוקים אתם עלי, ואילו בשלשה אנשים לענין שביתת ארבע אמות מודים אתם לי?! ושם מבואר טעמם של חכמים שחילקו בין הנושאים).
גמרא:
שנינו במשנה, שנחלקו חכמים ורבי יוחנן בן נורי אם קונה אדם שביתה כשהוא ישן; ולדעת חכמים פשיטא, כיון שהם סוברים שאין אדם קונה שביתה שלא מדעתו, אף חפצי הפקר כיון שאין להם בעלים שיתכוונו להקנות להם שביתה, אינן קונין שביתה ומוליכין חפצים אלו לכל מקום שירצו, (ואין אומרים, שיהיה אסור להוציאם חוץ לארבע אמותיהם כשם שאומרים באדם שלא נתכוין לקנות שביתה).
אך בדעת רבי יוחנן בן נורי מיבעיא בעי רבא:
מאי קסבר רבי יוחנן בן נורי שאמר במשנתנו שאף הישן קנה שביתה?
מסבר קא סבר: אף חפצי הפקר קונין שביתה, מפני שלדעתו אין צריך דעת לקנות שביתה.
ואם תאמר, אם כן למה נחלקו בישן ולא נחלקו בכל חפצי הפקר?!
אימא לך: ובדין הוא דליפלגו (כגירסת רש"י) רבנן ורבי יוחנן בן נורי בכלים של הפקר, והא דקמיפלגי באדם, להודיעך כוחן דרבנן שאפילו אדם ישן אינו קונה שביתה, שחידוש הוא: דאף על גב דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, קא משמע לן משנתינו דלא.  39  או דילמא, קסבר רבי יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה (כיון שאינו לדעת), והכא באדם ישן היינו טעמא דקני שביתה אף שאינו לדעת, הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה.

 39.  ראה בריטב"א, שביאר למה נחלקו באדם להודיעך כחם של רבנן, ולא נחלקו בכלים להודיעך כחו של רבי יוחנן בן נורי.
אמר רב יוסף, תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
גשמים שירדו מערב יום טוב הרי אלו קנו שביתה לעצמם כשחשכה עליהן יום טוב, ויש להן אלפים אמה בלבד לכל רוח.
אבל אם ירדו הגשמים ביום טוב עצמו ולא קנו שביתה בכניסת היום טוב, אף עכשיו אינם קונין שביתה, ולפיכך הרי הן כרגלי כל אדם כלומר: כרגלי הראשון שיזכה בהן, ואף אם נתנן אחר כך לאחר, אין מוליכן השני אלא למקום שיכול הראשון להלך (תוספות).  40 

 40.  לפי המבואר בברייתא זו נמצא, שחלוק דין הכלים מדין האדם לענין קנין שביתה בשבת עצמה; שהרי לגבי אדם אם לא היה יכול לקנות שביתה בבין השמשות הרי זה קונה שביתה בשבת, וכדמוכח מן הסוגיא בדף מג: במי שהיה בין השמשות למעלה מעשרה טפחים, והובא לעיל במשנה בעמוד א'; ואילו לגבי כלים מבואר כאן, שאף שלא היו יכולים לקנות שביתה בבין השמשות ובשבת יכולין לקנות שביתה, אפילו הכי אינן קונין שביתה. וראה בריטב"א שביאר טעם החילוק שבין אדם לכלים; וראה גאון יעקב ד"ה "זה הכלל" היטב, ובד"ה "ביו"ט" היטב.
ומהך ברייתא דסברה שגשמים שהן חפצי הפקר קונים שביתה, תפשוט בעיין:
אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, הא מני הך ברייתא הסוברת שחפצי הפקר קונין שביתה, רבי יוחנן בן נורי היא.
אלא אי אמרת דאף לרבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר אין קונין שביתה, הא ברייתא מני, והרי לא רבי יוחנן בן נורי היא, ולא רבנן?!
יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתא דרב יוסף, שפשט מברייתא זו שחפצי הפקר קונין שביתה לרבי יוחנן בן נורי.
אמר ליה רב ספרא לאביי: ודילמא אין לפשוט מכאן, שיש לומר שאף לדעת תנא דברייתא חפצי הפקר אינן קונין שביתה, אלא דבברייתא בגשמים הסמוכין לעיר בתוך תחומה (ריטב"א לקמן) עסקינן, ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו, וכיון שכן יש לגשמים שביתה כרגלי אותה העיר, (והא דאמר בברייתא "יש להן אלפים אמה לכל רוח", אין הכוונה אלפיים אמה ממקום שירדו כדסלקא דעתין מעיקרא, אלא אלפיים אמה לכל רוח של העיר).
אמר ליה אביי לא סלקא דעתך לפרש טעם הברייתא משום שהגשמים הם ככלי בני העיר, שהרי ממקום אחר יש להכריח שסובר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה, וממילא היינו נמי טעמא דהך ברייתא.
דבמקום אחד תנן:
בור מים של יחיד, הרי הוא כרגלי היחיד בעל הבור, ואין מוליכין את המים אלא למקום שיכול בעליו לילך, ואם עירב בעל הבור למזרח אין יכול הממלא להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת.
ובור של אותה העיר, הרי הוא כרגלי אותה העיר שיש לה אלפים אמה לכל רוח, ואפילו אם עירב הממלא למזרח או למערב אין יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה של העיר (רש"י)  41 .

 41.  לדעת רש"י אין חילוק בין אם היה הממלא אחד מאנשי אותה העיר ובין אם היה הממלא שלא מאנשי אותה העיר, ולעולם יש למים אלפיים אמה לכל רוח של העיר. אבל הרבה ראשונים סבירא להו שאם היה הממלא אחד מאנשי אותה העיר, יכול הוא להוליכה עמו לכל מקום שמותר לו לילך, דאמרינן "יש ברירה" והוברר הדבר שקנו המים שביתה בכניסת שבת כרגלי מי שמילא. גאון יעקב.
ובור של עולי בבל (בור שעומד בדרך שעולים מבבל לארץ ישראל) שהוא של הפקר, הרי המים כרגלי הממלא שזכה בהן מן ההפקר, וכיון שזכה בו הרי הן כרגליו ואף אם נתנו לאדם אחר אין אותו אדם יכול להוליכו אלא למקום שיכול לילך הממלא הראשון (רש"י); והטעם שבבור של עולי בבל המים כרגלי הממלא, הוא משום דחפצי הפקר אינן קונין שביתה.
ואילו בברייתא במקום אחר תניא לא כן:
דתניא: בור של שבטים (היינו של עולי בבל, לשון רש"י); אינן כרגלי הממלא, אלא קנו שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח, דהך ברייתא סברה חפצי הפקר קונין שביתה.
והרי קשיין אהדדי (המשנה והברייתא), אלא לאו שמע מינה: הא - ברייתא - רבי יוחנן בן נורי שסובר במשנתנו ישן קונה שביתה והוא הדין חפצי הפקר.
והא - מתניתין - רבנן שסוברים, חפצי הפקר אינן קונין שביתה  42 .

 42.  בריטב"א הקשה: למה צריך להוכיח כן מסתירת המשנה והברייתא, לא היה לו להביא אלא הברייתא שמבואר שבבור של שבטים יש להן אלפיים אמה לכל רוח, ועל כרחך הטעם משום שחפצי הפקר קונין שביתה?! וביאר: דאי מהברייתא לחוד היה אפשר לדחות שהטעם משום דמיירי שסמוך הבור לעיר בתוך התחום ודעת בני העיר עליהם, "אבל השתא דקתני במתניתין ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הן מן העיר הילכך על כרחך הא רבי יוחנן בן נורי הא רבנן".
כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף (שפירש לעיל ברייתא דגשמים דסבירא ליה חפצי הפקר קונין שביתה), אמר ליה אביי לרב יוסף: הכי קאמר רב ספרא להקשות על דבריך, והכי אהדרי ליה (וכך וכך עניתי לו).
אמר ליה רב יוסף לאביי: ואמאי לא תימא ליה לרב ספרא מגופה (למה לא הוכחת לו מגוף הברייתא דגשמים שהטעם משום דחפצי הפקר קונין שביתה)?!
דאי סלקא דעתך דהברייתא בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן ומכח בני העיר קונין המים שביתה ולא מכח עצמן, מאי האי דקתני בברייתא: יש "להן" אלפים אמה לכל רוח, דמשמע מכח המים עצמן?!
והא כרגלי אנשי (מרש"י משמע דלא גריס "אנשי") אותה העיר מיבעיא ליה, דלשון זה משמע שמכח אנשי העיר הוא שיש להן שביתה, (נתבאר על פי משמעות רש"י).
ועל כרחך דהברייתא סוברת חפצי הפקר קונין שביתה, ואתיא כרבי יוחנן בן נורי.
אמר מר: גשמים שירדו וכו' ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם.
ותמהינן עלה: ואמאי מותר לטלטלן?!
והרי גשמים שירדו היום מן העבים, בערב יום טוב היו באוקינוס (והיום שתו העבים ממנו, וירדו), ואם כן ליקנו (כגירסת רש"י) המים בכניסת יום טוב שביתה באוקינוס שם היו, וכיון שיצאו המים ביום טוב חוץ למקום שביתתן, יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, (כדין מי שיצא חוץ לתחומו שאין לו אלא ארבע אמות)?!
וכיון דחזינן בברייתא שלא קנו שביתה, לימא דהך ברייתא דלא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר, הא אמר: כל העולם כולו ממי אוקינוס הוא שותה; אלא כרבי יהושע אתיא, דסבירא ליה בגמרא תענית דף ט: שהעבים שותין מן המים העליונים, וכיון שכן לא קנו מים אלו שביתה.  43  אמר דחי רבי יצחק: הכא בברייתא בעבים שנתקשרו (נתמלאו מים) מערב יום טוב עסקינן, וכיון שכן, אין המים קונין שביתה מערב יום טוב, וכדמפרש הגמרא לקמן ואזיל.

 43.  ואפילו למאן דאמר שאף למעלה מעשרה טפחים אפשר לקנות שביתה, הכא לא קנו המים שביתה, ד"דכיון שלא היה לעולם למטה מעשרה, ותמיד היו תלויין למעלה במאמר באויר, דכולי עלמא לא קנו התם שביתה, ריטב"א. והתוספות כתבו: דלא שייך קנין שביתה ברקיע.
ותמהינן: דמכל מקום האיך מותר לטלטל את הגשמים, וניחוש דילמא הנך עבים שנראו אתמול אזלי (הלכו להם), והנך עבים שמהם ירדו הגשמים היום אחריני נינהו, שנתמלאו היום מן המים שהיו אתמול באוקינוס וקנו שם שביתה, ויהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן?!
ומשנינן: דהברייתא מיירי שירדו הגשמים מעבים דאית להו סימנא בגוויהו (שיש להם סימנים, ומכיר על ידם שכבר מאתמול היו).
ואיבעית אימא: אין הכי נמי דהוי ספק אם עבים אלו הן הן שנראו אתמול או אחרים הם; ומכל מקום מותר לטלטל המים חוץ לארבע אמותיהן, ומשום דהוי ספק דדבריהם (שאיסור הוצאה חוץ לתחום אינו אלא מדרבנן), וספק דדבריהם להקל  44 .

 44.  מכאן הוכיחו הראשונים דלא כשיטת הרי"ף סוף פרק ראשון והרמב"ם, שחוץ לי"ב מיל איסור תחומין הוי מדאורייתא. ומיהו יש אומרים: שלא אמרו כן אלא באדם, אבל הוצאת כלים או מים, אף לשיטות אלו אין אסור אלא מדרבנן. ולשיטתם לא קשה עליהם מסוגיא זו.
והשתא הדרינן לפרושי תירוצו של רבי יצחק שאמר דהכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב, ותמהינן:
וליקנו המים שביתה בערב יום טוב בעבים, וכיון שיצאו חוץ לתחום העבים יהא אסור לטלטלן חוץ לארבע אמותיהן, ועל כרחך:
תיפשוט מינה דהך ברייתא, דאין איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים, וממילא לא שייך שיקנו שביתה למעלה מעשרה טפחים, דאי יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, ליקנו המים שביתה בעבים.
ודחינן: לעולם אימא לך יש תחומין למעלה מעשרה טפחים, אלא שהגשמים שהיו בעבים אין שייך שיקנו שם שביתה, ומשום דמיא בעיבא מיבלע בליעי (בלועין המים בתוך העבים), וכאילו אינם, ואין קונין שם שביתה מאתמול.

דרשני המקוצר[עריכה]