פרשני:בבלי:קידושין מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין מא א

חברותא[עריכה]

דרש בר קפרא: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא. והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו.
ואילו לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.
וכל אדם שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ, נדור הנאה ממנו!
לפי שאם אינו באחד מהם, הרי אינו מתעסק אלא בליצנות, ומאדם כזה חייבים להתרחק, שנאמר בתחילת ספר תהילים, אשרי האיש אשר: "ובמושב לצים לא ישב".
ואילו מושבו של אדם זה הוא מושב לצים:

מתניתין:

האיש מקדש את האשה בו, כלומר: יכול הוא לקדשה בעצמו וגם בשלוחו (או על ידי שליח).
וכן האשה מתקדשת בה (על ידי עצמה), ובשלוחה.
וכן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה,  1  בו ובשלוחו.

 1.  אין כוונת המשנה למעט את האב המקדש את בתו הקטנה, ונקט נערה, משום הטעם שיתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: האיש מקדש בו ובשלוחו:
ומקשינן: למה לו לתנא לשנות "בו ובשלוחו", והרי השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא (לא כל שכן)!? ולא היה לו לתנא לשנות, אלא: "האיש מקדש בשלוחו"!?
אמר תירץ רב יוסף: לכך נקט התנא "בו ובשלוחו", כדי להקדים את קדושי עצמו לקדושי שלוחו, ולהשמיענו: מצוה בו יותר מבשלוחו.  2 

 2.  א. "דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי", רש"י. ב. בר"ן (טז ב מדפי הרי"ף בראש העמוד) מבואר, שהמצוה היא: "פרו ורבו"; והוסיף לבאר: אף על גב שאשה אינה מצווה בפריה ורביה, ואם כן האיך אמרינן בהמשך הסוגיא: "מצוה בה יותר מבשלוחה"! ? וביאר, דמכל מקום יש לה מצוה, מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו; וראה מה שכתב על זה ב"חידושי אנשי שם". ובספר "המקנה, העיר על זה, שהרי אין הדבר ברור שלא קיים עדיין מצות "פרו ורבו", ועוד, שאם כן אינו דומה למצות "והכינו את אשר יביאו", שהיא מצוה להתעסק בהכנה לשבת. ודעתו בביאור דברי הגמרא הוא, דהקדושין עצמן מצות עשה הם כמו שחיטה, שאם רוצה לאכול צריך לשחוט, ואם רוצה לישא אשה צריך לקדש, ראה שם; (ואף לפי שיטת הר"ן, כתב, שלגבי האשה מסתבר יותר לומר שהוא משום שהיא מצווה ב"לא תהו בראה לשבת יצרה", ראה שם). ג. בפשוטו משמע, שאף באב המקדש את בתו אמרינן "מצוה בו יותר מבשלוחו", שהרי לשון המשנה הוא: "האב מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו"; אך ראה מחלוקת הפוסקים בזה, בב"ח סימן לז ד"ה כשם, ב"בית שמואל" שם סק"ו, וב"חלקת מחוקק" שם סק"ז.
ומביאה הגמרא מן האמוראים שהיו מקפידים על כך:
כי הא, וכאשר מצינו דרב ספרא - עצמו ולא על ידי בני ביתו - מחריך רישא (חורך ראשה של בהמה להסיר שערותיה) לכבוד שבת, כדי להכין את עצמו לקיום מצות סעודת שבת.  3 

 3.  א. ראה ב"משנה ברורה" סימן רנ סק"ג, שכתב לפרש: דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם, וכדכתיב: "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד"; אך "המקנה" כתב, דבהכנה לסעודת שבת איכא מצוה "והכינו את אשר יביאו", ראה דבריו שהובאו לעיל בהערה. ב. ב"שער הציון" שם סק"ט, ביאר בשני דרכים, למה אין אומרים: מצוה שיכולה לעשות על ידי אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה בשבילה אפילו לזמן מועט, ראה שם. ג. יש לעיין למה לא עשו את כל הכנות השבת בעצמם, משום "מצוה בו יותר מבשלוחו"! ? וכן בשולחן ערוך סימן רנ, כתב: "ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו".
וכן מצינו ברבא דמלח שיבוטא (מולח את הדג)  4  לכבוד שבת, ועשו כן משום ש"מצוה בו יותר משלוחו".

 4.  כן פירש רש"י, וכן פירש בתוספות ר"י הזקן ; אך בתוספות עבודה זרה לט א כתבו ש"שיבוטא" הוא עז של ים, והביאו ראיה ממה שאמרו בבבא קמא נה א: "הנהיג בעיזא ושיבוטא, מאי (דינם לענין כלאים) ".
איכא דאמרי:
בהא, בקדושין איסורא נמי אית בה (אף איסור יש לקדש על ידי שליח), כשיכול לקדש הוא בעצמו, ומטעם זה הוא שנקט התנא: "בו ובשלוחו", ולא מטעמו של רב יוסף -
וכדרב יהודה אמר רב! דאמר רב יהודה אמר רב:
אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה לאחר שהיא כבר מקודשת לו, ותתגנה עליו וישנאה, ורחמנא הרי אמר: "ואהבת לרעך כמוך" ; ולכן יראנה תחילה קודם שיקדשנה, כי אף אם יראה בה דבר מגונה ולא יקדשנה משום כך, אינו שונאה כיון שאין היא מקודשת לו.
וכי איתמר דרב יוסף: "מצוה בו יותר מבשלוחו" דמשמע: מצוה ולא איסור, לא על הרישא אמרה, אלא אסיפא איתמר!
ששנינו בסיפא: האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ואף בזו תיקשי: השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא!?  5  ועל כך אמר רב יוסף, שמשנתנו משמיעה לנו: מצוה בה - לסייע לבעל לקיים מצות "פרו ורבו"  6  - יותר מבשלוחה; וכי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא -

 5.  הקשה רש"י: והרי גם בקדושי אשה על ידי שלוחה יש איסור, שהרי אינו רואה אותה אלא את שלוחה! ? ותירץ: "מיהו מתניתין בדידה קאמר, דהיא מיקדשה בה ובשלוחה, הילכך הא דתני "בה"למצוה אשמועינן, אבל איסורא לגבי דידה ליכא".   6.  נתבאר על פי הר"ן, וראה בהערה 2 לעיל.
אבל בהא - בקדושי אשה על ידי שליח - איסורא לית בה (אין בכך איסור) באשה, שתתקדש בלא שתראהו, וכדריש לקיש, ולכך אמר רב יוסף שיש בזה רק מצוה ולא איסור ! דאמר ריש לקיש:
משל הוא שהנשים אומרות על בעל שאינו מוצלח: "בכל זאת טב למיתב טן דו (טוב לשבת שני גופים יחדיו) מלמיתב ארמלו (מאשר לשבת אלמנה ללא בעל) ", ואם כן, אף אם תראה בו דבר מגונה, לא תסור אהבתה ממנו.
שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו:
ומפרשינן: כשהיא נערה, אין, אכן הוא מקדשה, ואילו כשהיא קטנה לא מקדש אותה האב; ולא שאין הוא יכול לקדשה, שהרי ודאי זכאי האב בקדושי בתו הקטנה, וגם יכול לקדשה על ידי שליח מכל שכן דנערה, שהרי היא יותר ברשותו מאשר נערה, אלא לומר שלא יעשה כן לכתחילה -
ומסייע ליה - לשון התנא שלא הזכיר אלא נערה - לרב! דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר (ויש אומרים, רבי אלעזר הוא שאמרה):
אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר, בפלוני אני רוצה.  7 

 7.  א. בפירוש המשניות להרמב"ם מבואר, שדין זה דין אחד הוא עם מה שאמרו: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו", ראה שם. ב. לשון ה"שולחן ערוך" (לז ח): מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלןני אני רוצה", וה"בית שמואל" שם (ס"ק יא) למד מלשון השו"ע - שכתב "מצוה", ולא כתב "אסור" כלשונו של רב - שאין הלכה כרב, שהרי מצינו כמה מעשים בש"ס שהיו מקדשים קטנות, ואין זה אלא מצוה לצאת ממימריה דרב, וראה שם ב"חלקת מחוקק", ומה שכתב עליו ה"בית שמואל".
כאן שבה הגמרא לעיקר הדין המפורש במשנתנו, שהאיש מקדש והאשה מתקדשת על ידי שליח, ומבארת: שליחות בקידושין מנלן (מנין הוא נלמד)?  8 

 8.  ב"נתיבות המשפט" סימן רמד אות ב כתב, שעיקר מה שצריך דין שליחות לענין קדושין (כששלח לקדש לו אשה פלונית), הוא רק משום דבקדושין בעינן אמירה, ועל ידי דין שליחות חשובה אמירת השליח כאמירת הבעל.
דתניא:
כתיב (דברים כד): "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" ; וזו היא פרשת גירושין -
וממה שאמרה תורה "ושלחה", ולא אמרה "וגירשה מביתו", למדנו שני דינים:
א. לשון "ושלח" לבד, מלמד: שהוא הבעל עושה שליח לגרש את אשתו.
ב. לשון התורה "ושלחה" (תוספת ה"א), נדרש כאילו היה כתוב "ושלחה" ללא מפיק ה"א, דמשמע שהאשה משלחת, ומלמד: שהיא האשה עושה שליח לקבל את גיטה מיד בעלה.  9  וממה שאמרה תורה "ושלח ושלחה",  10  כלומר: כפל לשון "ושלחה" האמור בפרשה, מלמד: שאף השליח עושה שליח אחר.  11 

 9.  ב"תוספות הרא"ש" כתב שצריך שני פסוקים אחד לאיש ואחד לאשה, משום שהייתי אומר, שהבעל מגרש על ידי שליח היות ומגרש הוא בעל כרחה, אבל אשה - לא. ביאור דבריו: אף שבגמרא בעמוד ב מבואר שסברת "ישנן בעל כרחה" היא סברא הן לענין שליחות הבעל והן לענין שליחות האשה, שהרי בגמרא שם מבואר שמטעם זה אין ללמוד שליחות מגירושין כלל, מכל מקום יש גם סברא לומר שהאיש מגרש על ידי שליח, והאשה לא ; וראה עוד ב"פני יהושע" מה שכתב בביאור הטעם שצריך שני פסוקים.   10.  בפשוטו נראה דצריך לומר: "ושלחה ושלחה".   11.  ב"קצות החושן" סימן קפב ב כתב, שהשליח השני הוא שלוחו של שליח ראשון, והביא ראיה ממה שכתב מהר"ם פאדווה, שהשליח הראשון יכול לבטל את השליח השני אחר שמינהו; וראה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח לגיטין סימן כ אות ג שפקפק בראייתו של ה"קצות החושן", ראה שם; וראה עוד שם בשם ה"אור שמח" פרק ב דגירושין, ולשיטתו השליח השני הוא שלוחו של הבעלים; וראה היטב בגיטין כט ב.
מוסיפה הגמרא ומבארת:
אשכחן, אכן למדנו שליחות בגירושין, ושליחות בקידושין מנלן?
וכי תימא, שמא תאמר: אין צריך דרשה מיוחדת לקדושין, ומשום דיליף (נלמד דין זה) מגירושין במידת "בנין אב" ("במה מצינו"): מה בגירושין עושים שניהם שליח, אף בקדושין כן?
כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב על לימוד זה:
מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה של האשה, ומשום חומרא זו מועילה שליחות בגירושין ; אבל קדושין שאין נעשים בעל כרחה של האשה, שמא אין הם נעשים אלא על ידי המקדש עצמו ולא על ידי שלוחו!? ומפרשינן: שליחות בקדושין נלמדת, ממה שאמר קרא: "ויצאה והיתה" ("ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"), הרי מקיש הכתוב הויה (קדושין) ליציאה (גירושין), ולמדנו:
מה ביציאה משוי (עושה) שליח, אף בהויה נמי משוי שליח.
מוסיפה הגמרא לבאר:
ואלא הא דתנן שבעל הכרי יכול לשלוח שליח להפריש תרומה מכריו, וכמו ששנינו במסכת תרומות פרק ד משנה ד:  12 

 12.  ראה ברש"ש שביאר למה אין ראיה לדין שליחות ממשניות קומות בתרומות.
האומר לשלוחו צא תרום מכריי, ולא פירש לו את מידת התרומה שיקח, שהרי קבעו חכמים שיעור לתרומה:  13  עין טובה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמשים, ועין רעה אחד מששים, הרי זה השליח תורם כפי שהוא מכיר בדעת בעל הבית (בעל הכרי), אם עינו יפה או רעה.  14  ואם השליח אינו יודע מה היא דעת בעל הבית, הרי זה תורם בבינונית (כמידת עין בינונית), שהיא: אחד מחמשים.

 13.  אבל מן התורה אין לה שיעור, אלא חיטה אחת של תרומה פוטרת את כל הכרי.   14.  ואם היה יודע את דעתו של בעל הבית, ונתכוין להוסיף אפילו חטה אחת אין תרומתו תרומה, משנה שם.

דרשני המקוצר[עריכה]