פרשני:בבלי:קידושין נה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין נה ב

חברותא[עריכה]

תהי בה רבי יוחנן בדברי רבי אושעיא, שפירש את המשנה בשקלים שהיא עוסקת בבא לחוב בדמיהן, ולחללן כפי שמצאן תמימות:
והרי אסור לחלל בהמת מזבח תמימה, ומשום שנאמר (ויקרא כז כז): "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ופירשו חז"ל במסכת מנחות (קא א), ש"בהמה טמאה" היינו בהמה בעלת מום, הרי למדנו שאין לפדות אלא בהמה בעלת מום קבוע -
ואם כן תיקשי: וכי אומרים לו לאדם, עמוד וחטא לחלל בהמת קרבן תמימה, ובשביל שתזכה לתקן את הקרבת הקרבן שנמצא!?  1 

 1.  א. נתבאר על פי רש"י. ולשיטת התוספות כפי שהבינם המהרש"ל שמתחילה גזלם ועכשיו בא לחוב בדמיהן, פירש המהרש"ל דהכי מקשה: הרי הדבר נראה כאילו פודה אותם תמימין, דמי יודע מה היה במחשבתו, כי אם הוא לבדו. ולפירוש המהרש"א בתוספות שהוא כפירוש שאר הראשונים בגמרא, שהמוצא מתכוין לגזול את בהמת ההקדש כדי לחוב בדמיהן, ביאור קושיית הגמרא היא: איך יאמרו לו לחטוא ולמעול בקדשים, כדי לזכות את ההקדש בדמיהן. ב. נראה מסתימת לשון רש"י, וביותר ממה שכתב בד"ה אלא אמר רבי יוחנן: "לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה", שלא נחלק רבי יוחנן על רבי אושעיא שלדעת רבי מאיר אכן אפשר לחלל בהמה תמימה.
אלא אמר רבי יוחנן לפרש את מה ששנינו "זכרים עולות":
המשנה בשקלים אינה עוסקת כשבא לתקנן ולחללן כשהן תמימים כפי שנמצאו, אלא ממתין לה  2  לבהמה שמצא עד שתומם במום קבוע, ויהא מותר לחללה -

 2.  אף שהנידון הוא על בהמת זכר, מכל מקום נקט לשון נקיבה, משום שבהמה לשון נקיבה היא.
ומייתי (מביא) - זה שבא לתקנה שיבואו דמיה לידי הקרבה - שתי בהמות אחת לעולה ואחת לשלמים, ומתנה: אם בהמה זו שנמצאת עולה היא, תהא זו לעולה תחתיה, והשניה תהא לשלמי נדבה ; ואם שלמים היא, תהא תחתיה הבהמה שהביא לשלמים, והשניה תקרב לעולת נדבה.  3 

 3.  בפשוטו נראה, שאף לפי פירוש זה, מיירי בבא לחוב בדמיהן, ולא מעיקר הדין הוא, ואף שחיללה, מכל מקום הוא אינו צריך אלא להביא מעות, ויהיה הספק עליהם כשם שהיה הספק על הבהמה, אלא שהוא קיבל עליו לצאת מידי כל הספיקות, וכן מבואר ב"חזון איש" בתוך דבריו על תוספות ד"ה אשתכח.
אמר מר במשנה בשקלים: זכרים עולות, ומפרשינן לה, שחושש אף לעולה מלבד לשלמים ; ומקשינן: ודילמא תודה היא, ואינו מתקן צד ספק זה!?  4 

 4.  הקשה ה"פני יהושע": הרי ודאי רוב הקרבנות הם עולה ושלמים, ואם כן נאמר: "כל דפריש מרובא פריש"! ? וראה מה שיישב שם; וראה מה שנתבאר בהערה בעמוד א בשם ה"אילת השחר" ומ"שערי ישר", שאי אפשר לצרף רוב משני סוגים. ומיהו כאן יש לומר, שאחר הבאת קרבן לעולה ולשלמים, שוב יש כאן רוב שכבר נפטר, וראה היטב במה שהביא שם ב"אילת השחר" בשם רבי עקיבא איגר.
ומשנינן: דמייתי נמי תודה, אכן מביא הוא גם דמים או קרבן לתודה מספק, ומכליל אותה בהתנאתו.  5 

 5.  הקשו התוספות: למה צריך להביא בהמה אחרת לתודה, כי הניחא עולה ושלמים אינו יכול להביא בהמה אחת כי אין זביחתם שוה, אבל תודה ושלמים הרי שוים הם, ויכול להתנות ולומר: אם שלמים היתה הבהמה כי אז בהמה שמביא תהא לשלמים, ואם תודה היא תהא הבהמה שמביא לתודה; ואף שחלוקים הם לענין זמן אכילתם, שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד והתודה ליום ולילה, מכל מקום יאכלנה ליום ולילה, (וראה שם שהוכיחו, שאין לומר את הטעם משום: "אין מביאין קדשים לבית הפסול")! ? ותירצו: היות והתודה צריכה לחם, ולחם בפני עצמו אינו בא בנדבה, אם כן אין יכול לתקן באופן זה, שאם יעשה כן לא יוכל להביא לחם, כי אפשר שהקרבן הוא שלמים ולא תודה, ולכן צריך להביא שתי בהמות, ואז אחת הבהמות היא תודה שהיא באה בנדבה, ועמה יביא לחמה, (ואף שלשון הגמרא משמע, שהתירוץ: "דמייתי נמי תודה" הוא קודם שידענו שהוא צריך להביא גם לחם).
ואכתי מקשינן: והא תודה בעיא לחם!?
ומשנינן: דמייתי נמי לחם, אכן מביא הוא גם לחם.
ואכתי מקשינן: ודילמא אשם הוא, ואינו יכול לתקנו בהתנאה, כי אין האשם בא בנדבה!?  6  ומשנינן: אשם ("אשם גזילות" ו"אשם מעילות" ו"אשם שפחה חרופה") בא מן האיל שהוא בן שתי שנים, והכא במאי עסקינן דאישתכח בן שנה (הבהמה שנמצאת היתה בת שנה), ואין לחוש שמא אשם היא. ומקשינן: ודילמא אשם מצורע  7  הוא, או אשם נזיר הוא, שהם באים מן הכבש שהוא בן שנה!? ומשנינן: אשמות אלו לא שכיחי (אינם מצויים), ואין חוששים להם.

 6.  הקשו התוספות: הרי יכול לומר על אותה בהמה שהביא לשלמים, שאם הבהמה הנמצאת אינה שלמים אלא אשם, תהא בהמה זו לאשם, שהרי מתנות הדם שוין באשם ובשלמים! ? ואם כי לא יוכל לסמוך, כי רק שלמים טעונים סמיכה ואילו אשם אינו טעון סמיכה (ראה "פני יהושע" והגהות "חשק שלמה" והגהות ר"ש מדסוי שתמהו על זה, ראה שם), ונמצא שהוא ספק משתמש בקדשים, הרי סמיכה לא מעכבא! ? ותירצו, שהשלמים טעונים נסכי חובה, ולא יוכל להביאם, ואם כי יכול להביא נסכי נדבה, הרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין, שנסכי חובה לספלים שעל המזבח, ואילו נסכי נדבה מזלפן על גבי האישים, (וב"ברכת אברהם" תמה: הרי נסכים אין מעכבים, ובמה עדיף נסכים מסמיכה; וראה עוד תירוץ אחר בדבריהם בד"ה ודילמא בשם השר מקוצי). והרמב"ן כתב על זה: "וזה התירוץ אליבא דמאן דסבירא ליה הכי, אבל אליבא דמאן דאמר שניהם לספלים מאי איכא למימר"; ולכן פירש, שאי אפשר לומר שמביא גם אשם, היות ולא נזכר בברייתא אלא עולה ושלמים, ורק על תודה אמרו שמביא גם תודה, מפני שהיא בכלל שלמים.   7.  א. כתבו התוספות בפירוש אחד, ש"אשם מצורע" נקטה הגמרא אגב "אשם נזיר", כי אשם מצורע יכול הוא להתנות עם אותה בהמה שמביא לשלמים, שהרי אפילו בנסכים שוים הם, (ולפי הרמב"ן שהובא בהערה לעיל אין מקום לקושיא זו). ב. ועוד תירצו: "באשם מצורע איכא חששא אחרינא, שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע, והכא ליכא מצורע". והנה במנחות ה א: "אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות, הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו", וביאר ה"חזון איש", דמכל מקום לכתחילה לא מחללינן, כיון שלא יכול לעשות כמצותו; (ולכאורה סברא זו תלויה במה שנסתפקו האחרונים, אם מתן הבהונות מדם האשם הוא מדיני האשם, או שהוא מדיני המצורע). ג. ועוד תירצו בשם השר מקוצי, דאין לומר שיתנה אשם בשלמים, דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם, ויביא אחר תחתיו, ולא ידע שנמצא, ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה, משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר, ולרעייה אזלא, והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי. ותמה ב"אילת השחר", שלפי מה שהובא לעיל מגמרא מנחות, שצריך אשם אחר להכשירו כשלא ניתן מדמו על גבי בהונות, אם כן איך מועיל תירוץ זה על קושייתם, שיתנה באשם מצורע, והרי הוא צריך אשם אחר להכשירו, ואינו חולין בעזרה! ? והיה אפשר לומר, שלאו בדוקא כתבו, שהחשש הוא שמא המחוייב אשם יביא קרבנו אחר שיביאו את זה, כי הוא הדין שיש לחוש בהיפוך, שהמצורע כבר הביא את אשמו, ואז אשם זה הוא חולין בעזרה; אך ראה בהגהות "מראה כהן", שכתב, שאין לחוש לזה, כי יכול להקריב את זה משום "ספק ספיקא", שמא שלמים הוא ולא אשם, ואם תמצי לומר אשם, שמא עדיין לא הביאו הבעלים קרבן אחר, וה"חזון איש" כתב: אבל שמא כבר הביא לא חיישינן, דאם כן הוא עולה לקיץ המזבח. ד. הרש"ש הקשה על תירוצם: מכל מקום יביא ויתנה, שאם אשם הוא זה ויביאו הבעלים אשם אחר, כי אז תהיה בהמה זו לשלמים! ? ותירץ, דכל תנאי בלהבא תלוי בדין ברירה, והקושיא היא למאן דאמר: "אין ברירה", והחזון איש כתב: שאינו יכול להתנות על תנאי אם אין הבעלים עתידים להביא, דאכתי דילמא אשם הוא, והבעלים עתידים להביא אחר, ובאופן זה לא חילל הבהמה כלל, ואי אפשר לאוכלה במומה, וזה דלא כהרש"ש. ה. הוסיפו התוספות: "אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת, שהרי עולה באה נדבה", וראה מה שהעיר ב"אילת השחר", שאם יביאו הבעלים עולה אחרת אחר שכבר הוקרב עולה לחובתם, דהוי "בל תוסיף", ראה שם.
ואכתי מקשינן: ודילמא פסח הוא שהוא בא זכר ובן שנה!?
ומשנינן: ממה נפשך אין לחוש לו, כי פסח בזמנו מזהר זהירי ביה (זהירים בו האנשים) שלא ייאבד, ואין לחוש שמא הבהמה הנמצאת קרבן פסח היא ; ואילו פסח שלא בזמנו (שעבר זמנו) הרי שלמים הוא,  8  וכשמתנה על השלמים, כבר התנה גם עליו.

 8.  הקשו התוספות: "ואם תאמר כיון דמזהר זהירי בפסח, איך יבא לידי פסח שלא בזמנו"; ביאור קושייתם: כיון שאומרת הגמרא, שלכן לא חוששים כאן שמא פסח בזמנו הוא, ומשום דמזהר זהירי ביה, אם כן למה היתה הגמרא צריכה להוסיף: "ושלא בזמנו שלמים הוא", הרי אף אם לא היה זה שלמים, כיון שאנו סומכים שבפסח מזהר זהירי, אם כן אין זה פסח שלא בזמנו; וראה מה שתירצו, דמשכחת לה פסח שלא בזמנו גם אצל הזהירים. והרשב"א כתב בשם יש מפרשים (והוא הרמב"ן), שכוונת הגמרא היא, דפסח בזמנו אי אפשר שלא ישמעו, לפי שהם זהירים ומרדפים אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא, והרי הוא קרב שלמים.
ומקשינן: ודילמא בכור ומעשר בהמה נינהו!?
ומשנינן: והרי למאי הילכתא (למאי נפקא מינה) יש לנו לחוש לבכור ומעשר!? הלוא רק לענין למיכלינהו במומן, שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים, ואם כן הכי נמי הבהמות שחילל במומן מתאכלי, ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא.  9 

 9.  נתבאר על פי רש"י; ועיקר כוונת הגמרא היא, שאכן אין תקנה לבכור ולמעשר להביא אחר במקומם, ומיהו מועיל חשש זה לאכול אותם כדין בכור ומעשר שהוממו.
אמר מר במשנה בשקלים: בהמה שנמצאת ... נקבות זבחי שלמים:
ומקשינן: דילמא תודה היא שהיא באה אף מן הנקבה!? ומשנינן: דמייתי נמי תודה.
ואכתי מקשינן: והא בעינן לחם!? ומשנינן: דמייתי נמי לחם.
ומקשינן: ודילמא חטאת היא שהיא באה נקיבה!?
ומשנינן: חטאת באה מבהמה בת שנתה, והכא במאי עסקינן דאישתכח בהמה נקיבה בת שתי שנים.  10  ואכתי מקשינן: ודילמא חטאת שעברה שנתה היא, שהקדישה כשהיתה בת שנתה ועברה השנה!?

 10.  נמצא לפי תירוץ הגמרא, שהרישא: "זכרים עולות" היינו בבמה בת שתי שנים, ולא בבהמה בת שנתה, ואילו הסיפא: "נקבות זבחי שלמים" עוסקת בבהמה בת שנתה, ולא בבת שתי שנים, וראה "שיטה לא נודע למי", וראה היטב לשון הריטב"א בד"ה נקבות.
ומשנינן: לא שכיח שתעבור שנתה.
ואכתי מקשינן: ואם אשתכח בת שנתה מאי תקנתה, (ואם נמצאת נקבה בת שנתה כיצד תהא תקנתה)?  11 

 11.  הקשו הראשונים: הרי לעיל בגמרא גבי "זכרים עולות", הקשתה הגמרא: "ודילמא אשם הוא", ומשנינן: "אשם בן שתי שנים, ואישתכח בן שנה", ולמה לא מקשה הגמרא לעיל כשם שהיא מקשה כאן: "אישתכח בן שתי שנים מאי"! ? והרמב"ן לעיל הוכיח מזה כמו שכתב לעיל (והובא בהערה שם), שכל קושיית הגמרא גבי אשם, לא היתה אלא משום שלא נזכר במשנה שהוא חושש לזה, אבל תקנה יש לו על ידי שיתנה על בהמת השלמים שהביא דילמא אשם הוא, וכך אכן יעשה אם מצא בן שתי שנים ; אבל התוספות שאינם סוברים כדבריו, תירצו כאן באופן אחר, ראה ביאור תירוצם במהרש"א וב"חזון איש".
תניא: חנניא בן חכינאי אומר: עז בת שנתה לחטאת (לשון מקרא הוא, ולסימן בעלמא נקט לשון זו), כלומר: אם מצא בהמה בת שנתה יקריבנה לחטאת.
ותמהינן עלה: יקריבנה לחטאת סלקא דעתך!? והרי שמא אינה חטאת.
אלא אמר פירש אביי את דברי חנניא בן חכינאי:
אם מצא בהמה בת שנתה יעשה בה כחטאת שאינה ראויה ליקרב, כיצד: כונסה לכיפה  12  והיא מתה מאליה ברעב, שאין נותנין לה מזונות.  13 

 12.  כתב רש"י: לאו דוקא כיפה, או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך.   13.  ראה "חזון איש" על תוספות ד"ה אשתכח.
תנו רבנן:
אין לוקחים לכתחילה בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים, משום דכתיב במעשר שני (דברים יד כד): "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו (את המעשר השני שהפרשת):: ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך",  14  ועוד, משום שמא תכחיש הבהמה מטורח הדרך.

 14.  לכאורה תמוה, שהרי בכסף זה סופו שיקנה בהמה בירושלים, ואם כן למה לא יקנה אותה חוץ לירושלים! ? וראה במאירי שכתב: שכל שלוקח בכסף מעשר חוץ לירושלים צריך להיות דרך חילול, וכבר אמרו (בבא מציעא מד א) טיבעא אפירא לא מחלללינן, וכן כתב הריטב"א בקיצור. אבל התוספות תמהו על טעם זה, דהא דבעינן כסף היינו דוקא דרך חילול לקנות דבר שאינו אוכל, שאז צריך לחזור ולמכור, אבל לקנות בהמה כדי להוליכה לירושלים ולאוכלה שם, מותר, ואין צריך כסף, והוכיחו כן מגמרא בבבא קמא, ראה שם. ודעת התוספות, שלכך אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, ולא יבערם בשעת הביעור, (וראה לשון המאירי).
ומכל מקום אינו אלא דין לכתחילה, אבל בדיעבד חל חילול המעות על הבהמה, ולפיכך:

דרשני המקוצר[עריכה]