פרשני:בבלי:קידושין עו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין עו א

חברותא[עריכה]

ופוטרים את הנשואות מן היבום ומן החליצה. שלא היו הכותים מייבמים את אלמנת האח מן הנשואין, אלא רק את אלמנתו מן האירוסין.
מאי קרא דרשי, מהיכן הוציאו הכותים דין זה? - מהא דכתיב בפרשת יבום (דברים כה ה): "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". ודרשו הכותים את הפסוק כך: הך אשת המת, דהיתה יתבה חוצה (יושבת חוץ לבית בעלה, שעדיין לא הכניסה אליו לביתו) דהיינו ארוסה - היא זאת שלא תהיה לאיש זר כשימות בעלה, אלא תתייבם או תחלוץ.
אבל הך, אשת המת מן הנישואין, דלא יתבה חוצה, אלא כבר נכנסה וישבה בבית בעלה המת, תהיה לאיש זר, אף בלא חליצה.
וכיון שפטרו את הנשואות מחליצה, והלכו ונישאו לשוק, עברו על לאו זה. ונמצאו מעורבים ביניהם בני חייבי לאוין, ולכן אסרו אותם לקהל.
ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר: יש ממזר מחייבי לאוין, ונמצא דכותים ספק ממזרים הם.
ג. ויש אומרים: אסורים הם לבא בקהל, לפי שאין הם בקיאים בדקדוקי מצוות, ושמא אירע ספק בקידושי אבותיהם, ומתוך שאינם בקיאים, סברו שאינה מקודשת, והלכה ונישאת לאחר, ונמצאו בניה ממזרים.
והוינן בה: מאן "יש אומרים"? -
אמר רב אידי בר אבין: רבי אליעזר היא.
דתניא: מצת כותי מותרת לאוכלה בפסח,  115  ואין בה חשש חמץ, שנזהרים הם מחימוץ.

 115.  ואף שפת כותי אסורה באכילה, היינו דוקא פת שהכותי לש ועושה בביתו, אבל עיסה שכותי עושה בבית ישראל, מותרת. תוס' ד"ה מצת.
ואף אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואף על פי שבלילה הראשון אכילת כזית מצה היא חובה, וצריך שיהיה בה שימור לשם מצה, בקיאים הכותים אף בשימור לשם מצת מצוה.  116 

 116.  ואפילו אנו יודעים בודאי שאינה חמץ, אין יוצאין בה, כל שלא נשתמרה בפירוש לשם מצת מצוה. רש"י.
ורבי אליעזר  117  אוסר לאכול מצה זו בכל ימות הפסח, לפי שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות, ושמא החמיצוה.

 117.  הרש"ש גורס רבי אלעזר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל. ןכיון שהחזיקו במצות מצה, הם בקיאים בכל דקדוקיה, ונזהרים מחימוצה, ויכולים ישראל לאכול ממנה.  118  ובמקום אחר נתבאר, מה איכא בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל.

 118.  הגמרא בחולין (ד א) מפרשת שרבן שמעון בן גמליאל בא להוסיף על דברי התנא קמא, שאפילו מצוה שהיא מדרבנן, ואינה כתובה בתורה, אם החזיקו בה הכותים (כלומר קיבלו אותה עליהם) ניתן לסמוך עליהם.
וכן היא שיטת רבי אליעזר במשנתנו. ומשום כן אסר אף את הכותי לכותית. דחיישינן, שמא אחד מהם הוא כשר, לפי שהיו אבותיו בקיאין, ולא אירע פסול בנישואיהם. והשניה היא מזרע אותם שאינם בקיאים, וממזרת היא.
ומשיימת הגמרא: ואלא הכי, לגבי יוחסין, מאי שייך חשש "אין בקיאין"? - לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגירושין, לפיכך חשש ממזרות יש עליהם, כי שמא אבותיו של אחד מהם קידש אשה, ומחוסר ידיעה הם פסלו את הקידושין, ונישאת האשה לאחר וילדה ממזר.  119  אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: ממזר מאחותו, וממזר מאשת אח, נתערבו בהן בכותים, ולכן הם אסורים בקהל.  120 

 119.  וסובר שכותים גרי אמת הם, ולכן שייך בהם קידושין וגירושין. וצריך לומר, שהוא סובר גם כן כרבי עקיבא, שנטמעו בהם ישראלים כשרים, שאם לא כן, למה יאסרו הכותים זה בזה? שהרי גר מותר בממזרת. וכן צריך לומר לרב נחמן לקמן. אבל לרבא, שנתערבה בהם שפחה, אין צריך לומר שנטמעו בהם ישראלים, שהרי גם הגר אסור בשפחה. מהרש"א. ובעל המאור מפרש, שלרבי אליעזר עשו את הכותים כדין גר לאחר עשרה דורות, שאסור בממזר, ולכן הם אסורים זה בזה, שמא אחד מהם גר כשר והשני ממזר. ואביי שהקשה לעיל על סברא זו, משום שהוא סובר שהכותים אין בהם חשש ממזרות מעיקר הדין, אלא רק קנס וגזירת חכמים הוא להחשיבם כממזרים. ולכן הקשה, דאידי ואידי ישנים הם. אבל כאן, שהגמרא אומרת שיש בהם חשש ממזרות ממש, הרי זו ממזרות חדשה ביחס לגירות הישנה.   120.  ומהאי טעמא גם אסרו אותם זה בזה. שרבי נחמן בא לפרש טעמיה דרבי אליעזר. וכן רבא לקמן. בעל המאור. וכן משמע מהמהרש"א.
והוינן בה: מאי קא משמע לן רב נחמן, ולמה לא די לו שיאמר: "ממזרים נתערבו בהן"!?
אם בא לומר, שיש ממזר אף מחייבי כריתות, ולאפוקי ממאן דאמר שאין ממזר אלא מחייבי לאוין -
אם כן, ניתני חדא בלבד, "ממזר מאחותו" או "ממזר מאשת אח", ולמה הזכיר את שניהם?
ומשנינן: נקט כן, משום דמעשה שהיה, כך היה. ולאו משום חידוש שיש בזה.
ורבא אמר: אסרו את הכותים מפני שעבד ושפחה נתערבו בהן.
ותמהינן: איסורא דכותים משום מאי הוא? - הלא בהכרח משום השפחה שנתערבה בהן, ולא משום העבד שנתערב. שהרי "עבד הבא על בת ישראל הולד כשר".
אם כן, ניתני חדא, "שפחה נתערבה בהם", ולמה נקט רבא גם עבד?
ומשנינן: אין הכי נמי, סיבת האיסור אינה אלא מפני שפחה. אלא נקט שאף עבד נתערב, משום שמעשה שהיה, כך היה.
מתניתין:
משנתנו עוסקת בחיוב הבדיקה המוטל על אדם שבא לישא אשה, לבדוק את כשרות יחוסה של אשתו.  1 

 1.  הקדמה ל"בדיקת אמהות" א. חייבו חכמים את האיש הבא לשאת אשה, לבדוק את חזקת כשרותה, על ידי בדיקת כשרות האמהות שלה בדורות הקודמים, לברר שלא היה בהן פסול של ממזרות, או שאר פסולי קהל. רש"י אך התוספות כתבו, שעיקר התקנה של בדיקת האמהות נעשתה כדי לבדוק את נשות הכהנים מפסול של חללות, אלא שאגב כן תיקנו לבדוק את האשה גם מפסולי הקהל. ולכן, אפילו במקום שאין חשש חללות כלל, כגון שאשה זו היא בתו של ישראל שנשא כהנת, ובמקרה זה, הרי אפילו אם ימצא בבדיקה שאמה הכהנת היא חללה, אין בבת שום פסול כהונה, כי הבת מתייחסת אחר אביה הישראל, והיא "ישראלית" לכל דבריה, שלא יתכן בה פסול משפחה של חללות, ובכל זאת חייבו חכמים לבדוק אותה, שאין בה חשש פסולי קהל. ב. ונחלקו חכמים ורבי מאיר, האם חובת הבדיקה של האמהות היא בכל סתם אשה, שאינו רשאי לסמוך על חזקת כשרותה, עד שיבדוק את כשרות אמהותיה. או שהחיוב לבדוק את האמהות הוא רק במשפחה שיצא עליה ערעור של פסול משפחה, ולא במשפחה סתם, המוחזקת ככשירה. הלכה כחכמים, שאין צורך בבדיקת האמהות אלא במקום שיצא ערעור על משפחתה שהיא פסולה. ג. בגדרי הבדיקה נאמרו שני הסברים בראשונים: לדעת רש"י, זו היא מעלה שעשו חכמים ביוחסין, להצריך בדיקה ולחוש לאיסור. אך יש ראשונים הסוברים שהיא קנס חכמים, ונאמרה בכהנים בלבד, ואינה מן הדין, ומטרתה היא שיהיה האדם דבק בשבטו ובמשפחתו. ויעשה זאת, כדי שלא יצטרך להכניס עצמו בטורח בדיקת האמהות. עיין ברמב"ן, בריטב"א, ובר"ן. ד. אשה הבאה להנשא, לא הצריכוה חכמים שתבדוק באמהותיו של הבעל, וטעמו של דבר, כי לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולי כהונה. וכיון שלא הקפידה עליהן תורה לענין נישואין לכהן פסול, אף חכמים לא הצריכוה לבדוק בכשרות הבעל לגבי פסול קהל. ה. כתב החזון איש (אהע"ז א כ), שאין בדיקת האמהות בגדר בירור ודאי שהיא כשירה, לפי שאי אפשר לברר את כשרותה בודאות אלא אם כן יבדוק את כל דורותיה עד ימות עזרא. אלא עיקר הבדיקה היא, שמברר לגבי כל אחת מהאמהות שבודק, שהיא היתה מוחזקת במקומה לכשירה. וצריך לבדוק גם את אם אמה, אף על פי שלא יתכן שתהא האם כשירה כאשר אם אמה היא ממזרת. כי, כאמור, אין הבדיקה של האם בגדר בירור ודאי שהיא אינה פסולה, ולכן גם אם תעלה הבדיקה שהאם הוחזקה במקומה ככשירה, יש עדיין מקום לחשוש ולבדוק שמא נטמע במשפחה בדורות הקדומים פסול, ונשתקע הדבר.
הנושא אשה, אם היתה האשה כהנת, שהיתה בת כהן, והכהנים נזהרים יותר על יחוסם, צריך לבדוק אחריה רק ארבע אמהות ממשפחתה (שלא היו בהן ממזרות או פסולות קהל, או פסול חללות), שתי אמהות מצד אביה, ושתים מצד אמה.
ובדיקת האמהות נעשית על ידי שבודק את האמה עצמה ואת אם אמה. ונמצא שחובת בדיקת "ארבע האמהות" האלו, היא למעשה, בדיקת ארבע זוגות של אמהות, כל אם יחד עם אמה, שהן, בסך הכל, שמונה אמהות.
ואלו הן שתי האמהות (שהן ארבע) מצד אמה:
א. אמה, ואם אמה, הרי שתים.
ב. ואם אבי אמה, ואמה (אם אם אבי אמה), הרי ארבע.
ואלו הן שתים שהן ארבע מצד אביה:
ג. אם אביה, ואמה (אם אם אביה), הרי שש.
ד. ואם אבי אביה, ואמה (אם אם אבי אביה), הרי שמונה.
אבל אם הוא נושא אשה שהיא לויה או ישראלית, שאין הם מקפידים על יחוסם כמו הכהנים, מוסיפין עליהן בבדיקה עוד אם אחת בכל זוג מארבעת הזוגות הנבדקות.
כגון, בזוג הראשון: אמה, ואם אמה, ואם אם אמה. ובזוג השני: אם אבי אמה, ואם אם אבי אמה, ואם אם אם אבי אמה. וכן הלאה. נמצאו נבדקות שתים עשרה אמהות.
והחמירו יותר בלויה וישראלית, משום שיותר שכיח בהם החשש של תערובת פסולים מאשר במשפחות הכהונה.
אין בודקין באשה שהיא בת כהן, לא מן המזבח ולמעלה. שאם התחיל לבדוק באמהות, ומצא שאבי אביה שימש בעבודת המזבח, בידוע שהוא מיוחס וכשר, ואין צריך לבדוק אחר אמו.
וכן לא בודקין בלויה, מן הדוכן ולמעלה, שאם העידו על אחד מאבותיה שעמד עם הלויים על הדוכן לשורר, אין צריך לבדוק אחר אמו. שבידוע שהוא כשר.
וכן לא בודקין בכולן מן הסנהדרין ולמעלה. שאם נמנה אחד מאבותיה על הסנהדרין, אין צורך לבדוק אחר אמו. שבידוע שהוא כשר.
וכן כל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים (ויבואר בגמרא מי הם), או מגבאי צדקה, הרי הם משיאין את בנותיהם לכהונה, ואין צריך לבדוק אחריהן, שאף הם בחזקת כשרים.
רבי יוסי אומר: אף מי שהיה חתום בתורת עד בערכי הישנה של ציפורי (בית דין של עיר ושמה "ישנה", והיא על יד ציפורי), אין צריך בדיקה אחר יחוסו, לפי שלא העידו שם אלא עדים מיוחסים.  2 

 2.  רש"י לא גרס "עד". וביאר שמדובר לגבי כשרות הדיין. ולפי ביאורו "ערכי" הוא השם של "סדרי הדיינים", שהיו רושמים שם את שמות הדיינים המיוחסים. אך הרמב"ם גורס כפי הגירסא שלנו, שמדובר בכשרות העד.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך, אין בודקים אחריו. ובגמרא יבואר.
גמרא:
שנינו במשנה: הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות.
ומשמע שהבעל צריך לבדוק את יחוס הנשים שהן אמותיה של האשה, אך אין הוא צריך לבדוק את יחוס הגברים שהם אבותיה של האשה.
והוינן בה: מאי שנא, מדוע בנשי (נשים) בדקינן, ומאי שנא, מדוע בגברי לא בדקו?! ולמה לא נבדוק אף בארבעה אבותיו, כגון, אביה ואבי אביה וכדומה, שמא פסול ממזרות יש בהם? ומשנינן: דרכן של נשים, דכי מינצו בהדי הדדי (כשמתקוטטות ביניהן), בעיסקי עריות הוא דמינצו, מגנות הן אחת את רעותה בעניני זנות. אבל לא מגנות זו את זו בעסקי משפחה, לומר אחת על רעותה שהיא ממזרת או פסולה.
ולפיכך, אם איתא, גם אם אכן היה, דאיכא מילתא (שהיה דבר פסול) באשה, לא אית ליה קלא (לא היה יוצא הקול) לפסול זה, ולכן הנשים צריכות בדיקה.
אבל דרכן של גברי, דכי מינצו בהדי הדדי, ביוחסין הוא דמינצו, וקוראין זה לזה "ממזר" או "פסול".
לפיכך, אם איתא דאיכא מילתא של פסול יוחסין באחד מהם, אית ליה קלא לפסול זה. ולכן, כל אדם שלא יצא עליו קול פסול, הרי הוא בחזקת כשרות, ואינו צריך בדיקה.
ומשמע מן המשנה שרק הבעל צריך לבדוק את יחוס האשה, אבל האשה אינה צריכה לבדוק את יחוסו של הבעל.
והוינן בה: ואיהי נמי תבדוק ביה בדידיה (האשה בבעל) באמותיו, אם כשר הוא או לא?
ומשנינן: מסייע ליה התנא במשנה לדברי רב.
דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות לינשא לפסולים לכהונה. כגון חללים וגרים ועבדים משוחררים. לפי שלא אסרה התורה פסולים אלו, אלא לכהנים זכרים.
ואף שאסורות הן בממזרים - כיון שלא הקפידה תורה ביחוסי כהונה לנקבות, אף חכמים לא עשו בהם מעלה ליוחסין, להצריכן בדיקה משום פסולי קהל.
רב אדא בר אהבה תני בברייתא: ד' זוגות אמהות, שהם שתים עשרה נשים. שבכל זוג ישנן שלש אמהות. וכל אם הצריכה בדיקה, נבדקת עמה אף אמה, ואם אמה.
במתניתא תנא: ד' זוגות אמהות, שהם שש עשרה נשים. שעל כל זוג שבמשנה, הוא מוסיף עוד שני דורות למעלה. וכל אם הנבדקת, נבדקת עמה אף אמה, ואם אמה, ואם אם אמה.
והוינן בה: בשלמא לרב אדא בר אהבה,

דרשני המקוצר[עריכה]