בית הדין קמא חייב את המבקש בתשלום עבור בושת דברים, והמבקש הגיש ערעור על כך. בקשת הערעור לא אושרה משום שלא הוכח שיש מקום לערעור.

התובעת אדריכלית במקצועה הכינה עבודה אדריכלית, לנתבעת, היא השקיעה זמן רב מזמנה בהכנת התוכניות והשינויים, אבל לבסוף הנתבעת לא רצתה להמשיך על כך היא תובעת סכום של 17,000 ₪ 8400 ₪ כשכר עבודה שהובטח לה, ועוד 8600 שח על שעות נוספות שאותם עבדה מתוך הבנה שהעבודה תנתן לה. סך הכל היא תובעת 16,650 ₪ לפני מע"מ.
לטענת הנתבעת היא ביקשה מהתובעת לכתוב חוזה כמה פעמים, והיא התחמקה, בכל מקרה היא לא מסכימה לשלם יותר מ- 30 אחוזים שזה על השלב התכנוני שאליו הגיעה האדריכלית.
כמו כן לטענתה האדריכלית גרמה לה נזקים, בכך שתכננה בנייה בשטח הגדול מהמותר, וכל עבודתה היתה לריק. לטענת האדריכלית נושא זה דובר מראש.

ראובן מתגורר בדירה מעל שמעון. ראובן חפץ להוציא מרפסת ולשם כך החתים את השכנים על תוכנית מפורטת שהוגשה למועצה המקומית. שמעון סרב לחתום מאחר וטען שהמרפסת תחשיך לו את הסלון. בעל פה הסכים שמעון שראובן יוציא מרפסת ביציאה של עד חצי מטר. היות ורוב דיירי בנין חתמו על הסכמה לתוכנית קיבל ראובן אישור לבנית מרפסת ביציאה של כמעט מטר ועשרים מקו הבנין. בנית המרפסת החלה ושמעון סבר לתומו שראובן מתכונן להוציא רק חצי מטר, אך לאחר היציקה נוכח לדעת שראובן יצא מקו הבנין מטר ועשרים. ראובן הפסיק מיזמתו את הבניה עד לבירור הדין. ראובן טוען שתי טענות א. שמעון יכול היה להגיש התנגדות במועצה אבל לאחר שקיבל הוא את אישור המועצה שוב אין השכנים יכולים להתנגד לבניה. ב. גם אם אפשר להתנגד זה דוקא קודם היציקה ולא לאחריה שיש בכך נזק גם בשבילו. בנוסף, בשביל חצי מטר לא היה מתחיל בבניה.
שמעון טוען שאסור לראובן לצאת מקו הבנין מעבר לחצי מטר מאחר ובכך יוחשך סלונו ואין באישור המועצה אישור לגרימת נזק ברור. ביחס לטענה השניה טוען שמעון שסבר לתומו שראובן מתכוין להוציא רק חצי מטר ורק בגמר היציקה התבררה לו טעותו.

דיירים בבנין משותף החליטו ברוב דעות לעשות מחסום אלקטרוני לחניה של הבנין. עלות המחסום מתחלקת בין תשעת הדיירים באופן שוה. וכל דייר משלם עבור השלט/ים שהזמין. ראובן- התובע הינו דייר בבית המשותף שמתנגד להקמתו של המחסום. לאור סרובו לשלם את חלקו בהוצאה החליט ועד הבית לא לתת לו שלט כך שראובן נאלץ לחנות מחוץ לחניה שלו. ראובן תובע מועד הבית להסיר את המחסום. לטענתו המחסום הוא מותרות ויש בהצבתו טרחה לשאת כל הזמן את השלט. לטענת ראובן היות והחניות של הבנין הן פרטיות דייר שחפץ שהחניה שלו לא תהיה כ"הפקר" יכול לבנות בכניסה לחניה שלו עמוד מפרקי מתקפל מבלי לשתף בכח את מתנגדי הצבת המחסום. נציג ועד הבית טוען שהיות והבנין ממוקם ליד רחוב שבו פעילות מסחרית, היו מקרים שבהם עוברי אורח החנו את רכבם בחנית הבנין. לדבריו, המחסום הראשי הינו כורח חיוני על מנת שלא לפגוע בזכותם של דיירי הבנין. לכן הוחלט על הצבת המחסום שעלותו יחסית לעמוד מפרקי לכל דייר אינה יקרה ונוח להשתמש בו על ידי השלט. ראובן טוען שארעו לאחרונה רק שני מקרים בודדים של חנית אורחים בחניה וכן שעיקר הבעיה היא מאורחים ומבעלי מקצוע שבאים לבנין ובמקרים אלו אין במחסום תשובה מעשית שכן הדיירים יפתחו להם את המחסום. נציג ועד הבית טוען שארעו יותר משני מקרים. הוא מודה שמדובר במקרים בודדים אך יש צורך לעקור את התופעה לפני התפתחותה.

ראובן שמעון ולוי שכנים בבית משותף ברמת גן. ראובן דר בבנין כשבע שנים והוא נוהג לבנות את סוכתו בחצר הבנין. בכל החצר אין אפשרות לבנות סוכה חוץ מפינה אחת. לטענת ראובן השכן שמכר לו את הדירה נהג אף הוא לעשות את סוכתו בפינה זו. שמעון דר בבנין למעלה מעשר שנים הוא נוהג לבנות את סוכתו בקטע צר שמשמש ככניסה לחניה של רכבו. שטח זה מוגדר כשטח משותף אך הוא מהוה מעבר לחניה של שמעון ואינו מפריע לדיירים האחרים. לוי קנה דירה לפני כשלוש שנים בשנה הראשונה לא בנה סוכה. בשנה השניה בנה סוכה על גג הבנין אך היה לו טורח רב כיון שהוא מתגורר בקומה הראשונה מול ראובן. כעת לפני סוכות תשנ"ו תובע לוי את ראובן ושמעון שיאפשרו לו לבנות סוכה בשטח האפשרי ברוטציה- שנתיים מתוך שלוש יבנה כל אחד את סוכתו בחצר ושנה אחת על הגג. ראובן טוען שהוא מוחזק לעשות את סוכתו במקום זה עוד מכח המוכר שמכר לו את הדירה.שמעון טוען שהמקום שבו הוא בונה את הסוכה אף שהוא שטח משותף כיון שהוא משמש מעבר לחניה של רכבו מצד המציאות הוא שייך לבעל החניה.

התובע והנתבע הינם שותפים בחנות לממכר בגדים. הנתבע פתח את החנות לבדו ולפני שנתיים צירף את התובע כשותף לעסק. התובע השקיע בעסק 30000$ וקיבל מחצית מהזכויות בחנות. בהסכם השותפות נכתב שהצדדים יחלקו את העבודה בחנות ומחוצה לה בשווה. כל אחד מהצדדים יקבל משכורת חודשית של 1500$ וכל הרוחים שבנוסף יושקעו בחנות עד ל 1.8.96. כעת התובע חפץ בפירוק השותפות היות והנתבע כמעט ואינו עובד בחנות והתובע שוהה בחנות כל שעות הפעילות. לטענת התובע ערך החנות עלה כתוצאה מעבודתו המאומצת. התובע מציע שהנתבע יקנה את חלקו או שהוא יקנה את חלקו של הנתבע או שימכרו את החנות. לכל אחת מהאפשרויות יש לו תנאים להסכמתו. בנוסף הוא תובע החזר של תשע משכורות שקיבל הנתבע שלא בצדק. הנתבע מבקש להשאיר את השותפות על כנה הוא מודה שכמעט אינו שוהה בחנות בשנה האחרונה אלא שלטענתו המשכורת החודשית הינה פועל יוצא של השקעה ועבודה לכן יש לקחת בחשבון את השקעתו ואת העובדה שעבד קצת בחנות ואינו צריך להחזיר את המשכורת החודשית בחלקה הגדול. הנתבע מודה שערך העסק עלה אלא שלדבריו זה לא היה בזכות עבודה מאומצת של התובע אלא מקבלת זכיון בלעדי למכירת בגדים של שתי חברות מבוקשות שהמו"מ עמהן החל לפני למעלה משנה. הנתבע מוכן להעביר 5% מחלקו בחנות לתובע, אך אינו מוכן לקנות את חלק התובע או למכור את חלקו וכן אינו מוכן למכור את חלקו בחנות לאחרים.

התובע, אינסטלטור במקצועו נקרא על ידי הנתבע לאתר נזילה בדירה ולתקנה. סוכם על תשלום של 1150 ש"ח. התובע החליף את חלקו העליון של הצנור המפוצץ והשאיר את התחתון שהיה נראה תקין. לאחר כשבוע התגלה פיצוץ נוסף בקטע הצנור שלא הוחלף. הנתבע טוען שכתוצאה מכך נגרם לו נזק כי היה צריך להחליף את כל הקרמיקה באמבטיה, לדבריו התובע היה צריך לגלות גם את הפיצוץ השני ולתקנו לכן מבקש הנתבע לפוטרו מתשלום שכר התובע. התובע טוען שיתכן שהפיצוץ אירע לאחר סיום מלאכתו שזהו דבר שכיח שכשמזיזים צנורות נפתח חור קטן שנסתם בסיד וחול. אם זו המציאות לא ניתן היה לגלות חור זה אלא רק לאחר העבודה ואין להאשימו בנזק. התובע מציין שהציע לנתבע להחליף את כל הצנורות באמבטיה היות והבית ישן אך הנתבע סירב. הנתבע מוחזק בשכר התובע.

התובע בעל חברה לשרותי קייטרינג והנתבע בעל חברה לארגון ארועים. אגודה למען הזקן של רשות מקומית פנתה לנתבע וביקשה שיארגן נופש פסח. הנתבע פנה לתובע שיספק את הארוחות לאורחים כיון שיש לו הכשר מהודר. הנתבע שלח לתובע הסכם שבו נכתב שהמחיר הוא 960 ש"ח לאדם כולל מע"מ לפי מס' האנשים האוכלים בפועל ועל כל 20 איש אחד חינם. התובע שלח לנתבע השגות על ההסכם שהמינימום לאוכלים תמורת תשלום הוא 80 איש ושהתשלום יהיה חציו עד ל9.4 וחציו עד ל9.5. הנתבע קיבל את הפקס של התובע אך לא הגיב עליו כיון שלא רצה להתעמת עם התובע שבועיים לפני פסח. התובע הבין שהנתבע מסכים לתנאים שבפקס. בפסח קיבל התובע 20000 ש"ח ומאחר ולא קיבל את מחצית דמי העיסקה עד ערב פסח הוא הציב אולטימטום שבעקבותיו הנתבע התחייב בחתימת ידו לאשר תשלום של 75 איש * 320$ בכפוף לאישור העיריה עד לסוף חודש אפריל וזאת לאחר החזרת המטבח וחדר האוכל על כל ציודו לתקינות. לאחר פסח תבע התובע את שארית החוב אולם הנתבע סרב בטענה שנגרמו לו נזקים במטבח בשווי של 9000 ש"ח על ידי משגיחי הכשרות כשהכשירו את המטבח. התובע הגיש תביעה לבית משפט שהעביר את התיק בהסכמת הצדדים לבית הדין. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבע בתשלום של 23000 ש"ח עליהם אין ויכוח. בנוסף לאמור לעיל, התובע תובע 5000 ש"ח עבור הוצאות משפט וכן הצמדה של כל החוב.

התובע שימש כמורה בתלמוד תורה בשנות הלימודים תשנ'-תשנב'. התלמוד תורה היה עד לשנת תשנב' בבעלות המושב ולאחר מכן החל להיות עצמאי. התובע טוען שעם סיום עבודתו נוכו ממשכורתו סכומים לללא הצדקה. כמו כן תובע תוספת של 5% עבור 14 חדשים שהיו צריכים להוסיף על משכורתו כפי שנהגה ההנהלה הקודמת של התלמוד תורה. בנוסף הוא תובע על כך שהעבירו לו לקרנות ההשתלמות רק 10% במקום 12.6%. הנתבעים טוענים שהסכומים שנוכו נוכו משתי סיבות: א. הפרש שכר בין מורה בכיר למורה בעל תואר BA. ב. הפרש שכר בין מורה ששרת שרות סדיר בצה"ל למורה שלא שרת.
ביחס לסיבה הראשונה טוענים הנתבעים שהתובע הציג מסמך שמאשר שהוא בעל תואר BA רק בחשון תשנב' ולכן ניכו לו את הפרש השכר עד ליום האישור בפועל. התובע טוען שהיו לו את כל נקודות הזיכוי הדרושות לBA כבר מהיום בו החל בעבודתו אף שבפועל לא היה בידו אישור ממשרד החינוך. ההנהלה לא ביקשה ממנו להציג אישור ואם היו מבקשים היה ממציאו לאלתר. היות והת"ת הוא פרטי הוא לא נזקק לאישור בפועל והוא הסתפק בהצהרתו. לענין הסיבה השניה הנתבעים טוענים שלא הובטח לתובע להוסיף 5% על שכרו. התובע מאשר שלא הובטח לו אך בפועל ניכו משכרו 5% ולכן היה ברור שיתנו לו תוספת של 5% והדבר מחייב גם את ההנהלה החדשה. הנתבעים טוענים שאף אם הוחזר לו 10% זה לא מחייב אותם, אין מנהג מדינה מחייב להפריש לעובדים תוספת של 5% לקופת גמל. לענין קרן ההשתלמות הנתבעים טוענים שמוסד פרטי אינו יכול להפקיד אלא בקרן השתלמות של 10% שתנאיה שונים.

יזם חיפש משקיע להקמת מפעל נייר. התובע ששימש כרו"ח של היזם חיפש משקיע עבורו. הוא פגש את עו"ד ל' שהציע את הנתבע. בין היזם למשקיע התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד ל' שבה נכח גם התובע ובה חתמו הנתבע והיזם על חוזה שותפות. התובע טוען שבשלב האמצע והסוף של העיסקה הוא היה המתווך הבלעדי ועל כן הוא זכאי לשני שליש מדמי התיווך. הנתבע טוען שהתובע סיפק לו אינפורמציה בלבד וזה היה בשליחות של היזם. כל נושא העיסקה היה במשא ומתן ישיר בינו ליזם. המתווך היחיד מצדו היה עו"ד ל' שכבר קיבל את דמי התיווך. כמו כן, טוען הנתבע שאם כדברי התובע מדוע תובע את דמי התיווך רק לאחר כשבע שנים.