פרשת בא: הבדלים בין גרסאות בדף

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות. שמה בה במילה שבאמצע הפסוק הפותח את הפרשה:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (ספר שמות, י',א').

הפסוק הבא של הפרשה עומד על הרעיון העיקרי של פרשת השבוע:"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" - ההתמסדות של תהיה בהגדה של פסח, שמקורה בפרשה זו.

זמנה של הפרשה הוא חודש ומעלה. לפי הרמב"ן מכת הברד הייתה בחודש אדר. יוצא כי עד יציאת מצרים היה חודש וחצי. לפי המשנה כל מכה ארכה חודש ימים ^[1]. יוצא מכאן שתקופת הפרשה היא שלושה חודשים.

תוכן הפרשה[עריכה]

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

1. לקראת יציאת מצרים - בהתראה על מכת הארבה משה רבינו ואהרון מגורשים מעל פני פרעה. משה רבינו משיב "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו. אמנם אין דרכם של הטף לזבוח אומר משה רבינו, אך כיוון ש"חג ה' לנו" לא נוכל לעצור אותם מלהצטרף אלינו, כי הם מעצמם יראו את התלהבות המבוגרים ומרצונם ירצו להגיע אל מקום עבודת השם". זאת ועוד מוסיף החתם סופר, שגם מקנה ישראל ילך מעצמו למדבר כדי שיקריבו ממנו קרבן לה'. ^[2]
2. לקראת הגאולה : מכת הארבה- על עצמתה נאמר:"לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן" (י"ד). ובכל זאת, גם במכה השמינית:"וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".(כ') מכת החושך - רק שלושה ימים. אך התוצאות היו הרות אסון, לפי רש"י: "שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו" - מספרם היה ניכר. בפרשת בשלח נאמר:"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[3]. כתב רש"י:חמושים- אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה - "שואה" בלשון הרב מוטי אלון.
3. התראה על מכת הבכורות - מצבם של בני ישראל במצרים מוגדר:"וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" ^[4].
4. קביעת השנים - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ^[5]. כתב הרמב"ן:"זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני,"
5. פסח מצרים - הפסח החד-פעמי בו היו ההוראות המיוחדות:"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (י"א)
6. פסח לדורות - "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (י"ד)
7. יציאת מצרים - "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ) - בהתאם לברית בין הבתרים.
8. מצוות - פטר רחם ופטר חמור - כנגד הבכורות, ומצוות הנחת תפילין :"וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" ^[6] .

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" ^[7] - זה כבר בפרשה הבאה פרשת בשלח

1. פרשה זו מסיימת את מניין המכות שתחילתם היתה בפרשת וארא. שם הובאו שבע מכות.

ובסיומה, מסתיימת גלותם של עם ישראל והם יוצאים בגאון ממצרים.

הכבדת לב פרעה[עריכה]

הכבדת ליבו של פרעה מוזכרת כמה פעמים בעת מכות מצרים ועל אף תחנוני העם הוא ממשיך לסרב לשלח את עם ישראל על אף המכות וטענת עבדיו "הטרם תדע כי אבדה מצרים". הראשונים התקשו כיצד ייתכן שהקב"ה הקשיח את ליבו ומנע מפרעה את הבחירה החופשית, וכן כיצד נענש על מעשיו לאחר הקשחה זו:

הקשחת הלב היא חלק מהעונש[עריכה]

הרמב"ם הלכות תשובה ו ג הסביר שהקשחת לב פרעה היא מהעונש על מעשיו הקודמים. לאחר שפרעה חטא מעצמו (בבחירתו החופשית) והרע לישראל הגרים בארצו נגזר עליו שתמנע ממנו האפשרות לחזור בתשובה ולפיכך חיזק הקב"ה את ליבו על מנת שיוכל לקבל את עונשו המגיע לו^[8].

מקור לדברי הרמב"ם ניתן למצוא במדרש ^[9] המתרץ באופן דומה: "כי אני הכבדתי את לבו - אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה?.. שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית, ואינו חוזר בו - והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע - כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך - הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הֶוְי: 'כי אני הכבדתי את לבו' ".

הקשחת הלב מאפשרת את הבחירה[עריכה]

רבי יוסף אלבו בספר העיקרים ^[10][11] מסביר שאין הקשחת הלב מונעת את הבחירה אלא דווקא מאפשרת אותה. לשיטתו, פרעה היה עלול לקבל מורך לב מעוצמת המכות ובגללם להסכים לשחרר את העם ובכך תהיה פגיעה בבחירה החופשית שלו. דווקא הקשחת הלב היא שנתנה לו את האפשרות להישאר "על טבעו ובחירתו" ולומר שכל המכות התרחשו בדרך מקרה^[12].

חודשי השנה[עריכה]

ערך מורחב - חודשי השנה

ערך מורחב - קידוש החודש

בפרשה זו עם ישראל קבל את המצווה הראשונה קידוש החודש. עוד בטרם יציאת מצרים, משה רבינו מכריז :" החֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ^[13] . ראש חודש ניסן נקבע לראש השנה.לאחר השיבה מבבל נקבעו שמות חודשי השנה לפי שמות אלים אשורים ובבליים, בהם אנו משתמשים עד עצם היום הזה.

רש"י פותח את פירושו לתורה בשאלה: "אמר רבי יצחק : לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב-בְּרֵאשִׁית ?". רש"י גם עונה, שלמרות שהתורה, מלשון הוראה, היא אכן ספר ההוראות של הייצרן "בורא העולם", ספר המצוות המורה לנו כיצד נכון לפעול בעולם, עדיין רצה הקב"ה גם לתת בידי עם ישראל קושאן, "תעודת בעלות" על מקומות המועדים למחלוקת בעתיד, כמו חברון, שכם והר הבית. לכן כלל הקב"ה בתורה גם את השתלשלות העניינים, המקפלת בתוכה גם מעין "רישום בטאבו", של ארץ ישראל, על שמו של עם ישראל - סיפור קניינם של המקומות הנ"ל ע"י אבותיו של עם ישראל.^[14].

הרב בנימין לאו כתב במאמרו , אורלוגין של עם :"החודש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" בלשון אחר הוא "מפגש". רגע לפני יציאת מצרים מבקש ה' ללמד את ישראל את סוד המפגש. אך בשונה ממלאכי שרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: "אשר תקבעו אתם". חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. כהקדמה למועד באה בשורת "החודש הזה לכם" והעבירה את כובד האחריות מגורל שמימי לאחריות אנושית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, נבדל ושונה מן הלוח השמשי. הוא משמש מרכיב לזהות יהודית של עם עתיק המחזיק בידיו את האורלוגין."

אכילת מצה על שום מה[עריכה]

בפרשה מוזכרת אכילת המצה ב "פסח מצרים" וב"פסח דורות". אבל בכל אחד מהמקרים יש טעם אחר:

• בפסח מצרים - המצה נאכלת עם קרבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" ^[15] .
• ב פסח דורות- המצה נאכלת ללא קשר עם קרבן הפסח, שנאמר: " שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.^[16]
• בפסח שני - קיים אותו חיבור:" אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ^[17]

קיים הבדל בין שני המקורות: בפרשתנו נכללים הפסח והמצה ביחידה אחת (צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת), והמרור ביחידה נפרדת (עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ), ואילו בדין פסח שני - הדגם לדורות - הקרבן עומד בפני עצמו (יַעֲשׂוּ אֹתוֹ) ואילו המצה והמרור מחוברים (עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ).

הרב שמעון גולן בעלון לפרשת השבוע עומד על ההבדלים. והוא מביא מסקנה הלכתית מהאמור במסכת פסחים ^[18]  :"אמר רבא: מצה בזמן הזה (שאין מקריבים קרבן פסח) דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים? מצה מיהדר הדר ביה קרא; בערב תאכלו מצות... תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך - מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: ^[19], בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצות."

יש לדבריו הבדל הלכתי בין הפסוק בפרשתנו לבין הפסוק העוסק בפסח שני. מהפסוק בפרשתנו ניתן אכן להוכיח שחובת מצה בזמן הזה מן התורה רק בפסח ראשון, מה שאין כן מהפסוק לגבי פסח שני, ששם ההלכה היא שבזמן שאין פסח אין מצה.

יש גם הבדל בטעמים לאכילת המצה: בפסח דורות עשו את המצות מפני שנצטוו שכל שאור לא ימצא בבתיכם ורק מצות מותרות באכילה. ואילו בפסח הסיבה לאכילת המצות היא שבני ישראל גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו . על כן נשאו את הבצק ואפו את הלחם בטרם יחמץ בדרך או בסכות.

מכת הבכורות - השיא[עריכה]

עשר מכות הוכו המצרים, אולם הקש ששבר את גב הגמל היתה מכת בכורות. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, במאמרו בעלון פרשת השבוע שבת בשבתו : "אצל פרעה אין בכור, הכל עומד" סבור שהסיבה לכך היא שהבכורה מציינת את ההתחדשות על ציר הזמן. כל דור הוא חוליה חדשה, ובראשו ניצב הבכור. שאר האחים הם סניפים וסעיפים של החידוש הזה, ומשום כך אין הם חשובים כמותו.

פרעה הכחיש את ההתחדשות הזו וירא מפניה. הוא, שהיה שרוי בתוך יאוריו ועשה עצמו אלוה, לא אהב שיזכירו לו שאי פעם נוצר ושאי פעם יחלוף. כל חווית החיים המצרית הייתה בנויה על ההכחשה הזו. באה מכת בכורות וגילתה את מקום תורפתו של פרעה, את הגיחוך שבנסיון לבנות בית שיהיו בו רק ילדים אך לא יהיה בו בכור. תחת אימת המוות המתקרב, נאלץ אפילו פרעה להודות שבכורו יישב על כסאו, ושגם הוא ייאלץ להתחדש בבוא זמנו. אמור מעתה: מה שהיה אינו מה שיהיה. האטימות המצרית המתבוססת בישותה ענתה אמן בעל כורחה אחרי ברכתם של מאמיני חידוש העולם; של "בני בכורי ישראל" – ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים.

"קול דודי הנה זה בא"[עריכה]

שדה של חסה - ה"חזרת" המקובלת -משדות כפר דרום בגוש קטיף לפני חורבנו בשנת התשס"ה

מדרש שיר השירים מוצא בפסוקים משירה זו רמזים ברורים לאמור בפרשת השבוע : קול דודי הנה זה בא. המדרש עונה על כך : "זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש זה אתם נגאלין. אמרו לו: " - לפי חז"ל :

• ר' יהודה אומר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין ? והלא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ^[20] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו, אלא מאתים ועשר שנה ?!

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים. אין הרים וגבעות האמורין כאן, אלא קצים ועיבורין. מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין. שנאמר: ^[21] החדש הזה לכם ראש חדשים.

• ר' נחמיה אמר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים ? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט ? בצדיקים שבכם, ובמעשיהם, כגון: עמרם ובית דינו.
• רבנן אמרי: היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים ואין הרים, אלא עבודת כוכבים. היך מה דאת אמר: (הושע ד') על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר: החדש הזה לכם.

ר' יודן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' חוניא בשם ר' אליעזר בן יעקב מפרשים את הפסוק אחרת, אך עדין נשארים קשורים לחודש הזה - הוא חודש ניסן:קול דודי הנה זה בא - זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין... הדא הוא דכתיב: החדש הזה לכם ראש חדשים.

אך גם בפסוקים הבאים עוסק המדרש ביציאת מצרים. על הפסוק :דומה דודי לצבי כתב: " מה צבי זה, מדלג מהר להר ומבקעה לבקעה, מאילן לאילן, ומסוכה לסוכה, ומגדר לגדר. כך הקדוש ברוך הוא, קפץ ממצרים לים, ומים לסיני, ומסיני לעתיד." ובפסוק : הנה זה עומד אחר כתלנו הוא מדבר על מעמד הר סיני כאמור:"אחר כתלנו של סיני. הדא הוא דכתיב: ^[22] כי ביום השלישי ירד ה'. משגיח מן החלונות וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר. מציץ מן החרכים וידבר אלוהים את כל הדברים. ענה דודי ואמר לי מה אמר לי ? אנכי ה' אלהיך.

"קול דודי" - לעתיד לבוא[עריכה]

במאמר הרביעי והאחרון שבפסיקתא ^[23] שבא מצוטטים המדרשים לעיל מתוארת הגאולה לעתיד לבוא:^[24]

"ר' יודן בשם ר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ר' חונה בשם ר' ליעזר בן יעקב: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא" זה מלך המשיח, בשעה שהוא בא ואומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. הם אומרים לו: רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין?! לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות! והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם לסרמטיה, כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הרשעה הזאת מכתיבת טירונין (מגייסת חיילים) מכל אומה ואומה. כותי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. כושי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. ובחדש הזה אתם נגאלין "החדש הזה לכם ראש חדשים".

מבארת תמר קדרי :" האמוראים ר' יודן ור' חונה מתארים את הגאולה בעתיד על פי הדגם התנאי של גאולת מצרים. כשם שגאולת מצרים הגיעה טרם זמנה, כך יקרה גם לעתיד לבוא. גם בעתיד לא ימצה הקב"ה את מלוא עומק הדין, ובכל אחד מן המקרים ינהג לפי הדרך הבאה:

• בעניין פיזור עַ ם ישראל בארצות רחוקות – הקב"ה יראה בגלותם של יחידים כאילו גלתה האומה כולה.
• ובעניין שעבוד מלכויות – הקב"ה יראה בגַּ יס שנשלח לרדות בישראל, מימוש שעבוד עם ישראל על ידי שבעים אומות, שכן הגיס מורכב מחיילים מאומות שונות וכל חייל מייצג את אומתו. על ידי זה יקצר הקב"ה את אורך שעבוד המלכויות.

הבית היהודי[עריכה]

בפרשת השבוע אנו עומדים על החשיבות של שמייחסים לבית היהודי. מוצג לנו עימות בין שתי השקפות עולם: משה רבנו דורש מפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" ^[25]. ופרעה, מלך מצרים, משיב לו:" לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים (י"א). ובכך מסתיימת הפגישה:" וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן ^[26] מסביר שפרעה סבור כי המשך קיומו של עם ישראל תלוי - בעיקר בגברים - הם הממשיכים את המסורת, הם העובדים את א-להיהם. לנשים אין שום תפקיד בתחום זה. לכן הואממשיך וטוען: לכו נא הגברים. לנשים ולילדים בלאו הכיהרי אין תפקיד.

משה מסביר לו שלעם ישראל יש תרבות שונה - גם לנשים יש תפקיד, גם לילדים. כל המשפחה עובדת את ד'. בעצם, עבודת ד' היא עבודתו של הבית כולו ומשום כך נצטוו ישראל לתת מדם הפסח על המזוזות והמשקוף - והיה הדם לכם לאות על הבתים. הבית היהודי הוא בחינת מזבח, הוא מקדש מעט. כל בני הבית כוהנים במקדש מעט זה. כולנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

משך גלות מצרים[עריכה]

אורכה של גלות מצרים היא נושא בו דנו פרשני המקרא, שכן בספר בראשית ברית בין הבתרים נאמר:" "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.(ט"ו, י"ג,). ואילו בפרשתנו:"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ^[27], דהיינו 430 שנה. ובפועל לפי סדר עולם רבה - 210 שנה. מחבר מדרש רבה הסביר את משמעות 400 שנה וכתב:"שכל זמן שזרעך בארץ לא להם ת' (שנה) ועבדום, אלו ימי השעבוד.

רש"י מנה את ארבע מאות שנה מהולדת יצחק אבינו וכתב: כי גר יהיה זרעך - "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הוא גם מסביר מדוע לא יכול להיות שבני ישראל היו במצרים 400 שנה:"ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלוש מאות וחמישים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה" - סכום חיי שלושת האנשים הוא 350 שנה והרי היו תקופות חופפות בינהם.

ב"סדר עולם" ^[28] מובא החישוב הבא: לאברהם נאמר כח גר יהיה זרעך. זרעו הוא יצחק אבינו שהיה בן 60 שנה שנולד יעקב אבינו. יעקב אבינו חי 130 שנה - יוצא שניהם 190 שנה משנת 2,048 לבריאת העולם עד שנת 2,238 לבריאה. במצרים היו 210 שנים, עד 2,448 לבריאה.

הרמב"ן הסביר כיצד נוספו ל-400 השנה עוד 30 שנה ^[29]. הוא מוסיף 20 שנה, מ"ברית בין הבתרים" , שהיה לדעתו בן 80 שנה ^[30], עד הולדת יצחק אבינו שהיה בן 100 שנה. ועוד עשר שנים ממיתת יעקב אבינו עד יציאת מצרים, אשר הוא דוחה אותה לשנת 2,458 לבריאת העולם.

גירסה אחרת של הרמב"ן תורמת את תוספת 30 השנה לחטאי בני ישראל במצרים. והוא מוסיף שבני אפרים עמדו לצאת אחרי 400 שנה שהסתיימו בשנת 2,428 לבריאה והם לא ידעו כי בגלל החטאים של בני ישראל במצרים, הגלות התארכה ב-30 שנה. על בני אפרים נאמר :" וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" ^[31] ורש"י מבאר:"בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ"

יציאת מצרים כדגם לגאולה הצפויה[עריכה]

יציאת מצרים נחשבת דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אך תהיה שונה ממנה. יציאת בני־ישראל ממצרים הייתה בחיפזון, כמו שנאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא ובמדרש נאמר שהחיפזון היה משולש – חיפזון של השכינה, חיפזון של בני־ישראל וחיפזון של מצרים.

בעלון פרשת השבוע של "צעירי חב"ד" שיחת השבוע : "אין מקום לדחות מבחיו מחבר המאמר בהבדלים ביניהן. אחד מהם הוא החיפזון – גאולת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידה לא תהיהבחיפזון, כמו שנאמר: "לא בחיפזון תצאו", אלא היא תהיה דווקא "בשוּבה ונחת".

והסיבה לכך לחיפזון בגאולת מצרים נבע משקיעתם של בני־ישראל במ"ט שערי טומאה, ומהצורך לחלץ אותם משם במהירות האפשרית. קודם מתן־התורה עדיין לא היה לעם־ישראל הכוח להתמודד עם הרע, והדרך הנכונה הייתה לברוח ממנו. לכן יציאת מצרים הייתה בבחינת בריחה – "כי ברח העם".

לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא לאחר בירור העולם הגשמי, ולכן לא יהיה צורך לברוח מהרע, אלא להפך, העולם עצמו יסייע לגאולה. כך תהיה הגאולה מתוך מנוחה, "בשוּבה ונחת", ועד ל"מנוחה לחיי העולמים".

פטר רחם[עריכה]

ערך מורחב - פטר רחם

לאחר יציאת מצרים נצטוו בני ישראל :"קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" ([[ספר שמות]], י"ג,ב'). רש"י מבאר פטר כל רחם - " שפתח את הרחם תחלה, כמו: ^[32] פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וכן ^[33] כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. ועל ד"ה לי הוא - כתב רש"י : "לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים".

רבי עובדיה ספורנו רואה בה מבוא לשתי מצוות אשר יפורטו בהמשך המקרא. וכך הוא כותב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכור. שֶׁיִּתְחַיְּבוּ כֻלָּם בְּפִדְיון כִּשְׁאָר כָּל הֶקְדֵּשׁ, לְמַעַן יִהְיוּ מֻתָּרִים בַּעֲבודַת חל, שֶׁלּוּלֵי הַפִּדְיון הָיוּ אֲסוּרִים לַעֲשׂות כָּל מְלֶאכֶת חל,

• כְּעִנְיַן "לא תַעֲבד בִּבְכר שׁורֶךָ" ^[34]
• וּפִדְיון נַפְשָׁם הוּא הָעֶרֶךְ הַמְפרָשׁ לְבֶן חדֶשׁ בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין, בִּהְיות אָז זְמַן פִּדְיונו, כְּאָמְרו "וּפְדוּיָו מִבֶּן חדֶשׁ תִּפְדֶּה" ^[35]

פטר חמור[עריכה]

ערך מורחב - פטר חמור

פטר חמור הוא עייר שנולד ראשון לאמו, חמור היוצא ראשון מרחם האתון. היא מצווה שבא נצטוו בני ישראל לאחר שצוו על קדושת בכורות אדם ובהמה. וכך נאמר בספר שמות^[36] : "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". לאחר הפדיון, אין קדושה לא בחמור ולא בפדיונו, אלא שהפדיון - ממונו של כהן הוא. אם אין בעל החמור רוצה לפדותו - עורף את ראשו וקוברו.

טעם הפדיון[עריכה]

הגמרא בבכורות ה: שואלת ^[37] מדוע חיוב הפדיון הוא דווקא בחמורים, ומסבירה שזו גזירת הכתוב וכן שסייעו החמורים לבני ישראל בנשיאת השלל שהוציאו ממצרים, ולכן הוקדשו ויש צורך לפדותן.

באופן אחר, יש המסבירים את המצווה באופן אלגורי. החמור מסמל את החומריות, כפי שמרומז בעקידה בה אברהם מתנער מהחומריות ועולה להר ה'- "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נעלה". המצווה מסמלת את האיסור להיכנע לחומריות השוררת בעולם הזה, ואת החיוב לשלוט עליה על ידי לקיחת החלק הבכיר שבה ולהחליפו בשה שמסמל את ההקרבה לה' "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" . לפי הסבר זה ניתן גם להסביר מדוע המצווה ניתנת לעם ישראל מיד ביציאתן ממצרים. בתור עבדים, לעם ישראל לא היה רכוש וחומריות, אך לפני היציאה ממצרים שבה הם עתידים לקבל ממון רב יש צורך למתן את החומריות. רק לאחר שעם ישראל מצליחים להתנתק מהחומריות ניתן לצאת מהמיצרים של מצרים ולזכות בתורה ובארץ ישראל.

הסבר נוסף גורס שהפדיון מסמל את היכולת לקדש את החומר. החמור (כשמו) מרמז על החומריות שבמבט שטחי נראית כמנותקת מהייעוד האלוקי, אך הקדושה שבפטר החמור מתברר שגם בה יש יכולת לשמש בסיס לגילוי הקדושה, כפי שסייעו החמורים לשאת את הרכוש שהיווה הבסיס לעבודת ה' והקמת המשכן. באותו אופן ניתן להסביר את המימרא בגמרא (סנהדרין צח,א) שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, כלומר, יקרב את החומר ויעשה אותו מרכבה לגילוי השכינה, כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם ^[38].

הפטרות השבת[עריכה]

לפי האשכנזים והספרדים ההפטרה היא מספרר ירמיהו ^[39]. נושא הוא בואו של מלך בבל למצרים  :" כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא." והנביא מציע לה: " כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם: כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב". ולעם ישראל מובטח:"וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל--כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. .. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ"

התימנים מפטירים בספר ישעיהו^[40]:"מַשָּׂא, מִצְרָיִם: הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל-עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם, וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" - אף הוא על מפלת מצרים. הנביא מסיים בברכה לישראל ולארצות השכנות:"בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם, וּלְאַשּׁוּר: בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל"

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט פרשת בא באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת בא באתר ישיבה
• פרשת בא באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת בא (ספרדים, אשכנזים, תימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים[עריכה]