התיק הוחזר לדיון נוסף בבית הדין האיזורי בירושלים, האיש והאשה התגרשו בשנת תשע"א בלי הסכם גירושין, בית המגורים רשום על שם האיש והאשה, אך האיש נקלע למשבר כלכלי חמור, והיו לו חובות רבים, על מנת להבריח נכסים, הוא העביר נכסים על שם האשה, ואם האשה, וכעת הוא מבקש מבית הדין להעביר את הנכסים על שמו, לצורך כך הוא הביא ראיות לכך שההעברות היו פיקטיביות, האשה טוענת שכיון שקיים הסכם חתום למתנה, נטל ההוכחה על האיש, כמו כן לטענתה הדברים הועברו על שמה כפיצוי על מעשיו של האיש.

אשת צד א' עבדה אצל צד ב' ופוטרה. צד א' מודה שאשתו מעלה בתפקידה ומעריך את הנזקים בסך מסוים ורוצה לקזזו מפיצויי הפיטורין וחיובים נוספים שלא שולמו. צד ב' טוען שלהערכתו סך הנזקים גבוה בהרבה מחיובו ותובע להפטר מחיובו ובנוסף תובע את דמי הנזקים העודפים על פי הערכתו.

התובע עבד אצל המוסד הנתבע שנים רבות, בשלב מסוים הפחית המוסד ממשכורתו ולאחר זמן - פטרו עקב קיצוצים וחוסר צורך בעבודתו ושלם פיצויי פיטורין. התובע טוען שחישוב פיצויי הפיטורין צריך להיות לפי השכר הגבוה כיוון שההפחתה נעשתה שלא כהוגן וכי עליו להתחשב בשווי הרכב שקבל. בנוסף תובע את דמי ההפחתה, דמי הלנת שכר ודמי הבראה. עוד תובע קנסות עקב אי עריכת שימוע, אי קבלת הודעה על תנאי העבודה ואי מתן אישור בכתב על העבודה. המוסד התבע טוען כי אין להתחשב בשווי הרכב לעניין פיצויי פיטורין, כי ההפחתה היתה במסגרת קיצוצים כלליים וכי למיטב זכרונם נערך שימוע ובכל אופן לא היה בו צורך במקרה זה. בנוסף נטען כי אין לשלם דמי הלנת שכר כיוון שהדבר כרוך באיסור ריבית, כי לא נחתם חוזה עם עובדים ישנים וכי לא העמותה הנוכחית קבלה את התובע. עוד טען המוסד שלא היה חייב בדמי הבראה כיוון שהוא עמותה וכי התובע יכול לקבל אישור על עבודתו.

אשה ערערה על כך שפסקו שהיא חייבת להתגרש, והאיש טען שבית הדין לא יכול לפסוק לה כתובה, משום שאינו יכול לפסוק מעבר למה שהתובע תבע.

צד א' הזמין מצד ב' ספר תורה ושילם עליו. צד ב' לא עמד בהתחייבותו להעביר את הספר עד המועד שסוכם ומכרו לאחר והשתמש בכסף לצרכיו. צד א' תבע פיצוי מסוים וצד ב' הסכים חלקית. הצדדים התפשרו והסכימו על גובה הפיצוי.

צד א' מכר לצד ב' בית מעץ. לפני המכירה ניהל צד א' תביעה ממשרד השיכון לפיצוי על נזקי טרמיטים. משרד השיכון התנה את קבלת הפיצוי בחתימת הקונה, צד ב', על ויתור על תביעה עתידית. צד ב' מסרב לחתום כיוון שלטענתו הבעיה לא נפתרה והכסף שייך לו כיוון שזכות התביעה נמכרה לו עם הבית ככל זכות. צד א' טוען שהבעיה נפתרה והוא מוכן להיות אחראי על כך וכן מוכן לשלם לצד ב' סכום מסוים כפשרה.

הנתבע לא שלם דמי ועד בית עקב תלונות על תפקודו של ועד הבית. ועד הבית תובע מהנתבע את דמי הוועד שלא שולמו ואילו הנתבע מסרב לשלם כיוון ששני דיירי קומת הקרקע אינם משתתפים בהוצאות ביטוח המעלית וכיוון שלטענתו עבודות הניקיון אינן מתבצעות כראוי, הוועד טוען שאי חיוב דיירי קומת הקרקע הינו בהתאם להוראת מורה הוראה וכי אכן ישנן בעיות בנושא הנקיון אך הוא אינו מוצא אחר.

צד א' גר בקומת קרקע וצד ב' מעליו בקומה הראשונה. צד א' טוען שצד ב' מלכלך את רשותו, משתמש בה שלא כהוגן ומפריע לשימוש התקין בחצר. צד ב' מכחיש חלק מהטענות, טוען שחלק מהדברים טופלו, חלקם אינם בשליטתו וחלקם הינם זכותו כיוון שהחצר אינה פרטית לחלוטין.

הצדדים התחתנו, וחתמו על הסכם גירושין, הם התחתנו מחדש כעבור כמה שנים, והתגרשו שוב, האשה הגישה תביעה לביטול הסכם הגירושין, לטענתה בית הדין לא התייחס לבקשת ביטול ההסכם מכח סעיף 12 הקובע שהבעל מחויב לערוך צוואה שבה המוטבים הם בניו, ולטענת האשה הוא אינו חוקי, משום שאסור לקבוע כיצד תתנהל ירושת אדם בחייו.

בהסכם הגירושין נקבע שזכויות האשה שהם מחצית הדירה ירשמו על שם הבנות בהגיען לגיל 18, האשה הורישה את חלקה לבן זוגה החדש, התעורר דיון בין בן הזוג לבין הבנות, לטענת בן הזוג הבנות ניתקו את הקשר עם האמא, ולכן כשהיא הורישה לו את הנכסים היא חזרה בה מהמתנה שנתנה לבנות, ועליה הסכימה עם האב.