התובע השכיר לנתבע דירה לשנה ולפי תנאי החוזה הארכת השכירות תהיה בהודעה מראש ובהעברת צ'קים עבור שנת השכירות הנוספת. התובע טוען שהודיע לנתבע על רצונו למכור את הדירה וכי לא קוימו התנאים שהותנו בחוזה להארכת השכירות על כן על הנתבע לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות על פי החוזה. הנתבע טוען כי סוכם ביניהם בעל פה על הארכת השכירות וכי לא מסר את הצ'קים על מנת לוודא תיקון מומים במושכר.

הנתבע שוכר דירה מהמשכיר‏. הנתבע אינו משלם שכר דירה עקב קשיים כלכליים. התובע דורש את כל שכר הדירה ואת פינוי המושכר. הנתבע מודה וטוען כי מצבו אינו מאפשר לשלם שכר דירה או למצוא דירה חלופית. בית הדין נתן לנתבע זמן לגייס את סכום הכסף וערבות לעתיד והדבר לא נעשה.

בעל ואשה שכרו דירה וחתמו שניהם על חוזה השכירות מול התובע. בני הזוג נפרדו והבעל המשיך לגור במושכר ולאחר מכן עזב אף הוא את המושכר מבלי שהודיע על כך חודש מראש כנדרש בחוזה. המשכיר הזמין את בני הזוג לדין תורה. האשה הופיעה לדין אך הבעל סירב להתייצב. המשכיר טוען כי האשה חייבת בדמי השכירות כיוון שחתמה על החוזה. האשה טוענת כי חתמה מחמת המנהג אך חיוב דמי השכירות אינו מוטל עליה אלא על הבעל כיוון שחייב לתת לה מדור.

המנוחה הותירה צוואה ובה מינתה אפוטרופסים על מרבית רכושה במטרה להקים בית ליתומים עניים ואת מיעוטו חלקה בין קרובים מסוימים. קרובי המנוחה מבקשים שלא לאשר את הצוואה מכמה טענות, הראשיות שבהן הן טענה שהמנוחה לא היתה בשפיות בעת כתיבת הצוואה, טענה שהקנין לא נעשה כדין וכן שישנה צוואה קודמת שאינה ניתנת לביטול.
בנוסף טוענים נגד הצוואה אפוטרופסי צוואת בעל המנוחה בטענה שחלק מהרכוש שחלקה בצוואתה לא ניתן לה על מנת כן.

התובע הוא בעל עסק להמרת מט"ח (צ'יינג') ועוסק בהלוואות בריבית, הנתבע היה קשור למר ד' שלקח הלוואות ונפטר באופן פתאומי, הנתבע עשה עסקים עם התובע, ופתח צ'יינג' נוסף, כמו כן הוא העסיק את מר ד' בכל מיני עבודות, הנתבע ביקש מהתובע לאשר הלוואה של 150,000 ₪ על חשבון עבודות שהנתבע עשה, לאחר מכן הוא הודיע שהוא ערב להלוואה נוספת בסך עד 240,000 ₪, הנתבע מודה שהעבירו למנוח 190,000 ₪, התובע מראה שיש בידו צ'קים של המנוח בסך 220,000 ₪. לאחר שמר ד' נפטר מונה מנהל עזבון, והוא חתם על הסדר חוב, בין המלווה לבין התובע והנתבע, וסוכם שהנתבע ישלם 292 אלף ₪ ובכך יסלק את כל חובו של המנוח.
לטענת התובע חלק מהכספים שלווה המנוח כביכול הגיעו באמת לנתבע.
כמו כן ישנם כספים נוספים שאותם היה צריך לשלם הנתבע.
בנוסף בגלל הסכסוך בין התובע והנתבע, התובע טוען שהנתבע גרם לו לנזק בכך שהוא לא יידע אותו על דיון שהמכתב עליו נשלח לידי העו"ד. כתוצאה מזה השופט פסק לו הוצאות בסך 6,000 ₪.
לטענת הנתבע הוא פרע את ההלוואה של ה- 100,000, הוא מבקש שבית הדין ידון בערבות שהוא נטל אם היא תקיפה על פי ההלכה, כמו כן הוא תובע 72,000 ₪ עבור עבודות שהוא ביצע ולא קיבל בעבורם תשלום, כמו כן עבור חוב שהוא שילם למישהו 220 אלף הוא תובע מהתובע שהיה שותף בהלוואה 110 אלף.

התובעת הועסקה אצל הנתבעת כמזכירה, לאחר תקופה היא יצאה לחופשת לידה עקב הפלה, לאחר מכן היא האריכה את החופשה לטובת מחליפתה, לאחר שחזרה לכמה חודשים, היא פוטרה על ידי המעסיק הנתבע, בזמן היותה בהריון היא תובעת פיצויי פיטורין, ותשלום זכויות סוציאליות, וסך הכל כ-62,200 ₪. לטענת הנתבעת החוזה היה קצוב לשישה חודשים, ולא המשיכו את העסקתה, אלא שנתנו לה תקופה קצרה על מנת לבחון את העסקתה. כמו כן היא לא פוטרה כלל, אלא התובעת הפסיקה את הקשר עם הנתבעת, כמו כן היא לא ענתה למיילים ומסרונים ששלחו לה מהעבודה על חזרתה לעבודה, ולא הודיעה על הריונה. כמו כן היא גרמה נזקים למוסד שלא ידע כיצד להתמודד עם חוסר זמינותה של הנתבעת, וכמו כן מוסר העבודה שלה היה לקוי.

התובע רכש דירה בפרויקט שבנה הקבלן הנתבע, הנתבע בנה את השלד, והשלים את הדירות לפי דרישה, אביו של התובע עבד בדירה, התובע טען כי הדירה לא הושלמה על ידי הקבלן הנתבע, והוא תבע לסיים את העבודות, לפני שהוא ישלם את הסכום שנשאר בסך 300,000 ₪, בפסק הדין החלקי נקבע שהנתבע יבצע את התיקונים בדירה, ואם לא ישלים אותם במועד, בית הדין יבחן את האפשרות להפחית מהחוב.

בהחלטה מאוחרת יותר בוצעה מסירה תמורת שיקים שניתנו בנאמנות לעו"ד, התובע דורש פיצוי על איחור, ועוד פיצויים על ליקויים רבים.

הנתבע דורש על עבודות שלא בוצעו כראוי, או תוספות, והשלמת שכ"ט לעו"ד, עוד סכומים, וכן הפרש מימוני, ומע"מ בסך 1% על כל התשלומים. עלות שכ"ט של עו"ד במשפט, והחזר הנחה של 125 אלף ₪ שניתנה בתמורה להבטחה להביא לקוחות נוספים.

הנתבע בנה פרויקט על קרקע המנוהלת על ידי החטיבה להתיישבות, הוא בנה בשלב הראשון את השלד של הבניינים, כשעם קניית הבניינים וקבלת אישור "בר רשות" הוא התחייב להשלים את בניית הבניין, התובע חתם איתו על חוזה, הדירה היתה מוכנה, ולנתבע נשארו כעשרה ימי עבודה על מנת להשלים את הדירה, אך התובע לא שילם את הסכום האחרון שהיה צריך לשלם, הנתבע דורש לבטל את החוזה ביניהם. לטענת התובע הוא לא שילם בגלל שהנתבע לא השלים את עבודתו.

התובע עבד בניהול חנויותיו של הנתבע שגר בחו"ל והיה גיסו של התובע, במאי 2012 פיטר הנתבע את התובע, לטענת הנתבע התובע חייב לו עדיין כספים מעבודתו, לטענתו הסיבה לפיטורין היא רק גירושיו של התובע מאחות הנתבע. על כן הוא זכאי לפיצויי פיטורין מהנתבע. כמו כן הנתבע לא שילם דמי הודעה מוקדמת ולא ביצע הליך שימוע תקין. כמו כן הוא לא קיבל פנסיה הבראה במשך שנות תפקידו, לטענתו ימי חול המועד לא מוגדרים כחופשה, לטענת התובע הוסכם על שכר של 14,000 נטו, לכן לפי תחשיב השכר יש לחשב כ- 17,900 ברוטו, הוא הסכים לקבל חלק מזה במזומן לבקשת הנתבע.

לטענת הנתבע סיבת הפיטורין היא הניהול של החנות שלא היה ראוי בנוסף הסתבר שהתובע גנב כספים רבים מהחנות ומכספת של התובע, סמכויות רבות הוטלו על התובע, אך הוא לא קיים אותם, ולא הגיע לעבודה, במקום להגיע הוא האציל סמכויות לעובדים, וזה הוביל את החנות להפסדים. לטענת הנתבע סוכם על סכום של 14,000 ברוטו, והנתבע הוא שהחליט כיצד לחלק את התלוש, בכל מקרה הופרשו לו זכויות פנסיונית לפי תלוש השכר.

כתביעת קיזוז הוא תבע הפסדים של העסק בסך 1.8 מיליון ₪, וכמו כן את העובדה שהוא קיבל דמי נסיעות למרות שנהג על רכב של העסק.

התובעים רכשו בתים מהנתבעת ולטענם המסלעה שמעל בתיהם אינה בטוחה, בית הדין קבע כי על הנתבעת לבנות קיר תמך מעל ביתו של תובע מס' 2, ולשלם לתובע מס' 1 על הקיר שבנה. הנתבעת הודיעה כי היא מעדיפה לשלם לתובע 2 ולא לבנות קיר תמך