עו"ד שנשכר על ידי קונה דירה לא ביצע את מלאכתו כהלכה, הדירה לא נרשמה על שם הקונה, שגילה זאת רק לאחר 20 שנה, דבר שגרם לו להוצאות גדולות, ועל כך חויב בפסק הדין קמא בכ- 13,000 ₪ על הוצאות הקונה, העו"ד ערער לבית הדין לערעורים על כך שחויב מעבר למה שהוא צריך להיות מחוייב.

התובע ואשתו רכשו דירה עוד לפני חתונתם, והנתבע הוא עו"ד שטיפל במכירה, לאחר כעשרים שנה לטענת התובע התברר לו שהדירה אינה רשומה על שמו אלא על שם המוכר, כמו כן העיסקה לא דווחה לרשות המיסים, בעקבות זאת התובע הוצרך לשלם קנסות לרשות המיסים, כמו כן הנתבע סירב להתעסק שוב עם הרישום והפחתת הקנס, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים. וסך הכל הוא תובע עבור קרן, קנס, שכר טירחה והוצאות כ-30 אלף ₪.

לטענת הנתבע עברו כבר שנים רבות, ויש להחיל התיישנות, כמו כן לא ניתן בזמן כזה להגיע לחקר האמת, למיטב זכרונו התובע ואשתו לא שיתפו פעולה ולכן התיק נתקע, כמו כן אין הוכחה שהם שילמו שכר טירחה. כמו כן חלק מההוצאות היו נצרכות בלי קשר גם אם התיק היה מטופל בעבר.

לדבריו אין מקרה שמישהו לא משלם בסוף את שכ"ט, וכמו כן כל עיסקה מדווחת מיד לרשות המיסים.

בדיון השני נשמעו עדויותיהם של גב' ש' שהיא מזכירתו הנוכחית של העו"ד וטענה שלא היה מכתב מיוחד לתובע, גב' כ' מזכירתו הקודמת לא זוכרת את התיק הזה בכלל, העו"ד שטיפל ברישום שהעיד על הסכומים שהוא קיבל, ומוכר הדירה שלא זוכר כמעט כלום.

התובע הינו אדם שגר בשכירות במושכר, וערך שיפוץ נרחב, תוך הבנה שהוא ירכוש את הבית לאחר השיפוץ, הוא תובע לקנות את המושכר בסכום של 600,000 ₪, בית הדין בפסק דין חלקי פסק שתביעת התובע לקנות את המושכר נדחית, כמו כן הוא ישלם 1800 ₪ על כל חודש שכירות נוסף שיגור, התובע יצא מהדירה לא פחות משלושה חודשים מיום פסק הדין, ובתנאי שישלם הנתבע את עלות השיפוץ. הוזמן מומחה שיעריך את עלות השיפוץ, והצדדים שלחו אליו שאלות בכתב.

התובע הוא בעלים של גינה שמתחתיה שתי דירות, הנתבע הוא חברת איטום, בפסק הדין החלקי נקבע שקבלן האיטום הנתבע חייב לאטום, הוא הודיע שהוא יקיים את פסק הדין אך בסופו של דבר בפועל לא הגיע לאטום, כעת התובע תובע סכום תיקון, ועוד נזקים שנגרמו לו, וכמו כן סכום של 500 ש"ח לחודש על אי שימוש במרפסת.

התובע הוא בעלים של גינה שמתחתיה שתי יח"ד, הוא שכר את חברת האיטום הנתבעת על מנת שתאטום את תחתית הגינה, למרות זאת כעת יש רטיבות, לטענת הנתבעת היא נובעת ממחדליו של התובע.

התובעת עבדה אצל הנתבעת שהיא עמותה, והתפטרה לאחר שחזרה מחופשת לידה היא דורשת לקבל פיצויים כמקובל לפי החוק, בחלק מהשנים הופרשו עבורה הפרשות לטובת קופת הפיצויים, ועל כן היא זכאית לקבל את אותם הפרשות, אך היא דורשת גם על השנים שעליהם לא הופרשו הפרשות לפיצויים על ידי המעסיק. התובעת עברה לעבוד אצל דודה, במספר שעות מועט יותר ובשכר גבוה יותר, אף שהנתבעת הסכימה לצמצום שעות של התובעת תוך צמצום שכר. לטענת התובעת התינוקת היתה במעון בכל הזמן גם כשהנתבעת לא עבדה.

כמו כן התעוררה מחלוקת ביחס לתוספת שכר שניתנה לעובדת על חודש זה, כפי שסוכם איתה, ולטענת הנתבעת אינה מגיעה לה בגלל שהיא עזבה את עבודתה.

התובעים שכרו מהנתבע גלריה בחנות אותה הוא שוכר בשכירות משנה. התובעים השקיעו במושכר והאריכו את החוזה לשנה בשנה נוספת. חודשיים לאחר ההארכה נמכר הנכס והתובעים נאלצו להתפנות ולעבור למקום אחר. התובעים תובעים את הוצאותיהם בהשקעה במושכר כיוון שהשקיעו על מנת להשאר במשך כל תקופת החוזה ובנוסף תובעים את הוצאות המעבר וההשקעה שנאלצו להשקיע במקום החדש אליו עברו. הנתבע טוען שלא ידע שהנכס עמד למכירה וכי לא יוכל לעמוד בתנאי החוזה.

התובע החל בבניית תוספת בדירת הנתבע. התובע טוען כי אינו בקי בעבודות מעין אלו ולכן קבע את המחיר בהתייעצות עם קבלן אחר והוריד את המחיר עוד יותר עקב הצעה אחרת שקבל הנתבע. התובע טוען כי המחיר אינו משתלם לעבודה כזו ודורש תוספת תשלום להשלמת הבניה ותיקון הליקויים. הנתבע טוען כי ישנם ליקויים בבניה וכן נזקים מהאיחור של התובע שלא הודיע שיאחר. הנתבע דורש השלמת הבניה ותיקון הליקויים.

התובעת והנתבעת הן שתי עמותות שפועלות בעיר מסוימת, בין שתי העמותות היה הסכם שהנתבעת תקבל מהתובעת דברים שיאפשרו לה לקבל תקציב ממשרד החינוך, בתמורה הנתבעת תעביר לתובעת אחוזים מהתקציב, נפסק בפסק דין חלוקה בין הצדדים, וכעת הצדדים נתבקשו להגיש תחשיבים, נוצרה מחלוקת לגבי תשלום ששילמה הנתבעת לקרן מסוימת שעבדה עבורם על מנת להשיג תקציבים.

התובע עבד בישיבה בה כיהן הנתבע כראש ישיבה. מנהל הישיבה הוא שקבל את הנתבע לעבודה והיה אחראי עליו באופן שוטף. התובע טוען שקבל יחס גרוע מהמנהל ולאחר שלוש שנים במהלך ויכוח פיטרו, לאחר הויכוח פנה לראש הישיבה והלה הציע לישב את העניין אך התובע התנגד. מאז חלפו שש שנים וכעת שב הנתבע לתבוע מהישיבה פיצויי פיטורין ודמי הבראה. ראש הישיבה טוען שהזכות הבלעדית לפטר עובד היא שלו ועל כן אין הוא רואה את התובע כמפוטר אלא כמי שהתפטר מרצונו ולגבי דמי הבראה טוען כי אינו נוהג לשלם דמי הבראה. בנוסף הציג הנתבע מסמך בו מודה התובע כי אין לו תביעות על הישיבה. התובע טוען שחתם על המסמך בעת שקבל משכורות שהיו חייבים לו והחתימה נבעה מלחץ לקבל את המגיע לו וכי היא התייחסה למשכורות ולא לפיצויים המגיעים לו.