חוזה לבלעדיות במכירת כובעים הסתיים בשנת תשס"ד, החברה הודיעה שאין לה עניין לרשום את סימן המסחר סימן מסחר זה עבר לחברת פרסטר. חברת ברון כובעים רוצה גם היא לשווק כובעים של החברה האיטלקית ביבוא ישיר

התובע והנתבע שניהם מאיזור חיפה, התובע תבע בבית הדין האיזורי בחיפה, ואילו הנתבע ביקש לדון בבית הדין של הגר"נ קרליץ בבני ברק.

התובע והנתבע הם שותפים בחלקים לא שוים, התובע שותף ב- 90% מערך המגרש, ואילו הנתבע בכשליש אחוז מהמגרש, התובע תבע את זכותו לפרק את השותפות בצורה של גוד או אגוד, בית הדין האיזורי קיבל את התביעה, הנתבע ערער לבית הדין לערעורים, לטענת הנתבע התובע כלל אינו בעלים על חלק זה משום שהוא קנה את המקום ממוסדות ויז'ניץ שקיבלו את חלקם לצורך הקדש של בית כנסת ובית מדרש, ואין להם זכות למכור את הנכס. דברים אלו לא נתבררו כלל בבית הדין האיזורי, כפי שהיה ראוי, טענה זו גם לא הועלתה בפני בית הדין האיזורי.

יעקב בעל הדירה השכיר דירתו לפני כשלושים שנה לראובן. לפני כעשר שנים נפטר יעקב ולא השאיר אחריו יורשים ידועים. בסמוך לכך רצה ראובן לעקור לחו"ל לתקופה מסוימת, וחשש שאם הדירה תשאר פנויה היא תלקח על ידי האפוטרופוס הכללי, לכן השכיר את הדירה לשמעון בשכר דירה חודשי של 500$. לאחרונה חזר ראובן ארצה וכאשר תבע משמעון לפנות את הדירה, נתקל בסרוב מוחלט. כמו כן, שמעון מסרב לשלם לראובן את חוב שכר הדירה בגין מספר שנים שלא שילם בהן.
שמעון טוען שלראובן היתה רק זכות מגורים בדירה. חל עליו איסור להשכיר את הדירה שבדמי מפתח לאחר. משהשכיר ראובן את הדירה פקעה זכותו על הדירה והדירה חוזרת לבעליה. יבוא בעל הדירה או יורשיו ויבקשו לפנותו. טענתו כנגד ראובן היא לאו בעל דברים דידי את.
מנגד ראובן טוען כי זכותו של שמעון בדירה היא מכח חוזה השכירות שביניהם ועליו לפנות את הדירה על פי חוזה השכירות ולשלם את החוב שחייב בגין השכירות.

התובע חתם על חוזה מול ישיבה ללמד שם תמורת 2,500 דולר לחודש, לאחר כחודשיים הישיבה פיטרה את התובע, התובע תבע 25,000 דולר, עבור עשרת החודשים הנוספים, בית הדין האיזורי קבע כפשרה ללא הסכמת התובע שעל הנתבעים לשלם לתובע 4000 דולר, על כך ערער התובע לבית הדין הרבני לערעורים. לטענת הנתבעים התובע התקבל לתקופת נסיון של שלושה חודשים, וניתנה לו משכורת על חודש נוסף, בזמן חתימת החוזה נאמר לו שהחוזה לא בתוקף.
בנוסף, לטענתם הדיון בבית הדין נעשה בחוסר סמכות, משום שאף מורשה חתימה לא היה נוכח בדיון.

בית הדין הרבני מינה בורר שיעסוק במחלוקות הכספיות בין הצדדים לאחר הגירושים, הערעור עוסק בשאלה עקרונית האם הבורר הוא בגלל חוק הבוררות, או שנחשב חלק מזרועותיו בית הדין הרבני.

בית הדין האיזורי בטבריה לא הסכים לדון בתביעה מבלי שהנידונים יוותרו על זכות הערעור, לטענת בית הדין האיזורי הוא לא כפוף לזכויות הערעור משום שכשהוא יושב בבוררות הוא יושב כבית דין עירוני, ולא מתוקף בית דין ממלכתי. על כך הוגש ערעור מטעם התובעים לבית הדין לערעורים.

גננת תובעת פיצויי פיטורין ודמי הבראה, העמותה הנתבעת טוענת שהגננת עזבה את הגן שלושה ימים ללא הודעה והשאירה את הילדים עם בחורה בת 17.

התובע צלם אירועים במקצועו הוזמן לצילום חתונה, על עבודה זו הובטח לו 3,400 ₪, הצלם העביר את התמונות אך לא קיבל את הכסף, הנתבע טוען שנעשתה עבודה לקויה: דמויות חשובות מהמשפחה לא צולמו, לא צולמו תמונות משפחתיות, וצלמת הנשים יצאה לפני תום החתונה, הנתבע נשאל איזה סכום הוא מסכים לשלם, וענה שהוא מסכים לשלם את עלות פיתוח התמונות בלבד.

בנק המזרחי הגיש תביעה כנגד אדם שהיה לו חשבון בנק, ומשך דרך כספומטים סכומים של למעלה מ- 10,000 ₪, כעת חשבונו נמצא ביתרת חובה של 12,000 ₪ שאותם תובע הבנק, והוא מסכים לוותר על ריביות והצמדה, אם הנתבע ישלם מה שבית הדין יפסוק.
לטענת הנתבע היה לו כרטיס שמיועד למידע בלבד, ובפריצה לביתו הכרטיס נגנב ונמשכו על ידי הכרטיס כספים מהבנק, זו אחריות הבנק שהוא אישר את המשיכות, ולכן עליו לשאת בתוצאות. כמו כן אחריותו של הבנק היא בכך שהוא לא חסם את האפשרות להוציא כספים לאחר שיתרת החובה עברה את המסגרת שלה בסך 2,500 ₪.
לטענת הבנק הלקוח קיבל כרטיס המיועד למשיכת כספים, אבל המסמכים לא נשמרים לאחר החתימה, אמנם הבנק מודה שהלקוח לא משך כספים עד לזמן האחרון, אבל הוא חויב בעמלה על כרטיס משיכה, שהיתה כתובה בדפי החשבון, כמו כן גם בתלונתו במשטרה הוא טען בתחילה שנגנב כרטיס האשראי שלו. כמו כן אין זה מתפקידו של הבנק לאשר חריגה בסכומים קטנים, וגירסת הלקוח על גניבת הכרטיס אינה הגיונית, שכן לפי דבריו הוא התלונן על הפריצה רק לאחר שלושה שבועות, כמו כן לא ברור איך הגנב ידע את הקוד הסודי. כמו כן הבנק הסכים לבטל את התביעה אם הלקוח ובניו ישבעו שלא הם משכו את הכספים.
הנתבע ענה שהוא לא חשב בכלל שהכרטיס הוא בר משמעות עד שפנו אליו מהבנק, ויתכן שהגנב ראה אצלו בבית את הקוד הסודי.