האיש והאשה נישאו בשנת תש"נ בחו"ל, בשנת תש"ס הם חתמו על הסכם גירושין והתגרשו, לאחר כשנתיים הם חזרו לחיות יחד עד שנת תשע"ב, בשנת תשע"ג הם התגרשו בגט לחומרא, לטענת הבעל הסכם הגירושין שנחתם היה למראית עין, על מנת להבריח מבעלי חובות, ויש להורות על ביטולו. לטענת האשה אין כל הוכחה לטענות הבעל, שאינן נכונות. כמו כן הבעל השתהה מלהגיש את טענותיו עד עכשו.

דיון בכמה תיקים, בעניין היכולת והתוקף של ב"ד בהוצאת צוי מניעה, וחובת הצדדים לדון בב"ד בו הוצא הצו.

המבקש מבקש לאשרר את מעמדם של הרב שמואל אליהו והרב משה תנעמי כאפוטרופוסים על ההקדש, ולהוסיף אפוטרופסים אחרים,

התובע הינו לטענתו נכד הנפטר, ולכן לטענתו כל ירושתו אמורה להגיע אליו, וזאת בניגוד לקביעת בית הדין כי הירושה מגיעה לאחיינית הנפטר, במהלך הדיונים הסתבר כי המנוח השאיר צוואה אשר בה כתב את נכסיו לאחייניתו,

התובע הסכים לדון עם הנתבע בב"ד אחר, וכתב לו את זה במכתב. המכתב הושאר במזכירות ביה"ד הראשון ולא הגיע לנתבע. כעת, נודעו לו דברים נוספים והוא רוצה לחזור בו מהסכמתו.

הנתבע מוכן לדון רק בפני בי"ד מסויים, והתובע מוכן לדון בפני כל ב"ד אחר מלבדו, מסיבות שפירט בפני ביה"ד, או זבל"א. התובע מבקש צו מניעה בעניין הקראוונים - נשוא התביעה.

הנתבע הסכים להגיע לדין תורה רק אם יקבלו את שטר הבוררות המנוסח על ידו המסמיך את בית הדין לדון רק ע"פ דין התורה.

מר ט' וגב' ט' התגרשו לפני כ-15 שנה בחו"ל הם סיכמו את עניינהם הכספיים בפני בית הדין של אותה העיר, שקבע את חלוקת הרכוש, בית הדין הציע לגבי הבית שבחו"ל שתי חלופות: א. שאחד הצדדים יקנה את חלקו של השני. ב. שהצדדים ימכרו את הבית ויחלקו את הכסף ביניהם לפי אחוזי ההחזקה. בית הדין קבע כי את הבית בארץ יש לחלק שוה בשוה. בפועל פסק הדין לא יושם, והצדדים הגיעו לבית דין זה על מנת להגיע להבנות כיצד ליישם את פסק הדין של בית הדין שבחו"ל.

רב שכונה פנה לבית הדין כדי למנות אשה כאפוטרופסית על נכסי בעלה החולה, לצורך עשיית פרוזבול. האשה מונתה לאפוטרופסית חוקית, ובית הדין נזקק למינוי זמני לצורך פרוזבול.

הנתבעת מכרה את דירתה ולאחר זמן כאשר באו הקונים מצאו נזקים בדירה. הנתבעת טוענת שנזקים אלו היו קודם מכירת הדירה. לביה"ד נראה שטענתה אינה אמת אך מסתבר שלא היא זו שהזיקה אלא בנה. עוד טענו התובעים כי הנתבעת נשארה בדירה לאחר הזמן בו היתה צריכה לפנותה.