פרשני:בבלי:סוטה ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ה ב

חברותא[עריכה]

"ולשאת ולספחת".
ואין שאת אלא לשון גבוה. "שאת" הוא מלשון גבהות.
שנאמר - "ועל (כל) ההרים הרמים, ועל (כל) הגבעות הנשאות". ונשאות הוא מלשון גבהות.
ועל זה נאמר, שסופו של השאת להגיע לכדי ספחת, ואין ספחת אלא טפילה, שפירושו של ספחת הוא, שאינו חשוב מחמת עצמו אלא טפל לאחרים.
שנאמר -
לגבי נבואת בית עלי, שהקב"ה קיללם שיעמיד כהנים שלא מזרע עלי, והם יורידו אותם מגדולתם, עד שיצטרכו לבקש מהכהנים מהמשפחה האחרת "ספחני נא אל אחת הכהונות, לאכל פת לחם". שיתנו לו לחם.
ולפי זה הפסוק מתפרש כך:
'ולשאת', מי שמנשא את עצמו, יבוא אחר כך לידי 'ולספחת', היינו, שיהא נטפל לאחרים.
אמר רבי יהושע בן לוי -
בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא! שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם -
שנאמר -
"זבחי אלהים - רוח נשברה". ו"זבחי" משמע כל הזבחים, ומכאן לומדים כי מי שרוחו נשברה, כאילו הקריב את הזבחים כולם.
ולא עוד, שנחשב כאילו הקריב כל הקרבנות -
אלא, יש לו עוד מעלה, שאין תפלתו נמאס ת.
שנאמר -
"לב נשבר ונדכה", אלו נמוכי הרוח, "אלהים, לא תבזה".
שהקב"ה ישמע את תפילתם:
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל?השם, ששם את אורחותיו, מעשיו, בעולם הזה, ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.
שנאמר -
"ושם דרך - אראנו בישע אלהים".
ודרשינן: אל תקרי "ושם" מלשון שימה, ששם את דרכיו בדרכי ה', אלא "ושם דרך", כיון ששם את מעשיו ומחשב את דרכיו, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה:
למדנו במשנה -
(כיצד מקנא לה כו') , שאם קינא לה בפני שנים, ואמר לה, אל תדברי עם פלוני, ודיברה עמו, עדיין מותרת לאכול בתרומה.
שואלת הגמרא:
הא גופא קשיא, הרי המשנה סותרת את עצמה.
אמרת, ברישא של המשנה, אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה, ומשמע שהמשנה באה לפרש שענין קינוי הוא גם באופן שאמר לה אל תדברי עם איש פלוני.
אלמא, דבור - סתירה הוא!
על כרחך, שאם אמר לה אל תדברי, אפילו אם דברה עמו בשוק, זה נחשב סתירה, והיא נאסרת. כי אם אינה נאסרת, לאיזה צורך מתרה בה, הרי לא תיאסר מחמת זה.
והדר תני, ואילו אחר כך נאמר בסיפא של המשנה: דיברה עמו, עדיין מותרת לביתה, לבעלה, ומותרת לאכול בתרומה.
אלמא, מוכח שדבור - לא כלום הוא! אלא רק אם תתייחד אתו היא תאסר, ולכן אף שדיברה עמו עדיין היא מותרת לבעלה.
ואם כן, האיך יתכן שאפשר להתרות בה שלא תדבר עם פלוני, כשאינה נאסרת עליו מחמת התראתו.
מתרצת הגמרא:
אמר אביי - הכי קאמר, כך הוא הביאור במשנה -
מה שכתוב במשנה 'אמר לה אל תדברי עם איש פלוני', זה לא הפירוש של כיצד מקנא לה, שנוכל ללמוד מזה שיש קינוי גם על דיבור סתם, אלא יש שני דברים נפרדים במשנה.
וכך הם דיני המשנה -
אם אמר לה "אל תדברי עם איש פלוני", ודברה, עברה על התראתו, או אפילו כשהזהירה "אל תדברי" ולא רק שהיא דברה אלא אפילו נסתרה, או באופן שהזהיר אותה "אל תסתרי", שלא תתיחדי עם פלוני, ולא נסתרה עם פלוני אלא רק דברה עמו -
בכל המקרים האלו, עדיין מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה, משום שצריך שההתראה תהיה על יחוד, ולא על דיבור.
וכמו כן צריך שתתייחד עמו, ולכן אם לא התרה בה על היחוד, אלא רק על הדיבור, אפילו אם נסתרה עמו, הרי היא מותרת. כי לשון קינוי הוא "אל תסתרי".
וכן אם התרה על היחוד, ורק דברה עמו, היא מותרת, שהרי לא נתייחדה עמו.
ומתי היא כן נאסרת? -
אם התרה אל תסתרי עם איש פלוני, ונכנסה עמו לבית הסתר, ושהתה כדי טומאה - אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה:
שנינו במשנה:
סוטה שקינא לה, ונסתרה, אסורה על בעלה מדין ספק סוטה, עד שתבדק במים המאררים.
ואם מת בעלה בלא בנים, אחר שנסתרה קודם שנבדקה, אף שבעלמא הדין הוא שאם מת בלא בנים היא נזקקת ליבום, אבל זו, שנאסרה על בעלה מספק, דינה שחולצת ולא מתייבמת.
שואלת הגמרא:
אמאי? תתייבם נמי יבומי! מדוע שלא תתיבם  7 .

 7.  והקשו הראשונים, כמו שסוטה ודאי פטורה מיבום וחליצה ופוטרת צרתה, משום דטומאה כתיב בה כעריות, והיינו שכמו שבעריות שפטורה מיבום וחליצה כתוב לשון טומאה, הוא הדין בסוטה שכתוב בתורה והיא נטמאה, פטורה מיבום וחליצה, וכמבואר ביבמות (יא א), ואם כן הוא הדין גם בספק סוטה יהא הדין שאסורה מספק להתייבם, דהרי גם ספק סוטה אסורה, ומה קושיית הגמרא. ונשנו בזה שני תירוצים בראשונים - דעת תוס' ביבמות, שדוקא בסוטה ודאי, שטומאתה נאמרה בתורה בלשון לאו, יש לה חומרה כעריות ופטורה מיבום, אבל בספק סוטה, שטומאתה נאמרה בתורה בלשון עשה, אינה פטורה מיבום כעריות. ודעת הראב"ד (הובא ברמב"ן שם וברא"ש) שבאמת זו מחלוקת הסוגיות, שדעת הסוגיא ביבמות שסוטה ודאי וסוטה ספק פטורות מיבום ומחליצה, ולפי הסוגיא דידן, סוטה ודאי פטורה מיבום וחייבת בחליצה, והוא הדין ספק סוטה, פטורה מיבום וחייבת בחליצה, וקושיית הגמרא היא: מדוע סוטה ודאי וסוטה ספק אינה מתייבמת.
מתרצת הגמרא:
אמר רב יוסף -
אמר קרא בפרשת גירושין "כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר".
והיינו, אשה שזינתה, צריך בעלה לגרשה, ומותרת להנשא לאיש אחר.
ומזה שהתורה כתבה 'והלכה והיתה לאיש אחר', ולא כתבה 'והלכה והיתה לאיש', דרשינן, לאיש אחר מותרת לינשא, ולא ליבם, שאסורה על היבם במקרה שלא הספיק בעלה לגרשה אחר שמצא בה ערות דבר, אלא מת, וזהו במקרה שמת הבעל קודם שנבדקה במים המאררים.
והפסוק מתפרש כך:
כי מצא בה ערות דבר - יגרשנה בגט.
ויצאה מביתו - ובכל אופן שתצא מביתו, בין על ידי גירושין, ובין על ידי מיתה, אינה יכולה להנשא אלא לאחר, ולא ליבם, כיון שהיבם לא נקרא "אחר", שהרי מכח אחיו המת היא נזקקת אליו.
שואלת הגמרא:
אמר ליה אביי - אלא מעתה, חליצה נמי לא תיבעי!
הרי התורה אומרת מפורש שמותרת לאיש אחר, ופטורה מיבום, אם כן מדוע היא צריכה חליצה?
מתרצת הגמרא:
אמר ליה רב יוסף -
אילו איתיה, הרי אם ישנו לבעל, מי לא בעיא, האם אינה צריכה גט?
הרי כתוב מפורש בתורה על זו שנמצא בה ערות דבר, "וכתב לה ספר כריתות".
לכן, השתא נמי, גם עתה, תיבעי, תצטרך חליצה, שהרי היבם עומד במקום הבעל, וכשם שאין הסוטה ניתרת לשוק בלא גט מהבעל, כך אינה יוצאת מרשות היבם רק על ידי חליצה.
ואית דאמרי, ויש אומרים, שכך היה השקלא וטריא בין אביי לרב יוסף -
אמר רב יוסף -
הטעם שספק סוטה אינה מתייבמת, הוא משום שרחמנא אמר, שהתורה מצוה על אשה שנמצא בה ערות דבר, שבעלה יגרשנה, "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר", בשביל דלא ליסתריה לביתיה, שלא יחריב את ביתו ע"י חיים עם אשה רעה.
ואת אמרת, ואיך תאמר, תתייבם נמי יבומי, שהתורה תצוה לייבם אשה כזאת!? ולכן הדין הוא שאינה מתייבמת  8 .

 8.  וצ"ע דאם כן מדוע היא צריכה חליצה, הרי מחמת הספק פטרוה מיבום וספק כודאי, ויש לומר משום דעל זה לא שייך לומר דתפטר מחליצה מדין ספק כודאי, כיון שזה ספק מציאותי אם היא מרשעת או לא, ועל הצד שהיא מרשעת היא פטורה אף מחליצה ועל הצד שהיא צדקת היא חייבת אף ביבום ולכך מספק היא חייבת בחליצה.
שואלת הגמרא:
אמר ליה אביי -
אלא מעתה, שאנו חוששין שהיא תחריב את הבית, אף לאחר לא נתיר לה לינשא, כדי דלא תיסתריה לביתיה, שלא תחריב את ביתו, ומדוע היא מותרת לינשא לאחר.

דרשני המקוצר[עריכה]