פרשני:בבלי:סוטה ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ט ב

חברותא[עריכה]

וכן מצינו בנחש הקדמוני - הנחש שהחטיא את אדם וחוה שנתן את עיניו במה שאינו ראוי לו שנתן עיניו בחוה ובא עליה, עונשו הוא - מה שביקש, לא נתנו לו. ולא עוד, אלא, ומה שבידו - נטלוהו הימנו. שהרי קודם לכן היה הנחש הולך בקומה זקופה, ולאחר עונשו - הרי הוא הולך על גחונו. אמר הקב"ה, אני אמרתי קודם שחטא יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו, שחטא, ארור הוא מכל הבהמה ומכל חיית השדה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך.
אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם ומשובח משל חיה ועוף, ועכשיו עפר יאכל.
הוא הנחש אמר בלבו אהרוג את אדם ואשא לאשה את חוה, עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה". וכן מצינו - בקין - חמד את התאומה היתירה שנולדה עם הבל. קורח - חמד את הכהונה. ובלעם - חמד את כספו של בלק. ודואג - קנא בדוד המלך. ואחיתופל - חמד את המלוכה. וגיחזי - חמד את ממונו של נעמן. ואדוניהו - חמד את אבישג. עוזיהו - חמד את הכהונה. והמן.
כל אלה, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא ניתן להם, ומה שבידם - נטלוהו מהם. בירך התחילה בעבירה וכו' לפיכך תלקה הירך תחילה וכו'.
מא הני מילי? מנין שזהו סדר הפורענות, תחילה הירך ואח"כ הבטן.
אילימא אם משום דכתיב "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה", ומכאן שסדר הדברים קודם ירך ואח"כ בטן, והכתיב והרי בפסוק אחר משמע להיפך: "וצבתה בטנה, ונפלה ירכה". ואם כן, משמע קודם הבטן ואח"כ הירך. ומשנינן, אמר אביי, כי לייט, כאשר אומר לפניה הכהן את הקללות, שזוהי תחילת הפורענות שלה, אז לייט תחילה ירך ואח"כ בטן לייט. קודם מזכיר את הירך ואח"כ את הבטן, ומיא כי בדקי - וכששותה את המים ונבדקת על ידם כי אורחייהו בדקי - הרי הם בודקים כדרך כניסתם לגוף האשה, בטן ברישא - והדר ירך. קודם בטנה צבה, ואח"כ ירכה נופלת.
ומקשינן - בקללה נמי כתיב "לצבוט בטן ולנפיל ירך", גם בקללה מצינו בתורה את סדר הדברים שמתחיל מבטן ואם כן זה סותר לפסוק השני לגבי הקללה שמתחיל קודם בירך. ומשנינן - באמת בקללה מזכיר הכהן קודם את הירך והפסוק בקללה שאומר הפוך,
ההוא - דקא מודע לה כהן דבטן ברישה, והדר ירך, שלא להוציא לעז על המים המרים. -
בא ללמדנו שהכהן מסביר לה שסדר פורענותה הוא קודם הבטן ואח"כ הירך ולא כדרך שאומר בקללה, וזהו כדי לא להוציא לעז על המים שיאמרו האנשים שהמים לא פעלו כפי שהתורה אומרת ולכך הוצרך לומר לה כיצד תמות.
מתניתין:
למדנו במשנה הקודמת שבדרך שאדם מודד מודדין לו, ועכשיו המשנה מביאה על זה כמה דוגמאות -
שמשון הלך אחר עיניו במה שביקש לישא את האשה הפלישתית שמצאה חן בעיניו.
לפיכך עונשו היה שנקרו פלשתים את עיניו. שנאמר - ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.
וכן מצינו שאבשלום נתגאה בשערו היפה שהיה לו.
לפיכך היה עונשו שנתלה בשערו.
ולפי שבא אבשלום על עשר פלגשי אביו.
לפיכך היה עונשו, שנתנו שדקרו בו עשר לונביות חניתות כשהרגוהו.
שנאמר - ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב וכל העשרה דקרו אותו בחניתות.
ולפי שגנב שרימה ג' (לבבות) - את לב אביו דוד המלך, ואת לב בית דין כי אבשלום היה נזיר עולם, והיו שערותיו ארוכות, ורצה להקל על עצמו, כי הכבידו עליו, ואמר לדוד שהוא רוצה ללכת לחברון לשלם את נדרו להקריב קרבן נזיר, וביקש מדוד שיכתוב לו שכל שני אנשים שירצה שילכו עמו, חייבים להתלות אליו, והיה מראה את חותמו של דוד למאתיים איש מראשי הסנהדרין, וכולם היו הולכים עמו, והלכו לתומם כדי ללוותו, ולא ידעו שרצונו למרוד בדוד, ונמצא שרימה את דוד ואת הסנהדרין.
וכן מצינו שרימה את לב ישראל.
שנאמר - ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל.
לפיכך נתקעו תקעו לו בלבו ג' שבטים כנגד ג' הלבבות שגנב.
שנאמר - ויקח (יואב) שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום. וכמו כן לענין הטובה כשאדם עושה דבר מצוה, שכרו מדה כנגד מדה, וכמו שמצינו -
שמרים המתינה למשה שעה אחת לראות מה יקרה בנהר עם התיבה של משה רבינו.
שנאמר - ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו.
לפיכך זכתה מרים שכשלקתה בצרעת נתעכבו בשבילה עם ישראל ז' ימים במדבר עד שנתרפאה מצרעתה.
שנאמר - והעם לא נסע למסעותיו עד האסף שנרפאה מרים.
וכן מצינו -
שהרי יוסף זכה רצה לזכות לקבור את אביו, והרי אין באחיו גדול ממנו שהרי הוא היה מלך, ובכל זאת הלך לקבור את אביו.
וכמו שנאמר - ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעל עמו גם רכב גם פרשים.
לפיכך זכה - שנאמר עליו מי לנו גדול מיוסף שזכה לכבוד גדול בקבורתו, שלא נתעסק בקבורתו אלא משה שאין גדול ממנו.
שהרי משה זכה רצה לזכות להתעסק בקבורת עצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו ממשה רבינו.
שנאמר - ויקח משה את עצמות יוסף עמו.
וכן מצינו:
שהרי מי גדול ממשה רבינו, ובכל זאת נתעסק הוא עצמו בקבורתו של יוסף.
שלא נתעסק בקבורתו של משה, אלא המקום הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול קבר אותו.
שנאמר - ויקבור אותו בגיא.
ולא על משה בלבד אמרו שהקב"ה מתעסק בקבורתם, אלא אף על כל הצדיקים.
שנאמר - והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך הרי שהקב"ה אוסף את נשמות הצדיקים ומתעסק בקבורתם.
גמרא:
כדי לבאר את הסוגיא, נקדים את סיפור שמשון בקצרה:
הקב"ה הבטיח למנוח ואשתו, שיולד להם בן שיושיע את ישראל, אך עליו להיות נזיר כל ימיו, ואם יולד להם בן יקראו את שמו שמשון. בתחילה שמשון ירד לתמנתה וראה שם אשה פלישתית, ואמר לאביו שהיא מצאה חן בעיניו, ונשאה משום שרצה להלחם בפלישתים, וחשב שעדיף שקודם ישא אשה מהם. אח"כ אשתו נתגרשה ממנו, וכנקמה לקח שלש מאות שועלים וש?ם בזנבותיהם לפידים וכך שרף את שדות הפלישתים. אחרי כן הלך שמשון לעזתה וראה שם אשה זונה ובא עליה. וכששמעו הפלישתים שהוא נמצא בעיר רצו להורגו, ושמשון שם על כתפיו את דלתות שער העיר ולקחם. אחרי כן אהב שמשון אשה ושמה דלילה, והפלישתים בקשו ממנה שתפתה אותו שיאמר לה מהו סוד כוחו הגדול, ואכן דלילה הצליחה לפתותו, ואמר לה שכוחו הגדול הוא במה שהוא נזיר מיום הולדתו, וביום שבו יגלח את שערותיו יסור כוחו, ואז היא גילחה את שערותיו, ואז באו הפלישתים ונקרו את עיניו, ואסרו אותו. אחרי כן נאספו הפלישתים לחוג את תפיסת שמשון, ואז ביקש שמשון מהקב"ה שיחזיר לו את כחו עוד פעם אחת, ואז תפס את עמודי הבנין והפיל את הבנין על יושביו.
תנו רבנן:
שמשון בעיניו מרד בהקב"ה.
שנאמר - ויאמר שמשון אל אביו, אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני ביקש מאביו שאת האשה שמצאה חן בעיניו, הוא רוצה לאשה, ובזה מרד בהקב"ה ע"י עיניו.
ולפיכך נענש מדה כנגד מדה שנקרו פלשתים את עיניו.
שנאמר - ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.
שואלת הגמרא:
איני איך יתכן שמה שאמר לאביו שרוצה את האשה שמצאה חן בעיניו, נחשב למרידה -
והכתיב ואביו ואמו לא ידעו שמה שהוא רוצה לישא את האשה הוא משום כי מה' הוא ומבואר שהקב"ה עשה שיחשוק בה, כדי שיוכל להתגרות בפלשתים, ואם כך לא היה בזה מרידה בהקב"ה, אלא רצון הבורא.
מתרצת הגמרא:
כי אזל מיהא אף שהיה הדבר מהשגחתו יתברך, מכל מקום מה שבחר באשה זו דוקא בתר ישרותיה אזל משום שהיא מצאה חן בעיניו והלך אחרי עיניו.  1 

 1.  והקשה המהרש"א מדוע לא הקשו כן על המשנה, שאמרה ששמשון הלך אחר עיניו ולכן נענש, הרי מה' הוא, ותירץ העיון יעקב, שהרי שמשון בא על שלשה נשים מבנות פלשתים, אחת מתמנה, ואחת מעזתה, ואחת ששמה דלילה, וכמבואר בפסוקים בשופטים, וא"כ על המשנה אפשר לומר שמדברת על החטא השלישי שנשא את דלילה, ורק על המעשה שהיה בתמנתה נאמר שמה' הוא, כמבואר בפסוקים שם, אבל הברייתא שמביאה את הפסוק שהיה בתמנתה ועל זה אמרה ששמשון מרד בעיניו, שפיר מקשה והא מה' הוא.
תניא למדנו בברייתא -
רבי אומר תחילת קלקולו של שמשון, היה בעזה -
לפיכך לקה בעזה.
מאיפה אנו יודעים שתחילת קלקולו בעזה.
דכתיב - וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה וגו'.
מאיפה אנו יודעים שלפיכך לקה תחילת עונשו היה בעזה.
דכתיב - ויורידו אותו עזתה.
שואלת הגמרא:
והכתיב - וירד שמשון תמנתה ועל זה כתוב וירא שם אשה מבנות פלישתים ותיטב בעיני שמשון.
הרי שהמעשה של תמנת היה לפני המעשה של עזה, ואם כך למה לא אמרה הברייתא שתחילת קלקולו היה בתמנתה
מתרצת הגמרא: תחלת קלקולו מיהא בעזה היה שהרי במעשה של תמנת כתוב שלקחה לאשה, ואין זה קלקול גמור, שהרי לקחה לאשה ולא בא עליה בזנות,  2  ורק במעשה שהיה בעזה נחשב לקלקול, שהרי ראה אשה זונה ובא עליה:

 2.  על פי לשון רש"י. ותמה המהרש"א דאדרבא דרך נשואין הוא איסור דאורייתא של לא תתחתן בם, ואילו דרך זנות אינו אלא איסור מדרבנן, וא"כ המעשה של תמנה הוא קלקול טפי, ותירץ המהרש"א דבמעשה של תמנה שמשון גייר אותה לפני שנשאה, והיתה מותרת לו, אבל במעשה של עזה לא גייר אותה, אולם דעת הרד"ק בשופטים י"ג ד' דגייר את כל השלושה נשים. ולפי המהרש"א יש להקשות איך לקח שמשון אותן בגיותן, דאף שאינו עובר על לאו דלא תתחתן, כיון שאינו דרך נשואין, אבל הרי הדין הוא שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, וצ"ל דס"ל כהשיטות שהובאו באבני מלואים סי' ט"ז סק"ד דאין איסור כרת לישא כותית אלא בפרהסיא אבל בצנעה ליכא איסור כרת. ובתוס' שאנ"ץ ובשטמ"ק בשם הרא"ש, הביאו מהירושלמי דאף שהיתה גויה, ולא שייך בה לקוחין, מ"מ בצנעה בא עליה, ואף מדבריהם מבואר דאין איסור לישא כותית בצנעה, וכמו כן ממבואר מדבריהם דאף במעשה של תמנתה שמשון בא עליה קודם שגיירה, אולם ברמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה הל' ט"ז מבואר שגיירה קודם שבא עליה, אלא שזה היה גירות לשם אישות.
כתוב בפסוק - ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה.
ולמה נקרא שמה דלילה -
תניא רבי אומר -
אילמלא אף אם לא היה נקרא שמה מלידה דלילה, ראויה היתה שתקרא דלילה.
ומשום שדילדלה עקרה את כחו של שמשון, דילדלה עקרה את לבו, ודילדלה ועקרה את מעשיו.
דילדלה את כחו מנלן -
דכתיב - לאחר שהסירה את שערו ויסר כחו מעליו שסר כוחו מעליו.
דילדלה את לבו מנלן -
דכתיב - ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו שסיפר לה את כל אשר על לבו, והיינו במה שסיפר לה את כל סוד כוחו.
דילדלה את מעשיו שהרי דאיסתלק שכינה מיניה השכינה נסתלקה ממנו, לאחר שהסירה את שערו.
דכתיב - והוא לא ידע כי ה' סר מעליו:
ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו -
שואלת הגמרא:
מנא ידעה מהיכן ידעה שסיפר לה את לבו, הרי סיפר לה כמה כזבים קודם, ומצאתו שקרן.
מתרצת הגמרא:
אמר רבי חנין אמר רבי ניכרין דברי אמת כשאדם אומר דברי אמת הם מתקבלים על הלב.
וכיון שאמר לה ששערו הוא סיבת כוחו, והיא הרי גם ראתה ששערו מגודל יותר משער של שאר בני אדם, הבינה שגם מה שאמר לה שכוחו גדול מפני שהוא נזיר אלוקים, זה דברי אמת.
אביי אמר - שהרי ידעה בו באותו צדיק, דלא מפיק שלא יוציא שם שמים לבטלה.
כיון דאמר שסיבת כוחו משום שנזיר אלהים אני, והזכיר את שם השם.
אמרה דלילה השתא ודאי קושטא קאמר שעכשיו הוא אומר דברי אמת.  3 

 3.  וצ"ע, דמ"מ אמאי הותר לו באמת להוציא שם שמים לבטלה.
כתוב בפסוק -
ויהי כי הציקה לו דלילה בדבריה כל הימים שיגלה לה את הסוד מהיכן יש לו את כוחו הגדול, ותאלצהו -
מאי ותאלצהו איך היא הצליחה להכריח אותו לגלות את סודו -
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -
בשעת גמר ביאה שאז תאות האדם מרובה נשמטה מתחתיו וזה אילצו לגלות את סודו:
כתוב בפסוק - שהמלאך הזהיר את אמו של שמשון כשהיתה מעוברת, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא -
מאי כל טמא איזה דברים טמאים אמר לה הנביא שלא תאכל.
ותו ועוד קשה, וכי עד השתא עכשיו דברים טמאים קאכלה אכלה דברים האסורים באכילה.
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -
דברים האסורים בנזיר אף שאמר לה שכיון שהוא יהיה נזיר אלוקים, אסור לה לאכול מן הגפן, וכן אסור לה לשתות יין ושיכר, עדיין אין לנו ראיה שהיא אסורה במשרת ענבים, והיינו שאם שורה את הענבים במים ויש למים טעם יין שתהא אסורה, לכך אמר לה שהיא אסורה בכל דבר טמא.  4 

 4.  וצ"ב דאם כן מהו לשון הפסוק 'כל טמא' הרי לא נאסרה רק במשרת ענבים, ואולי זה כולל חומץ יין וחומץ משכר, ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק א' אות י"ז שהביא מהמדרש בפרשת נשא שהזהירה על חומץ יין וחומץ שיכר.
כתוב בפסוק -
ויבקע אלהים את המכתש מקום קביעות השן אשר בלחי שהקב"ה בקע את לחי החמור ונעשה נס ויצאו משם מים לשמשון הגיבור כשהיה צמא -
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -
הוא הרי איוה התאוה לדבר טמא לישא בת גויה.
לפיכך נתלו חייו בדבר טמא בלחי החמור, שנעשה לו נס כשהיה צמא, ויצאו מהחמור מים.
כתוב בפסוק - ותחל רוח ה' וגו' -
אמר רבי חמא ברבי חנינא איך מתפרש הפסוק -
עכשיו חלתה התקיימה נבואתו של יעקב אבינו -
דכתיב בברכות של יעקב אבינו -
יהי דן נחש עלי דרך הרי שהמשיל ברוח הקודש את דן לנחש, וכשנולד שמשון אז חלה נבואתו של יעקב, שהרי שמשון היה משבט דן, והוא נמשל לנחש עלי דרך, שמה נחש נוקם ונוטר גם שמשון נוקם ונוטר.
ומהו לפעמו במחנה דן -
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי - מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג השכינה כביכול היתה מלוה אותו בכל מקום שהיה הולך, כמו זוג של פעמונים.
ומנלן -
כתיב הכא בברכות של יעקב לפעמו במחנה דן הרי שכתוב לשון של פעמון.
וכתיב התם בכהן גדול שלבש מעיל שהיו בו פעמון ורימון ושם השכינה היתה שורה בכהן הגדול.
כתוב בפסוק - ותחל רוח ה' לפעמו בין צרעה ובין אשתאול ומשמע שבמקום המסויים שבין צרעה לאשתאול התחילה רוח הקודש לפעמו,  5  ומהו דבר זה -

 5.  על פי המהרש"א.
אמר רבי אסי - צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה ובין שני ההרים התחילה גבורתו של שמשון, וזהו המקום שבו התחילה רוח הקודש של יעקב לפעמו.  6 

 6.  על פי המהרש"א.
כתוב בפסוק - כשבא המלאך לאשת מנוח, אמו של שמשון, אמר לה הנך הרה ויולדת בן, מי שעתיד להקרא שמשון הגיבור, והוא יחל להושיע את ישראל.

דרשני המקוצר[עריכה]