פרשני:בבלי:סוטה מב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מב ב

חברותא[עריכה]

שמעו הקשיבו לדברי מערכי המלחמה ותדעו מי הם הראויים והמותרים לחזור מן המלחמה,
וחזרו הראוים לחזור, כגון מי שבנה בית, ונטע כרם, ואירש אשה, וירא ורך הלבב.
במלחמה מה הוא אומר לעם?
"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, א. אל ירך לבבכם ב. אל תיראו ג. ואל תחפזו ד. ואל תערצו"  8 !!!

 8.  בביאור הסוגיא יש מחלוקת בין רש"י והרמב"ם, שרש"י פירש שבספר היה אומר מי האיש אשר נטע ואשר בנה וגו' ומיד חזרו הראויים לחזור, ובמלחמה אמר אל ירך לבבכם אל תראו, אבל מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות מלכים) מבואר שהאזהרה של אשר נטע ואשר בנה ואשר ארש אמר פעמיים, אחת בספר ועוד פעם במלחמה, ואל ירך לבבכם לא אמר אלא פעם אחת בשעת מלחמה. ובכסף משנה שם ביאר, שהרמב"ם מפרש "בספר מה הוא אומר וכו"' - היינו שיאמר להם מי האיש אשר נטע וכו' כדי שיהיו מוכנים כשישמעו דברים אלו שנית במלחמה. ועיין בלחם משנה שכתב שלשון הברייתא "שמעו דברי מערכי המלחמה" משמע כרש"י, אבל סדר פסוקי התורה משמע כהרמב"ם, דבראשונה כתיב "אל ירך לבבכם" ואחר כך "מי האיש אשר בנה", ולרש"י "מי האיש אשר בנה" הוא בספר ו"אל ירך" במלחמה, אבל להרמב"ם הפסוקים מדברים בשעת המלחמה והכל הולך כסדר עיי"ש. אבל מכל מקום צריך עיון קצת לשיטת הרמב"ם, שמאחר שלא חזרו בספר, מדוע הוצרך לומר ההכרזה פעמיים. ואולי יש לומר על פי מה שמובא בספרי ובירושלמי (פ"ח ה"ט) שכל החוזרים מעורכי המלחמה היו צריכים להביא עדים, ולכן הכריזו בספר כדי שיוכלו להביא ראיותיהם ויהיה הכל מוכן שבזמן שיכריז הכהן בשעת המלחמה יוכלו לחזור בלי עיכוב. אמנם מדברי המאירי בסוגיין משמע שגם בפעם הראשונה היו חוזרים, וז"ל: שלא היו דנין לאלו (הראוים לחזור) לחזור אלא משהלכו עמהם עד הספר, שהרי מוטל היה עליהם להשתדל בספוק מים, מזון, ולתקן את הדרכים וכו' ופעם שניה כשעורכין המערכות הוא דורש להם שלא ירך לבבם וכן שאם בא שם מי שראוי לחזור שיחזור ע"כ. מבואר בדבריו שגם בתחלה חזרו אלא "שאם בא שם מי שראוי לחזור" היה חוזר בהכרזה השניה.
ארבעה אזהרות אלו הם כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים היו עושין כדי לאיים, א. מגיפין בתריסים, ב. ומריעין בקרנות, ג. צווחין בקולם, ד. ורומסין בצהלת סוסיהם ודהרותם,
ואף על פי שבמשנה הוזכר גם צחצוח חרבות וריבוי חיילים, אלו אינם לאיים, אלא הן עיקר המלחמה:
שנינו במשנה: פלשתים באו בנצחונו של גלית כו': גלית היה הפלשתי שעלה מהפלשתים לחרף את שם ה'.
אמר רבי יוחנן: שמו גלית על שם שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה ולא פחד להלחם עמו
שנאמר: (שמואל א' יז, ח) "ברו (בחרו) לכם איש וירד אלי" להלחם עמי
ואין איש אלא הקב"ה!  9 

 9.  הראיה שכוונתו היה על הקב"ה ולא על איש ממש, פירש בתפארת ציון: דאם לא היה כוונתו אלא על איש ממש, לא הוה ליה למימר לתיבת איש, דלמי יבררו אם לא לאיש, ולא הוה ליה למימר אלא "ברו אחד מכם", לכן ההכרח לומר דכוונתו היה על הקב"ה שמתואר על דבר המלחמה בשם איש כמו שהכתוב אומר "ה' איש מלחמה" עכ"ל.
שנאמר: (שמות טו) "ה' איש מלחמה"
אמר הקב"ה: הריני מפילו על ידי בן איש - על ידי דוד, שהיה אז נער, ולא היה נקרא עדיין על שם עצמו אלא על שם אביו.
שנאמר: (שמואל א' יז) "ודוד בן איש אפרתי הזה"
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע (אמר פיו של גלית את כשלונו)
אחד, שאמר: "ברו לכם איש וירד אלי" שמשמעותו שירד האיש ויגבר עליו, והיה לו לומר "וילחם אתי".
ואידך, שאמר: (שם ט) "אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו" שפתח פיו ואמר קודם לרעתו.
ואידך, דקאמר ליה (שהוא אמר) לדוד: (שמואל א' יז, מג) "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות"
ומקשינן: דוד נמי פתח פיו לרעה, שאמר ליה לגלית (שם מה) "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון"
ומתרצינן: שדוד הדר (אחר כך) אמר ליה, "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת" ואם כן, אין זו פתיחת פה לרעה, שדוד אמר לו, אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש, ואני בא למשול בך בהשם שהנצחונות שלו.
כתוב שם: (שם טז) "ויגש הפלשתי השכם והערב" לחרף את מערכות ישראל.
אמר רבי יוחנן: גלית עשה זאת כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית  10  (שם) "ויתיצב ארבעים יום" לפני מחנה ישראל.

 10.  פירש בבאר שבע: אולי ידע אותו רשע שמפני מצות קיום קריאת שמע אין נמסרים בידם כדאיתא לעיל, הלכך רצה לבטלן דוקא מקריאת שמע.
אמר רבי יוחנן: כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה, שכיון שאיחרה תורה להתקבל, ניתן לו כח להתיצב, ולא היה כח לישראל על גלית אלא רק בסוף ארבעים יום שאז ירד משה מן ההר וקבלו את התורה  11 .

 11.  הקשו באחרונים: איזה איחור היה בקבלת התורה, שהרי משה אמר להם מראש שיהיה בהר ארבעים יום, ומה עשו שגרם איחור זה. ויעוין בתפארת ציון (ברש"י ד"ה כנגד) שכתב וז"ל: צריכים לומר דאלמלא אמרו ישראל למשה "ועתה למה נמות וגו' קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו וגו"' היו ישראל מקבלים כל התורה באותו מעמד וכו' וכן אמרו בשיר השירים רבה (פ"א ט"ו) בשעה ששמעו ישראל "אנכי ה' אלקיך" נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היה משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו חזרו להיות למדים ושוכחים וכו' ונמצא דאם לא היו אומרים "דבר אתה עמנו" היו מקבלים כל התורה באותו היום ורק על ידי דבריהם לא היה עוד בכחם לקבל קול ה' וגם גרמו למשה שהיה שלוחם וכו', עכ"ל.
(שם ד) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת" שירד ממחנות פלשתים אשר בהר אל העמק שבין המחנות,
מאי "בינים" מדוע נקרא "איש הבינים"? א. אמר רב: שמבונה מכל מום שהיה מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור
ב. ושמואל אמר: שהיה בינוני (אמצעי) שבאחיו, שהם היו ארבעה אחים  12 .

 12.  כך פירש רש"י, וצריך עיון שלקמן מבואר מי הם האחים, אמר רב חסדא: סף, ומדון, גלית, וישבי בנוב. נמצא שגלית היה הבן השלישי ולא הבינוני. ועוד, בארבעה בנים אין בן אחד קרוי בינוני, אלא שנים, שהבן השני והשלישי הם בינונים בין הראשון והרביעי, ואפילו אם נרצה לדחוק שבינוני שבאחיו פירושו שהוא בין ראשון לרביעי, צריך עיון מדוע הוא מתואר דוקא בשם בינוני, הלא גם מדון בינוני שבאחיו הוא. אחרונים. ובמהרש"א פירש באופן אחר, וז"ל: בינוני שבאחיו וכו' לא ארוך ולא גוץ ע"כ. ובתורת הקנאות הקשה על זה, דהלא פסוק מפורש הוא בשמואל (א' יז, ד) "גבהו שש אמות וזרת", ובעירובין (מח, א) מבואר דסתם גוף אדם ג' אמות. לכן פירש, וז"ל: ואולי יש לומר על דרך דאיתא בפסחים (סח, ב) עבדא לי עגל תלתא, דפירש"י שלישי לבטן ומובחר הוא ע"ש, והכא דחשיב סף ומדון גלית וישבי הרי גלית היה ג' לבטן דמראה שמובחר וחזק היה, ע"כ.
ג. דבי רבי שילא אמר: שנקרא בינים כיון שהוא היה עשוי כבנין בגבורה
ד. רבי יוחנן אמר: שנקרא "איש הבינים" כיון שהיה בן התערובת, בר מאה פפי שהיה לו מאה אבות חורגים וחדא נאנאי ואב אחד (בלשון פרסי), שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת  13  ונתעברה מן אחד, ונמצא אחד אביו וכולן מנאפים  14 .

 13.  התוספות הביאו דבאגדה דשמואל (פרשה כ') איתא: אמר רבי יצחק, אותו הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערבו בה גייס של מאה בני אדם. וכן הוא ברות רבה (פ"ב ס"כ). ובפירוש מהרז"ו שם הקשה וז"ל: וצריך עיון איך דורש שגלית היה בן ערפה ונתעברה בו בלילה שפירשה מנעמי, שהרי דוד היה בן ישי בן עובד, דור שלישי לרות, ואם כן האריך גלית ימים כנגד עובד וישי שהאריכו ימים מאוד, כמ"ש בבראשית רבה פרשה צ"ו ס"ד וכו', ע"כ. אבל יעויין בתרגום לשמואל א' (יז, ח), דמשמע דבאמת האריך ימים. דז"ל: וקם ואכריז על סדרי ישראל וכו' אנא הוא גלית פלשתאה דמן גת דקטלית תרין בני עלי כהני חפני ופנחס ושביתי ית ארון קימא דה' ואובלית יתיה וכו', ע"כ.   14.  בתוספות (ד"ה מאה) הביאו דבירושלמי פרק החולץ איתא שעד שלא נקלט הזרע האשה מתעברת משני בני אדם כאחת, ופירש שם מה שאמרינן שהיה איש הבינים שכל המאה היו אבותיו שהרי מכולן נתעברה אשתו. וכתבו התוספות בשם הערוך שמה שנאמר וחד נאני פירש הערוך דהיינו כלב שבאו עליה מאה אנשים וכלב. ועיין בספר כרם נטע, שהעיר על התוספות שמשמע מדבריהם שגם מהכלב נתעברה, וצריך עיון ממה דאמרינן בסנהדרין (נח, א) שאין אשה מתעברת מבהמה. ובספר תורת הקנאות כתב דאפשר לומר דהתם מיירי מאדם ובהמה לחוד שאין נעשין בשר אחד אבל בצירוף אדם נעשים. ובתפארת ציון (רות רבה פ"ב סכ"א) כתב וז"ל: ממאה ערלות גוין שנתערו בה כל הלילה ועל ידי כך היה גבור מאד שהיה כחו ממאה אנשים שנתעברה מהם. - ועל המדרש שגם כלב בא עליה - כתב: שהיה בו גם כן כח הכלב, שעל ידי כך היה חצוף מאד, וגם סופו היה ככלב, דדוד המיתו באבנים כמו שממיתים את הכלב, עכ"ל.
(שם) "וגלית שמו מגת"
תני רב יוסף: שהכל דשין את אמו כגת
כתיב (שם) "ממערות פלשתים" וקרינן "ממערכות פלשתים"
ודרש הכתוב: תני רב יוסף: שהכל הערו באמו  15 .

 15.  זהו דרש הכתיב, אבל פירוש הכתיב הוא: ממחנות פלשתים מהמישורים שהיו חונים שם. כי מערה הוא לשון מישור, כמו "ממערה גבע", שתירגם יונתן "ממישר גבעתא". רד"ק.
אמרו רבותינו, כי "הרפה" אמו של גלית היתה ערפה כלת נעמי,
כתיב (שמואל ב' כא) "הרפה" וכתיב (רות) "ע רפה" רב ושמואל נחלקו מה היה שמה האמיתי ומה היה כינוי,
חד אמר: הרפה שמה!
ולמה נקרא שמה ערפה?
שהכל עורפין אותה מאחריה, שהפקירה עצמה כבהמה, פנים כנגד עורף.
וחד אמר: ערפה שמה!
ולמה נקרא שמה הרפה?
שהכל דשין אותה כהריפות - חטין כתושין.
וראיה לכך שהחטים הכתושים יקראו הריפות,
וכן הוא אומר (שמואל ב' יז, יט) "ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות"
ואי בעית אימא, מהכא יש להביא ראיה שהחטים הכתושים יקראו הריפות, (משלי כז) "אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי"
ערפה היתה אשה מבנות הענקים, ונולדו לה ארבעה בנים, וארבעתם היו ענקים כגבורים אשר מעולם אנשי השם, וכלם מתו על ידי דוד ועבדיו,
(שמואל ב' כא) "ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו"
מאי נינהו, מי הם ארבעת בניה של הרפה - אם גלית,
אמר רב חסדא: סף, ומדון, גלית, וישבי בנוב כולם מובאים שם בשמואל ב' פרק כ"א.
"ויפלו ביד דוד וביד עבדיו"
מדוע נפלו דווקא ביד דוד?
משום דכתיב (רות א) "ותשק ערפה לחמותה (שנשקה לחמותה להפרד ממנה, שלא נתגיירה, אבל) ורות דבקה בה" - בנעמי, ונתגיירה.
אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא, יבואו בני הנשוקה כלומר גלית שבא מערפה שנשקה לחמותה אך נפרדה ממנה, ויפלו ביד בני הדבוקה - ביד דוד שבא מרות שדבקה בה.
דרש רבא: בשכר ארבע דמעות (שתי בכיות משתי עינים) שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים,
שנאמר (רות א, יד) "ותשאנה קולן ותבכינה עוד" משמע שהיא בכתה פעם שנית, שלעיל (שם פסוק ט') כתוב כבר "ותשאנה קולן ותבכינה".
כתיב (שמואל א' יז, ז) "חץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל וגו'" וקרינן "עץ חניתו" שהוא הבית יד של החנית, שהיתה עבה כמו העץ שהאורגים לופפין היריעה עליו,
והוא גס מאוד ביחס לנהוג בשיעור עץ החנית, והיה משקל ברזל חניתו קרוב לשלושים ככר, וזה ענין נפלא מאוד, מורה על כח הפלשתי הזה.
אמר רבי אלעזר: קראו הכתוב "חץ" מלשון חצי, להודיעך שעדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע,
מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים,
ומקשינן, אם אסור לספר בשבחן של רשעים, אם כן ולא לפתח ביה כלל, שהכתוב לא יספר כלל בשבחו,
ומתרצינן: הכתוב פתח במקצת שבחו, כדי לאודועי שבחיה דדוד שנלחם עם גבור כמוהו  16  . שנינו במשנה: בני עמון באו בנצחונו של שובך כו':

 16.  בקרן אורה העיר: מה נתחדש כאן שאסור לספר בשבחן של רשעים, והרי יש לאו מפורש לספר בשבחן של גוים, שנאמר "לא תחנם" - לא תתן להם חן. ותירץ, שנתחדש כאן שאפילו בשביל להודיע שבחו של דוד אסור להרבות בשבח רשע.
כתיב (שמואל ב' י, טז) "שובך שר צבא הדרעזר" וכתיב (דברי הימים א' יט, טז) "שופך"
רב ושמואל נחלקו מה היה שמו האמיתי ומה היה כינוי,
חד אמר: שופך שמו!
ולמה נקרא שמו שובך?
שעשוי כשובך שהיה גבוה כמו שובך  17 xxx

 17.  בתפארת ציון פירש: שהיה קצר ועגול כשובך, שעל ידי כך היה גבורתו גדול מאוד, כמו שכתב בבראשית רבה (פרשה לז, ס"ח) כפתורים - ננסים, שעל ידי כך היו גבורים גדולים.
וחד אמר: שובך שמו!
ולמה נקרא שמו שופך?
שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון, שהיה שופך דמים כמים  18 .

 18.  רש"י בדברי הימים שם.
אגב זה שהביאו בגמרא מחלוקת של רב ושמואל בדרשות של הפסוקים, הביאו כאן מחלוקת נוספת שלהם,
כתוב לגבי חיילות של נבוכדנצר, מגבורתם (ירמיהו ה) "אשפתו כקבר פתוח כולם גבורים" שהאשפה שלהם, והוא הכלי שבו שמים את החצים, הוא כמו קבר פתוח, שמוכן להשחית בו את המתים, כי כולם גבורים מלומדי מלחמה ולא תוכל להנצל מהם.
רב ושמואל נחלקו בביאור הדבר, ואמרי לה ויש אומרים שרבי אמי ורבי אסי נחלקו בה
חד אמר: שגבורתם היתה, שבשעה שזורקין חץ עושין אשפתות אשפתות של חללים,
ושמא תאמר שהיו עושים כן מחמת שהיו אומנין בקרב, ולא מחמת שהיו גבורים,
תלמוד לומר "כולם גבורים".
וחד אמר: שגבורתם בכך, שבשעה שעושין צורכיהן, עושין אשפתות אשפתות של זבל מחמת שאוכלים הרבה בגבורה,
ושמא תאמר שהיו עושים הרבה זבל מפני שחולי מעיים הם
תלמוד לומר "כולם גבורים".
אמר רב מרי: שמע מינה (למד מכאן) ממאמר זה שהאי מאן דנפיש זיבליה (מי שמרובה הזבל שלו) - חולי מעיים הוא!
והוינן בה: למאי נפקא מינה?
ומתרצינן: ליטרח בנפשיה שיבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו
כתוב במשלי (יב, כה) "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"
רבי אמי ורבי אסי נחלקו בפירוש המילה "ישחנה",
חד אמר: ישחנה (יסיחנה) מדעתו
וחד אמר: ישיחנה לאחרים  19 :

 19.  רש"י במשלי שם פירש, שלדברי המפרש שיסיחנה מדעתו, פירוש הסיפא "ודבר טוב ישמחנה" היינו שיעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה, ולדברי האומר ישיחנה לאחרים, פירוש הסיפא, שינחמנו חבירו דבר טוב, ועל ידי זה ישמח את הדאגה.
שנינו במשנה: ואתם אי אתם כן לא על בשר ודם אתם בוטחים, "כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו'", זה מחנה הארון:
וכל כך למה אומר להם, ומה היא הבטחה זו שהבטיחם "כי ה' אלקיכם ההולך" ולא אמר "כי ה' אלקיכם עמכם", וכן, מה היא הליכה זו שמשמעותה שהולך ממש,

דרשני המקוצר[עריכה]