פרשני:בבלי:סוטה כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה כה א

חברותא[עריכה]

ושמואל אמר: אנא דאמרי, אפילו לרבי יאשיה. שאף על פי שאינה אשתו לגמרי, בא הכתוב וריבה אותה לשתיה. ואדרבה, ראיה לדברי, מדאיצטריך קרא לרבויה, מכלל זה אתה למד, דלאו אשתו היא כלל!  19 

 19.  גם כאן כתב רש"י דלרבי יונתן אין צריך קרא למעט שומרת יבם ואסמכתא בעלמא הוא. ותוספות תמהו עליו דהא בלא קרא הו"א דכשם שנתחרבתה שומרת יבם לקינוי ה"נ לשתיה שהרי גם בקינוי כתיב וקינא את אשתו ומהיכ"ת שלענין שתיה צריך שתהא יותר אשתו מלענין קינוי. תוספות שם.
איבעיא להו: עוברת על דת, אשה שאינה נוהגת בצניעות, וכגון שיוצאת לרחוב בשיער גלוי וכדומה, והדין שבעלה מגרשה בלי לתת לה כתובה, האם צריכה היא התראה כדי להפסידה כתובתה, שרק אחר שהתרו בה ולא חזרה מדרכה היא מפסידה כתובה, או אינה צריכה התראה, אלא גם ללא התראה היא מפסידה כתובתה?
ומבארת הגמרא את צידי הספק:
מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא, לא בעיא התראה.
או דלמא, תיבעי התראה, דאי הדרה בה, תיהדר בה. יתכן ותחזור בה, ואז אינה מפסידה כתובתה.
תא שמע ראיה מהא דתנן במתניתין: ארוסה ושומרת יבם, לא שותות ולא נוטלות כתובה.
ויש לנו לדייק: מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי, מקני לה. שהארוס והיבם יכולים לקנאות ולהזהיר אותה שלא תסתר עם אחרים, אף על פי שהקינוי לא יביא אותה בסוף לידי שתיה אם תאבור על הקינוי.
ולמאי לגבי מה מועיל הקינוי הזה?
לאו, להפסידה כתובתה, שאם תסתר תפסיד הכתובה.  20 

 20.  קשה דלענין כתובה אין צריך קרא דואמרת לרבות קינוי לארוסה דהא בלאו קרא מפסידה כתובתה מצד דעוברת על דת והתרה בה. וצ"ל דלמאי דס"ד השתא לא מקרא דריש לקינוי. קרן אורה.
והרי אשה זו שמסתתרת עם אנשים אחרים, עוברת על דת היא,  21  ובכל זאת לולי הקינוי וההתראה, לא היתה מפסידה כתובתה.

 21.  הקשו האחרונים דלמא מיירי בנסתרה בהיתר כגון עם קרובותיה או שבעלה בעיר או פתח פתוח לרה"ר דלגבי קינוי הוי סתירה מה שאין כן בלא הקינוי לא היתה עוברת על דת. ובאו"ש תירץ דהא דאפשר לקנאות גם באופן דמותר ביחוד זה רק באופן הראוי לשתיה שיש לה תקנה לברר שהיא טהורה ע"י שתיה אבל בארוסה ושומרת יבם שאינן שותות אין יכול לקנאות לה באופן המותר כיון שתשאר אסורה לעולם ולאו כל כמיניה דבעל לאסור לה מה שהתירה תורה. או"ש הל' אישות פכ"ד הכ"ה.
שמע מינה שעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה.  22  אמר אביי: לא! הקינוי אינו בא אלא לאוסרה עליו  23  אם תסתר, אבל להפסידה כתובתה אינה צריכה התראה.  24 

 22.  עפ"י המבואר כאן שאשה העוברת על איסור יחוד נקראת עוברת על דת מקשה המל"מ ממשנתנו דאם בעלה אינו רוצה להשקות אותה נוטלת כתובתה דהא אשה זו שנסתרה תפסיד כתובתה מדין עוברת על דת, ואף למסקנת הגמרא דבעינן התראה הרי בעלה קינא לה והתרה בה ויכול לטעון הן לו יהא שטהורה את אני רוצה לגרשך לפי שעברת על דת ולא תטלי כתובתך, ועוד שגם אשה ששתתה ונמצאת טהורה למה לא תפסיד כתובתה. ומתרץ דהא דעוברת על דת מפסידה כתובתה אינו משום דעשתה איסור דלא מצינו בשום מקום שאשה שאכלה חלב ודם תפסיד כתובתה אלא כיון שעשתה דבר פריצות חיישינן שמא זינתה ולכן כשנתברר שהיא טהורה אינה מפסדת כתובתה, וכמו"כ כשבעלה אינו רוצה להשקותה והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה דין הוא שלא תפסיד כתובתה. מל"מ הל' סוטה פ"ב ה"א.   23.  משמע דפשיטא ליה דלא נאסרה בלא קינוי. ולקמן מבעיא ליה אם עוברת על דת רשאי לקיימה אף בלא קינוי וצ"ל דהאיבעיא דלקמן אינה לאוסרה עליו באיסור ביאה ואיסור ערוה דהרי בכלל עוברת על דת גם הנודרת ואינה מקיימת, ומה דררא דאיסור אישות שייך בה אלא אם חז"ל רמו עליו חיובא אקרקפתא דגברא להוציא הרשעה מביתו אבל כל זמן שלא גירשה לא נאסרה ביאתה עליו, ולזה מוסיף הקינוי שעצם הביאה נאסרת עליו באיסור ערוה ואישות. רע"א.   24.  מכאן מוכח שאפשר להפסיד לאשה כתובתה גם אם לא נאסרת עליו שהרי לאביי מפסדת כתובתה גם בלא התראה אבל אינה נאסרת עליו רק בקינוי. ומאידך יש ראיה מסוגייתנו בהיפוך שיכולה ליאסר עליו אף שאינה מפסדת כתובתה דלקמן מיבעיא לגמרא אי עוברת על דת מותר לקיימה, ולהצד שאסור לקיימה, גם בלא התראה צריך לגרשה, דלענין איסור לא תלוי בהתראה (והראיה שהרי הגמרא רצתה להוכיח דאסור לקיימה מהא דבי"ד מקנין לה וכי עבדי בי"ד מידי דלא ניחא לבעל והרי שם לא התרה בה הבעל ומכל מקום נאסרת בגלל שעברה על דת) ומעתה יקשה דהא לעיל מיניה פשטה הגמרא דעוברת על דת אינה מפסדת כתובתה רק בהתראה ואיך נסתפקו כאן שתיאסר גם בלא התראה אלא ודאי שאין הדבר תלוי זב"ז. רע"א.
רב פפא אמר: הקינוי בא כדי להשקותה כשהיא נשואה, שאם תסתר לאחר הנישואין, תשתה על סמך הקינוי שנעשה בעודה ארוסה.
כדתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה.
אמר רבא: תא שמע לפשוט הבעיה אם צריכה התראה או לא:
תנן במתניתין: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ונתין, לא שותות ולא נוטלות כתובה.
ודייקינן: מישתא הוא דלא שתיא. הא קנויי, מקני להו.
ולמאי מועיל הקינוי? אי לאוסרן עליו? - הא אסירן וקיימן, הרי אסורות הן עליו עתה גם לולי הקינוי?
אלא לאו, כדי להפסידן כתובתן! הרי שבשביל להפסיד כתובה צריך התראה.
אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא! הקינוי אינו בא להפסידה כתובתה, אלא לאוסרה לבועל כבעל, שאם תסתר עם האיש ההוא, תיאסר להינשא לבועל (לאיש שנסתרה עמו) אף לאחר שימות בעלה או יגרשנה.  25  דתנן: כשם שאסורה הסוטה לבעל, כך אסורה לבועל.

 25.  ובממזרת ונתינה לישראל צ"ל דגם הבועל הוא ממזר ונתין דאל"כ בלאו הכי היא אסורה גם לבועל. מהרש"א.
אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע מהא דתנן במתניתין:
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה.
שמע מינה: עוברת על דת בעי התראה כדי להפסידה כתובתה, שהרי להדיא תנן שהקינוי בא לפוסלה מכתובתה.
ומסקינן: שמע מינה!
והוינן בה: וכולהו האמוראים דלעיל, שביקשו לפשוט את האיבעיא ממשנתנו, מאי טעמא לא אמרי מהא, מדוע לא הוכיחו מכאן?
ומשנינן: דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל, אינה מפחדת ממנו מאחר שנתחרש או נשתטה או שנמצא בבית האסורין, ואין זו פריצות כל כך גדולה אם עוברת על דת, ולכן היא צריכה התראה. אבל אשה רגילה, שבעלה עמה, ועוברת על דת, יש בה פריצות גדולה, ויתכן שאינה צריכה התראה להפסידה כתובתה.  26 

 26.  אבל ארוסה יש לה אימת בעלה פן ירגיש אח"כ בפריצותה ולכן רצו האמוראים לפשוט מארוסה. תוד"ה שאני (לעיל כד. ב).
איבעיא להו: אשה שהיא עוברת על דת, ורצה הבעל לקיימה, שאינו חפץ לגרשה, האם מקיימה או אינו מקיימה?
וצידי הספק הם:
מי אמרינן רק בקפידא דבעל תלא רחמנא, כמו שכתוב "וקנא את אשתו", והא, ובעל זה, לא קפיד, וכיון שאינו מקפיד מותר לו לקיימה.
או דלמא, כיון דקפיד, קפיד! כיון שהדרך הוא שהבעל מקפיד על כך, הרי זה נחשב בעל כרחו לקפידא, ואסור לו לקיימה?
תא שמע ראיה מהא דתנן במתניתין:
ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
ואי אמרת שאם רצה הבעל לקיימה, מקיימה, תקשי: וכי עבדי בית דין מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל!?
הרי שמא הוא רוצה לקיימה על אף שהיא עוברת על דת ומסתתרת עם אנשים, ואילו עכשיו, על ידי הקינוי של הבית דין היא נאסרת עליו אם תסתר, ואיך אנו נעשים שלוחו של הבעל בדבר שאינו חפץ בו? והרי אין חבין לאדם שלא בפניו!  27 

 27.  מכאן הוכיח החזו"א דשייך זכין לאדם שלא בפניו גם כשאינו זוכה בשבילו שום דבר ודלא כקצוה"ח שהשיג על הרמ"א דמשרתת יכולה להפריש חלה כשהעיסה מתקלקלת דהוי זכות לבעלים וכתב ע"ז הקצוה"ח דלא שייך זכיה לאדם רק כשזוכה עבורו שום דבר. חזו"א אהע"ז סי' מ"ט סק"י.
אלא ודאי, אסור לו לקיימה, ובלאו הכי היא נאסרת עליו.  28 

 28.  לכאורה א"כ למה מקנין לה בי"ד דהא בלאו הכי אסורה וצ"ל לענין להפסידה כתובתה. רע"א.
ודחינן: לעולם הבעל מותר לקיימה אם רצה, אלא סתמא דמילתא, כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה לבעלה להוציאה, ואין זה חוב בשבילו.
איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו, שנתן לה רשות להתייחד עם אותו שקנא לה, האם קינויו מחול, וגם אם נסתרה אינה נאסרת עליו, כיון שבמחילה הוא עקר את הקינוי. או אינו מחול?  29 

 29.  בעיא זו היא אם תמצי לומר שעוברת על דת מותר לקיימה הני מילי בלא קינוי אבל כשיש קינוי וסתירה שמא אינו יכול למחול. רש"י.
וצידי הספק הם:
מי אמרינן, בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו.
או דלמא, כיון דקני ליה מעיקרא, לא מצי מחיל ליה?
תא שמע מהא דתנן במתניתין: ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, תקשי: וכי עבדינן מידי דאתי בעל, כשייצא מבית האסורים, ומחיל ליה!? הרי יש כאן זילות בית דין, שהבעל יבטל את הקינוי שלהם! אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו.  30 

 30.  מכאן מוכח שאם זיכו לאדם שלא בפניו בדבר שהכריעו חכמים שהוא זכות גמור אינו יכול לומר כששמע, שזה חובה אצלו אלא אמרינן שמעיקרא היה רוצה ועכשיו חזר בו דאל"כ אכתי תקשי דאפילו תאמר שאינו יכול למחול זה דוקא כשהבעל קינא לה בעצמו אבל כשקינאו לו אחרים יכול לומר אח"כ שלא ניחא ליה בקינוי זה. מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' ו'.
ודחינן: לעולם יכול הבעל למחול ולבטל הקינוי, אלא סתמא דמילתא, אדם מסכים על דעת בית דין, ולא יבא למחול, אבל אם רצה למחול הרי זה מחול.
תא שמע מהא דתנן במשנה בפרק ראשון: ומוסרין לו בית דין שבעירו של הבעל שני תלמידי חכמים, כדי שילוו אותו בדרך לירושלים לבית דין הגדול, שמא יבא עליה הבעל בדרך, והרי היא אסורה עליו.
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, מה החשש? לחליה לקינויה, ימחול הבעל את קינויו, ולבעול שהרי הדבר מותר לו?  31 

 31.  משמע דהאיבעיא היתה שיוכל למחול גם אחר סתירה. רש"י ומאירי.
אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו.
ודחינן: אדרבה, משם יש ראיה שיכול למחול על קינויו! שהרי מאי שנא תלמידי חכמים, למה צריך לשלוח עמו תלמידי חכמים דוקא? משום דגמירי, שהם יודעים הדין דאי בעי הבעל למיבעל, אמרי לה: אחליה מחול לקינוייך, ובעלה.
תא שמע: דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
א. בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול.
ב. וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו על שהמרה את פיהם, מוחלין לו, ואינו נענש בחנק.
ג. ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו ואינו נסקל.
וכשבאתי אצל חבירי בדרום, על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי שיכולין בית דין למחול לו, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
שמע מינה: בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול.  32 

 32.  וממילא נפשטה גם האיבעיא הקודמת בעוברת על דת שאם רצה הבעל לקיימה מקיימה. תוד"ה ש"מ.
ומסקינן: שמע מינה!
פליגי בה רב אחא ורבינא:
חד אמר: רק אם מחל הבעל קודם סתירה, מחול, אבל אם מחל לאחר סתירה, אינו מחול, שהרי כבר נאסרה עליו.
וחד אמר: אפילו לאחר סתירה, נמי, מחול.  33  ומסקנת הגמרא: ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול.

 33.  הקשה רע"א איך מהני מחילתו הא ע"י הקינוי והסתירה נעשה ריעותא וספק טומאה ומה בכך שמחל, סוף סוף בשעת סתירה היה ריעותא שהוליד החשש שנטמאה. והגר"ח כתב דבאמת כל סתירה אין בה גם משום ספק זנות דהא אין אוסרין על היחוד, ובע"כ דגזה"כ של קינוי הוא בתרתי בין לשויה ספיקא ובין לעשות ספקה כודאה אבל בלאו הכי הרי היא בחזקתה ואין כאן שום ספיקא דזנות כלל, ואם כן כשפקע הקינוי הוי כמו בלא קינוי וניתרת ממילא. חי' רח"ה הל' יבום פ"ו הי"ט.
ממאי? - מדקא מהדרי רבנן לרבי יוסי, מתשובתם של רבנן לרבי יוסי אנו למדין זאת.
דתניא: רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה שלא יבא עליה בדרך, ואין צורך למסור לו שני תלמידי חכמים, מקל וחומר:
ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה ואין צורך לשמור עליו.
סוטה, שהיא רק בלאו על בעלה, לא כל שכן שאינו צריך שמירה.
אמרו לו חכמים: לא! אם אמרת בנדה שאינו צריך שמירה, הטעם הוא שכן יש לה היתר לאחר שתטבול, הלכך אין יצרו תוקפו. תאמר בסוטה, שאין לה היתר אם תימצא טמאה, ויש יותר חשש שמא יצרו יגבר עליו.
ואי אמרת שגם לאחר סתירה מחול לה, אם כן משכחת לה גם בסוטה דיש לה היתר, דאי בעי, מחיל ליה לקינויה, ובעיל?  34 

 34.  קשה דהא לעיל קאמר דלהצד דקינויו מחול מה דמוסרין לו שני ת"ח זה כדי ללמדו הדין שיכול למחול ויבעול בהיתר ולא משום חשד א"כ היתה יכולה הגמרא להקשות יותר דלפי"ז אין כלל מקום לטענת רבי יוסי ותשובת רבנן עליו שהרי אין הנידון כלל בנאמנות הבעל או אי נאמנותו.
אלא, שמע מינה, שלאחר סתירה אינו מחול.
ולכן, כשהבעל מוליכה לירושלים לאחר סתירה שוב אין לה היתר.
ומסקינן: שמע מינה!
שנינו במשנה: מתו בעליהן עד שלא שתו, ב"ש אומרים נוטלות כתובה שלא שותות. וב"ה אומרים או שותות או נוטלות כתובה.
והוינן בה: במאי קמיפלגי ב"ש וב"ה?
ומשנינן: בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי. מלוה שיש לו שטר חוב על הלוה, ושעבד לו הלוה נכסיו, הרי בעל השטר נחשב כמוחזק בנכסים אלו יותר מהלוה. וכאן האשה היא בעלת שטר הכתובה, והרי היא מוחזקת בנכסים המשועבדים לכתובה, ויורשי הבעל הם התובעים, והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך עליהם להביא ראיה שזינתה בסתירה זו, וכל עוד שלא הביאו ראיה נוטלת האשה כתובתה.  35 

 35.  מצינו בש"ס מחלוקות תנאים אי כל העומד לבצור כבצור דמי וכל העומד לגזוז כגזוז דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואינו דומה לסוגיין, דהכא כו"ע מודו לב"ה דלאו כגבוי דמי שהדבר אינו בידו וצריכין בי"ד לגבות השטר מה שאין כן התם דבידו לעשות כל הפעולות הנ"ל. תוד"ה לאו כגבוי.

דרשני המקוצר[עריכה]