פרשני:בבלי:סוטה י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה י ב

חברותא[עריכה]

אלא "ויקריא" - לאחרים,
מלמד: שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, - שלמד לבריות לקרות בשם ה' אל עולם.
כיצד?
לאחר שהאורחים של אברהם אבינו אכלו ושתו משלו, עמדו לברכו לאברהם,
אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם!
מיד הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם, ועל ידי כך גרם לכולם להודות לה'.  16 

 16.  במדרש תנחומא (ורשא) (פרשת לך לך סימן יב) איתא, וז"ל: אברהם שזרע צדקה והיה מאכיל עוברים ושבים שנאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם", לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח, והיו אומרים לו היכן הוא, אמר להם שליט בשמים ובארץ וממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר עולם מגדל צמחים ואילנות מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה, היה אומר להם אמרו ברוך ה' המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות, עכ"ל. ובתוספות שאנ"ץ הובא דברי המדרש שלא רצו לברך מרצונם עד שאמר להם אברהם פרעו מה שאכלתם ושתיתם, והיה אומר להם שזה עולה סכום גדול, כיון שהיו במדבר והיה טורח גדול להביא שם את המאכל והמשתה, וכשראו כך אז ברכו להקב"ה שלא ברצונם. ובתורת קנאות כתב להביא ראיה מזה לדברי השו"ע (בחו"מ סוס"י רמ"ו) שהאומר לחברו: אכול עמי. צריך לשלם, ולא אומרים שהתכוין למתנה. שאם לא כן כיצד יכל אברהם לתובעם שיפרעו כשלא אמר להם מתחילה שנותן להם על מנת לפרוע. אבל במנחה חריבה דחה את הראיה, כיון שאצל אברהם היה אומדנא גדולה שלא התכוין לתת להם בחינם, לולי שהיו מברכים להקב"ה, שהרי אסור לתת אוכל למי שאוכל בלי נטילת ידים וברכות וכל שכן למי שאינו מברך ברכת המזון, וכמו שכתב הרמ"א (או"ח סי' קס"ג וקס"ט סעיף ב'), ואפילו שהאורחים לא היו מצווים לברך, אבל בכל זאת אברהם אבינו רצה לפרסם את שמו של הקב"ה, ואם כן כיון שיש אומדנא לזה, פשיטא שיכל אברהם אבינו לתובעם ממון, אבל אין ראיה מזה למקום שאין אומדנא שרוצה לתובעו ממון.
חוזרת הגמרא לענין של תמר:
כתוב: (בראשית לח, טו) "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה"
ומקשינן: משום דכסתה פניה חשבה לזונה והרי דרך הזונות לגלות הפנים ולא לכסותם?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: כך יש לפרש הפסוק, משום שכסתה פניה בבית חמיה - יהודה, ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו, שהיתה צנועה, לכן לא הכירה כשגילתה פניה.
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה  17  שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.  18 

 17.  הבן יהוידע פירש: ש"כל" בא לרבות אפילו שגם חמיה צנוע שאין כל כך מעליותא בצניעות שלה, כיון שרואה שחמיה דרכו בכך אז ודאי שהיא גם כן מוכרחת לילך על פי דרכו, אפילו הכי זוכה בשכר זה. שהרי תמר גם כן חמיה יהודה היה בודאי צנוע ואוהב את הצניעות, ועם כל זה זכתה בשביל הצניעות שלה.   18.  לכאורה קשה, שהרי יש הרבה נשים צנועות שלא זכו שיצאו מהם מלכים ונביאים, ופירש בבן יהוידע בשם בנו הר' יעקב, שהאי מלכים לאו דווקא, אלא רוצה לומר בעלי שררה גדולה כמו נשיאים וכיוצא, והאי נביאים לאו דווקא, אלא בעלי רוח הקודש. וכן מפורש במאירי וז"ל: זוכה ויצאין ממנה מלכים ונביאים, רוצה לומר או אנשים הגונים ראוים לכך, עכ"ל.
מנלן לומדים זאת?
מתמר - שיצאו ממנה גם מלכים וגם נביאים, שמוצאים אנו שיצאו ממנה נביאים, דכתיב: (ישעיהו א, א) "חזון ישעיהו בן אמוץ"  19  ואמוץ היה מצאצאי תמר כמבואר לקמן.

 19.  המהרש"א במגילה (י, ב) כתב, שאמנם גם דוד ושלמה היו בכלל מ"ח נביאים שהחשיבו שם במגילה, ואם כן מספיק היה להביא את דוד שהיה גם מלך וגם נביא, אבל אפשר שהגמרא הוצרכה להביא את ישעיה כיון שהיה נביא קבוע יותר.
ומוצאים אנו שיצאו ממנה מלכים - מדוד  20  שהיה משבט יהודה ומצאצאיה של תמר.

 20.  השפת אמת במגילה (שם) הקשה, מדוע אמרה הגמרא מלכים "מ"דוד, שהרי דוד עצמו היה מלך, והיה צריך לומר מלכים מישי, ותירץ וז"ל: ויראה לי לפרש למאי דאיתא בזוהר (פ' וישלח ד' קס"ח) דדוד המלך עליו השלום לא היה לו חיים מעצמו רק שאדם הראשון עליו השלום נתן לו חיים, ואם כן לא שייך לומר שיצא ממנה דוד בזכות שכסתה פניה, שהרי דוד מצידו לא היה לו חיים כנ"ל, רק מה שהיה לדוד אחריו שייך לייחס אחריה. עוד יש לומר כי דוד המלך עליו השלום היה לו המלוכה בצדקתו ואף על גב שיצא ממנה, מכל מקום מה שהיה מלך לא היה בזכותה, רק בניו אחריו יש לומר שזכות זה שכסתה פניה היה סיוע לדורותיו אחריו, שיהיה המלוכה שלהם, עכ"ל.
ומנין שאמוץ אביו של ישעיה הנביא היה מבית דוד?
אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ אבי ישעיה הנביא ואמציה מלך יהודה מזרע דוד - אחים הוו, הרי שגם ישעיה הנביא היה מבית דוד ומצאצאיה של תמר.
נאמר בתמר: (בראשית לח, כה) "היא מוצאת (להשרף) והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה"
ומקשינן: "היא מיתוצאת" מיבעי ליה לכתוב - שהוא לשון הוצאה בעל כרחה, ולא "היא מוצאת" שהוא לשון מציאה.
אמר רבי אלעזר: כתוב לשון מציאה כדי לרמוז שנמצאו הסימנים,
שלאחר שנמצאו סימניה - החותם והפתילים והמטה, שהוכיחו שמיהודה נתעברה, בא מלאך סמאל שהוא שר של אדום וריחקן, כדי שתשרף ולא יצא ממנה דוד שיכה את אדום בגיא מלח. ובא המלאך גבריאל וקירבן.  21  והיינו דכתיב: (תהלים נו, א) "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם",

 21.  לפי זה מובן מדוע לא שלחה תמר את הסימנים ליהודה עד זמן שהוציאה לישרף, ואז גרמה שיתבזה ברבים, ולא שלחה לו מקודם באופן שלא יהיה נודע המעשה לכל, ולהנ"ל זה מובן, מפני שבמציאות לא היו הסימנים בידה ולא היתה יכולה לשלחם אליו עד שבא גבריאל וקירבן. שירת דוד על התורה פ' וישב (לח, כה).
שהולך על תמר, שנעשו סימניה רחוקים, על שהיתה ראויה ועומדת שיצא ממנה דוד.
שאמר רבי יוחנן: משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת, ולכן נקראת בפסוק "יונת אלם",
והטעם שנתרחקו סימניה על ידי השר של אדום, משום "לדוד מכתם" - שעומד ליצא ממנה דוד שהיה מך - עניו ותם - ותמים בדרכיו לכל.
דבר אחר: נקרא "מכתם" - שהיתה מכתו, מקום המילה שהוא ראוי למכה - תמה, תם ונשלם. שנולד כשהוא מהול ולא היה צריך למול אותו.
דבר אחר: "מכתם" - שהיתה מכותו (ענוותנותו) תמה כל ימיו,
שכשם שבקטנותו קודם שמלך - הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך גם בגדולתו לאחר שמלך, היה נוהג כך.
בהמשך הפסוק לגבי תמר, נאמר "והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה".
ומקשינן: ותימא ליה מימר, שתאמר לשליח לומר לו במפורש שממנו היא הרה, ואלו סימניו.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
נוח (מוטב) לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.  22 

 22.  כתבו התוספות מה שלא החשיבו בפסחים את הלבנת פני חברו, יחד עם הג' עבירות שיהרג ואל יעבור, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, משום שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא רק עבירות מפורשות. מבואר בתוספות שחיוב גמור הוא מדינא למסור נפש על איסור הלבנת פנים ברבים, וכן מבואר ברבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קל"ט) שכתב שהלבנת פנים הוא אבק רציחה וחשבו יחד עם העבירות שיהרג ואל יעבור.
מנלן לומדים זאת? - מתמר,
שהיה נוח לה להישרף ולא להלבין את פניו של יהודה. לפיכך שלחה לו, שאם יודה ויגלה הוא מעצמו את הדבר, מוטב. ואם לאו - תשרף ולא תגלה היא את הדבר.
נאמר (שם) "הכר נא"
אמר רבי חמא ברבי חנינא: כיון שב"הכר" בישר יהודה לאביו דבר שנצטער בו, לכן ב"הכר" בישרוהו.
ומבארינן: ב"הכר" בישר - שאמר לאביו על כתונת יוסף "הכר נא הכתנת בנך היא" (בראשית לז, לב),
לכן ב"הכר" בישרוהו - "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה".
נאמר: "הכר נא" - אין "נא" אלא לשון בקשה,
שאמרה ליה: בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני. נאמר: (שם כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" שהודה בפרהסיא.
היינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
יוסף שקדש שם שמים בסתר כשעמד בפיתויה של אשת פוטיפר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה,
דכתיב: (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו", הרי שהוסיפו לשמו את האות ה"א משמו של הקב"ה.
יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא שהודה ברבים  23  - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה,  24  שכל אותיות יו"ד ה"א ו"ו ה"א כלולים בתוך השם יהודה.

 23.  העבודת דוד ביאר: שהקידוש שם שמים היה, משום שהיה ביד יהודה להורגה ולא היתה העבירה נודעת לשום אדם, ואף על פי כן מנע עצמו מהעבירה רק מחמת "הבורא יתברך", זהו קידוש השם, ומכיון שעשה כן בפרהסיא, ולרבים היה ניכר שלא עשה העבירה רק מחמת יראתו את ה', הרי קידש את השם ברבים. וכמבואר ברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה סוף הלכה י') לגבי יוסף הצדיק וז"ל: וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר אלא מפני הבורא יתברך כמניעת יוסף הצדיק מאשת רבו, הרי זה קידש את השם, עכ"ל. יוצא שקידוש ה' של יוסף וקידוש ה' של יהודה היו שניהם בענין אחד, אלא שיוסף עשאו בצנעה ויהודה עשאו ברבים.   24.  פירש המהרש"א: שאף על פי שבלידתו נתנה לו אמו לאה את השם הזה מטעם "הפעם אודה את ה"', מכל מקום לא היתה צריכה לקרוא לו אלא אודה, אבל הקב"ה שם בפיה שתקראהו כולו על שמו של הקב"ה, שהיתה לאה כמתנבאת שלא מדעת. אבל בדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית כט, לה) איתא: שראתה בנבואה ממש שיהודה הודה על מעשה תמר ולכן אמרה אודה את ה'.
כיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה:
אתה הצלת את תמר ושני בניה שהיתה מעוברת בהם, מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור.
מאן נינהו (מי הם)?
חנניה מישאל ועזריה.
יהודה אמר: "ויאמר צדקה ממני"
ומקשינן: מנא ידע שבאמת ממנו תמר מעוברת? אולי אף אחרים באו עליה, ומהם נתעברה.
ומתרצינן: בת קול אמרה - שיצתה בת קול מן השמים ואמרה: ממני יצאו כבושים (דברי סתר - גזירת המלך), שנגזרו מלפני שיצאו מתמר מלכים, ואי אפשר שיצאו אלא רק מיהודה.
נאמר אחר כך על יהודה ותמר: "ולא יסף עוד לדעתה" (שם)
אמר שמואל סבא (הזקן) חמוה (חמיו) דרב שמואל  25  בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי: כיון שידעה - שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה,

 25.  ידוע צוואת רבי יהודה החסיד שלא יקח אדם אשה ששמה כשם אמו או איש ששמו כשם אביה, ובקובץ יגדיל תורה (סי' לא) כתב: שמסוגין יש קצת ראיה שלא היו נזהרים בזה. ובעיון יעקב כבר הרגיש בזה וז"ל: מזה יש קצת ראיה שלא היו מקפידין בדרותו ראשונים להיות חתן וחמיו בשם אחד כפי צוואת רבי יהודה החסיד שיש סכנה בדבר, עכ"ל. אבל בקובץ יגדיל תורה (בסי' קכ"ח) כתב חכם אחד שבאופן שיש לאחד שני שמות מותר להתחתן, ואם כן לפי זה אפשר לומר שהשם "סבא" היה שם עצם ולא תואר, ויש לומר שהיה נקרא בפי כל רק סבא לבד ולא שמואל סבא, ורק בגמרא נקט בשני שמותיו, ואם כן שפיר לקח חתן בשם שמואל.
שוב לא פסק ממנה,
ולומד זאת מ"לא יסף"
שכתיב הכא: "ולא יסף עוד לדעתה",
וכתיב התם: במתן תורה "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט) ומתרגמים "ולא פסק".  26 

 26.  רש"י עה"ת שם.
שנינו במשנה: אבשלום נתגאה בשערו ובשערו נענש.
תנו רבנן בברייתא: אבשלום בגלל שערו מרד וחטא,
שסמוך לסיפור המרד שמרד באביו, ספר מה גרם לו זה, כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו, ונתגאה ביופיו ובשערו, וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד,  27  שנאמר: "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל וגו' ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו (שהיה מגלח אחת לי"ב חודש, כיון שהיה נזיר עולם) וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב' יד, כה - כ ו),

 27.  רד"ק (שמואל שם).
ומה היא אבן המלך?
תנא: אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה.  28 

 28.  פירש בתפארת ציון: שכיון שבצפורי וטבריא היה ברכה בתבואה ובפירות יותר משאר מקומות, לכן היה משקלם גדול, והיו משתמשים במשקל המלך שדרכו גם כן בריבוי. וברלב"ג שם (שמואל ב, כד) פירש: שאבשלום עשה כן מאחד משני טעמים, א. לפי שהיה נותן משקלם כסף או זהב לבית המקדש או לעניים, ב. שהיה שוקל לראות הפלגת ריבוי שערו.
ומפני שהיה שערו נאה ביותר ונתגאה בו לפיכך נתלה בשערו,
שנאמר: (שמואל ב' יח, ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה, ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר". שקל ספסירא בעא למיפסקיה (לקח אבשלום חרב ורצה לחתוך את השיער) כדי להחלץ.  29 

 29.  בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"ג) כתב וז"ל: אבשלום גבור כח היה במלחמה והיה חרבו מצומדת על בתניו ומפני מה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו וירד, אלא ראה גיהנם שנפתחה תחתיו, אמר מוטב לי להתלות בשער ראשי ולא לירד באש, ופירש הרד"ל שם: מוטב לי להתלות בשער ראשי. ואהרג מעבדי אבי ויתכפר לי על ידי מיתתי בעולם הזה על שקבלתי עלי את הדין (או אפשר יביאוני חי אל אבי וירחם עלי). ולא לירד באש. שהוא כענין ירידת חיים שאולה של קרח, והוא מורה על גודל עונשו.
תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שאול מתחתיו, ופחד ליפול בתוכו, ולא חתך את שערו.
נאמר שם: (שמואל ב' יט, א - ה) "וירגז (ויחרד) המלך (דוד) ויעל על עליית (הגג של) השער (של העיר), ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני וגו' והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני"
והוינן בה: הני תמניא (אותם שמונה) פעמים שאמר דוד המלך "בני" למה?
ומבארינן: שבעה פעמים התפלל עליו ועל ידי כך פעל דאסקיה (שהעלהו) משבעה מדורי גיהנם שהיה ראוי להיות בהם,
ואידך (וה"בני" השמיני) איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, שהיה ראשו משולך רחוק מגופו, וקירבו.
ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי, שהביאו לחיי העולם הבא.  30 

 30.  בתוספות הקשו, ממה שאמרו בסנהדרין (קד, א) שהבן יכול לזכות האב, אבל האב אינו יכול לזכות הבן כמו שנאמר "ואין מידי מציל" - אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק את עשו, אם כן כיצד הציל דוד את בנו אבשלום מרדת שחת. ותירץ, שאבשלום נענש כבר בעולם הזה, שנהרג במיתה משונה לכן הועילה לו תפילת אביו. עוד תירץ, שאבשלום לא עבד עבודה זרה ולכן יכל אביו להצילו. עוד תירץ, שמה שהאב אינו יכול לזכות לבנו היינו בלא תפילה, שאין מונעים מלמנות את הבן עם הרשעים מחמת כבוד האב, אבל אם התפלל האב, מועלת תפילתו, ודוד התפלל על אבשלום.
נאמר שם: (שמואל ב' יח, יח) "ואבשלום לקח (את העצה) ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך (להיות לו לזכרון אחר מותו) כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה"
והוינן בה: מאי לשון לקח?
אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו, ומשום שלקח מקח רע נענש,
בהמשך שם נאמר: "את מצבת אשר בעמק המלך וגו'"
אמר רבי חנינא בר פפא: "בעמק המלך" הכוונה, שבעצה עמוקה  31  של הקב"ה שהוא מלכו של עולם עשה זאת אבשלום, שהקב"ה גזר דבר זה על דוד במעשה בת שבע.

 31.  עיין בתפארת ציון על מדרש רבה (בראשית פרשה פד, ס"ג) וז"ל: העצה שנראית טובתה תיכף אינה נקראת עצה עמוקה בעיני אדם, מה שאין כן העצה שמכוסה ברעות רבות וצרות ורק תחת המכסה, עמוק עמוק שם מונחים כל הטובות, זה נקרא עצה עמוקה, ולכן העצה שנתן הקב"ה לאברהם לברור הגלות (ולא גיהנם) (וכמבואר במדרש שם פרשה מד סכ"ד) נקראת עצה עמוקה על שטובתה לא נראית עד אחרית הימים והתחילה במכירת יוסף, עכ"ל.

דרשני המקוצר[עריכה]