פרשני:בבלי:סוטה יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה יא ב

חברותא[עריכה]

ודרשינן מהו לשון "בפרך" רבי אלעזר אמר שהוא נוטריקון של בפה רך, וביאורו שמשכו המצרים את בני ישראל בדיבור רך. ובתשלום שכר, עד שהרגילום לעבודה מרצונם, ואחר כך כפוה עליהם.
רבי שמואל בר נחמני אמר ש"בפרך" מלשון בפריכה, וביאורו בשברון גוף ומתניים  5 .

 5.  במדרש רבה פרשת בהעלותך, דרשינן שנטל פרעה סל ומגריפה ואמר לכלם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, ובסוף היום מנו המצרים את מספר האבנים וחייבום לעשות כך גם בימים הבאים, וביאר מהרש"א שלכן דרש רבי אלעזר את הפרך הראשון לפה רך, אף שמשמעותו בכל מקום לפריכה. ובירושלמי פסחים (פ"ב ה"ה) מבואר שפה רך היה בימי יוסף, שגרסינן שם למה אוכלין חזרת למרור, שתחילתה מתוק וסופה מר, לזכר מה שאמרו מצרים ליעקב, במיטב הארץ הושב את אחיך, ולבסוף וימררו את חייהם. (ועיין כתב סופר עה"ת שעשו זכר גם לפה רך, שכן השיעבוד יותר קשה אצל חבירו שנהפך לשונאו) ובבעל הטורים כתב שפה רך היה כשאמר להם בנו לכם ערים לשבת.
וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, ומבארינן את כפילות העבודות בפסוק, בתחילה היו מעבידים אותם בחומר ובלבנים, ולבסוף, בכל עבודה בשדה, (ובתנחומא פרשת ויצא דרשינן, שכשחזרו בערב מעבודתם בחומר ובלבנים בא המצרי והוציאם לעבודות ביתו ושדהו כרצונו, ואולי זו גם כוונת הגמרא)  6 .

 6.  כתב מהר"ל שמררום בשלשה סוגי מרירות, בתחילה בעבודה קשה בחומר ובלבנים, והוסיפו לשעבד אותם בשדה, כי עבודה קשה בבית, נוחה מעבודה במקום שאינו רגיל בו, ואחר כך הגבירו את השעבוד בהחלפת מלאכת אנשים לנשים שהוא נגד טבע האדם וממרר את חייו. ויש שפירשו שהחלפת מלאכת אנשים לנשים נעשתה כדי להראות לישראל שאין עבודתם נצרכת למעבידים, ואך כדי לענותם ולהשפילם מעבידים אותם, וזה הוא שעבוד הקשה ביותר.
והמשך הפסוק, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וביאור "בפרך" הכתוב בפסוק זה, אמר רבי יונתן שהיו המצרים מחליפין ונותנים לישראל לעבוד במלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. וזה קושי גדול לעסוק במלאכות שלא רגילים בהם.
ומבארינן שביאור זה בתיבת "בפרך" מתאים אפילו למאן דאמר שביאר התם לעיל, שבפסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הכוונה שמשכום לעבודה בפה רך, אבל הכא, ודאי שהכוונה בתיבת בפרך "בפריכה" שהרי כתוב בפסוק זה וימררו את חייהם בעבודה קשה.
דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים כמו שאמרו, שבשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה היה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות מניחות על הכירה לבישול, שתי קדירות, אחת של מים חמין, כדי לרחוץ רגלי בעליהם בשדה  7 , ואחת של דגים שהם מפרים ומרבין גופו של אדם, ומוליכות את הקדירות אצל בעליהן לשדה, ששם הם עובדים בפרך. ומרחיצות אותן את רגלי בעליהן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים בשקע שבין גדולי השדות, שהוא מקום צנוע. וכמו שנאמר, אם תשכבון בין שפתים וגו', ודרשינן בשכר הנשים שקיימו תשכבון בין שפתים, ולא נתנו עיניהם באחר כשבעליהם היו בשדה, זכו ישראל לביזת מצרים שנתן ה' חן בעיני מצרים להשאילם כלי כסף וכלי זהב,  8  וכך דורשים את סוף הפסוק, שנאמר, כנפי יונה אלו ישראל שנקראו יונתי תמתי (והמהרש"א כתב שדומים ליונה שאינה מזקקקת אלא לבן זוגה) נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ.

 7.  ובמדרש מובא שהביאו מים חמין לחממן מצינתן שישנו על הארץ, ובילקוט שמעוני (קס"ג) אמרו שגזר שישנו בשדה כדי למעטן מפריה ורביה. ובעיון יעקב כתב שמלאכת שאיבת המים היא מהמלאכות שהחליפו מאנשים לנשים, ואין האשה חייבת במלאכה זו לבעלה.   8.  לכאורה פסוק זה מוכיח רק שזכו בזכותן לביזת מצרים, ולא התבאר היכן מוכח שגם נגאלו בזכותן, וכבר התפלא והאריך בזה בפרשת דרכים (דרוש חמישי), ועוד תמה, שהרי ביזת מצרים הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחר כך יצאו ברכוש גדול, ולמה הוצרכו לזכות נשים צדקניות. ואמנם כל קושיא זו, רק לפירוש רש"י שם, ש"דן אנכי" בעשר מכות, אך בתרגום יונתן תרגם שידונם במאתיים וחמישים מכות, וזה היה רק בקריעת ים סוף, ואם כן ההבטחה לאברהם היתה על ביזת הים, ואילו ביזת מצרים ששאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב, ניתנה בזכות נשים צדקניות.
וכיון שמתעברות, באות לבתיהן  9 , וכיון שהגיע זמן מולדיהן - זמן לידתן - ויראות מגזירת פרעה שישליכו את ילדיהן ליאור, הולכות ויולדות בשדה תחת עץ התפוח, שנאמר, תחת התפוח עוררתיך, לצאת ממעי אמך, ומסיים שמה חבלתך אמך, דהיינו שאחזוה חבלי לידה.

 9.  ביאר בעיון יעקב שזה גם חלק מצדקתן, שמיד כשקיימו פרו ורבו, לא הזדקקו יותר לבעליהן כיון שהיתה עת צרה, ולחשוכי בנים הותר לשמש בעת צרה רק עד שיפקדו כמבואר במג"א (או"ח תקע"ד), וכעי"ז כתב בתפארת ציון.
והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר מנקה, ומשפיר אותן מתקן ומסדר את אבריהם שניתקים ממקומן בעת הלידה, כחיה מילדת זו שמשפרת את הולד, שנאמר, ומולדתיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך לא היה לך מיילדת לחתוך את טבור הולד, ובמים לא רחצת למשעי להחליק את בשר הילוד.
ומלקט להם הקב"ה, שני עיגולין כעין ככרות עגולים אחד של שמן לסוך את גופם, ואחד של דבש, להניקם ולהאכילם, שנאמר, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, וכיון שלא מצינו ניסים אלו במעלות שהשתבחה בהן ארץ ישראל, דרשינן לפסוק זה שמדבר בניסי הנולדים במצרים.
וכיון שמכירין בהן מגלים את קיומם, אנשי מצרים, באין להורגן, ואז נעשה להם לתינוקות אלו, עוד נס, ונבלעין בקרקע, אך המצרים סבורים שאין זה אלא כישוף, ולכן מביאין שוורים וחורשין על גבן כמו שנאמר, על גבי חרשו חורשים, שאין הכישוף מועיל אלא בעולם וכדי תפיסת יד, ולכן ניסו להרגם במחרישה שעמוקה בקרקע יותר משיעור שמועיל בו הכישוף, ולא הצליחו.
לאחר שהולכין המצרים, היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, והכוונה לצורת עלייתם מהקרקע שדמתה לצמיחת צמחי השדה, (ולא מדובר בריבויים המופלא, שעל כך נאמר הדימוי לחול או לכוכבים ולא לצמחים, מהרש"א).
וכיון שמתגדלין, באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, ודרשינן אל תקרי בעדי עדים, אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקב"ה על הים, הם תינוקות אלו שגדלו בשדות, הכירוהו תחילה שכבר ראו שכינתו כשגדלם, שנאמר, זה אלי ואנוהו, ומשמע שזה הוא שראיתיו כבר.
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו', ונחלקו רב ושמואל מי היו המילדות  10 , חד אמר שהיו אשה ובתה, וחד אמר, כלה וחמותה, ומפרשינן שמותיהן לכל דעה, למאן דאמר אשה ובתה, אלו יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה, אלו יוכבד ואלישבע אשת אהרן.

 10.  ביאר המהרש"א שדרשו כך ממה שנאמר אשר שם האחת, ואין דרך התורה לפרט, אלא אם בתחילת הענין נאמר שהיו שתים, ולכן דרשו שהשמות האמורים כאן התפרשו כבר במקום אחר, ולכולי עלמא יוכבד היתה אחת מהם, כי היתה המבוגרת שבהם, ונחלקו אם השניה היא מרים שהיתה ידועה יותר, או אלישבע שהיתה מבוגרת, ואילו מרים היתה רק בת חמש שנים, ומשמע שאלישבע היתה מבוגרת מאהרן בעלה שהיה באותה עת רק בן שלש שנים. ועיין בעץ יוסף.
תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא, שפרה זו יוכבד  11  ולמה נקרא שמה שפרה, על שם שמשפרת את הולד, מנקה אותו ומסדרת אבריו על מקומם, דבר אחר, שפרה, שפרו ורבו ישראל בימיה, (ובמדרש גרס עליה  12 ) פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה, על שם שהיתה פועה משעשעת את הולד בדברים, ומרגיעתו,  13  דבר אחר, פועה, שהיתה פועה זועקת ברוח הקדש, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישרא ל.

 11.  ביאר הגרי"ד סולוביציק שהתפרשו שמותיהן, כדי לבאר למה נחשבו כמילדות אחרי שטענו כי הנשים העבריות יולדות בעצמם בטרם תבא המילדת, ולכן נקראו שפרה ופועה ששמשו רק בתפקיד זה של המילדת. ור' ירוחם ממיר העיר, שהרי שמו של אדם מתאר את מציאותו, ואם נקראו על שם מעשים פעוטים אלו, בהכרח שאין המעשה קובע את גדלותו או פחיתותו, אלא האדם שעושהו, כי אדם גדול מרומם אף במעשים קטנים, ואדם נחות משפיל אף מעשה גדול. ור' שמואל רוזובסקי (בזכרון שמואל חלק השיחות) ציין, שהמילדות שהיו בעלות דרגות גבוהות, והשגות נבואה, הצטיינו בתורה בתכונה המייחדת אותם, שהשתמשו בטבעיהם בתורת נשים לעבודת ה' שנדרשה מהם, וזו שלימותן. ומרן הגרא"מ שך שליט"א (הובאו דבריו בספר מראש אמנה שנערך על ידי עורך חברותא) האיר, שהתורה קבעה את מעלת המילדות שיראו את האלוקים, ולא על מסירות הנפש שהיתה במעשיהן, ללמדך שהשכר ניתן על רגש ההכרה בה' שעל ידו נעשה המעשה, ולא על גודל המעשה בלבד.   12.  וביאר שם מהרז"ו, שפרו ורבו על ידה, דהיינו בזכותה ותפילתה, וגם שכשהחזירה עמרם החזירו כל ישראל נשותיהם, (ועיין ילקוט שמעוני יהושע ט', ששפרה ופועה היו גיורות, ובספר אור אברהם על שמות האריך בזה).   13.  ורבינו חננאל בתוס' ביאר שהיתה לוחשת לולד ויוצא, ובשם שפרה ביאר הבעל הטורים שלפעמים נולד הילד כמו מת ומניחים שפורפרת במעיו ומחייה אותו, והיא היתה הראשונה שהמציאה זאת. ובכלי יקר פירש שחזרה לשופרתה ונערותה כשהיתה בת מאה ושלושים, וכדלקמן.
ויאמר בילדכן את העבריות, וראיתן על האבנים, ומבארינן, מאי אבנים אמר רב חונן, סימן גדול מסר להן פרעה למילדות, שיבחינו ברגע הלידה, ויטלו את הילד להשליכו ליאור, כדי שלא תקדם היולדת ותחביאנו ותאמר נפל היה  14 , אמר להן בשעה שהיולדת כורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים.

 14.  לכאורה תמוה שיתן המלך סימן למילדות שבקיאות בתהליך הלידה, ועיין במהרש"א ובאור החיים שנתן להם סימן להרוג הבן בעת שהיולדת עוד לא יודעת מה ילדה, כדי שלא יחשדו אותם כרוצחות ולא יבואו אליהם. ובמהרש"א בסנהדרין (נו.) כתב שיכוונו לרגע זה שעדיין לא נחשב כאיבוד נפש ולכן אמר את זה למילדות העבריות, שהרי בן נח מצוה על העוברין, וכן כתב בפרשת דרכים (דרוש יז.) וכתב שפרעה סבר שיש להם דין ישראל. ולפי זה יובן מה שמספרים בהגדה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, וביאר הגר"ח שלא באים למעט מרשעו בסיפור שעבוד מצרים, אלא לומר שהתחכם וגזר רק על הזכרים, כי ידע שאי אפשר להשמיד את כלל ישראל, ורצה להביא את הבנות לידי תערובת בגויים, ולכאורה תלוי במחלוקת הראשונים אם לפני מתן תורה הולד הולך אחר הזכר, אך פרעה לא חש לזה, כי סבר שהם עבריות והולכים אחר האם.
ואית דאמר, ביאור למה נקרא זמן הלידה "על האבנים", כדכתיב וארד בית היוצר, והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, ומדמינן ליולדות, מה יוצר זה כשעושה כלים, מניח ירך מכאן וירך מכאן וסדן שעליו מונח החומר ליצירת הכלי, עומד באמצע בין ירכיו, אף אשה כשהיא יולדת, ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע, ורגע זה נמשל ליוצר "על האבנים".
אם בן הוא והמיתן אותו, אמר רבי חנינא, סימן גדול מסר להם, שבעת שהוא "על האבנים", יכולים לבחין אם הוא בן או בת, אפילו בלי להחזיקו, כי בן פניו למטה, ואילו בת פניה למעלה  15 .

 15.  כתב בספר הברית שהשתנו הטבעים אף בדרכי ההולדה, וכן נקט החזון איש (יו"ד ה' ג') וביד דוד כתב שאין שינוי בטבע ההולדה, אלא בדבר התלוי בבריאות והכחשה, וסימן זה הוא סוד שלא רצו רבנן לגלותו, ואמרוהו בלשון משונה, ולא ידעוהו המילדות וכמו שמצינו במדרש ששאלו את פרעה איך נדע, ורק פרעה שהיה אמגושי - מכשף - ידע ענינים אלו.
ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דיבר אליהן פרעה, ומקשינן למה נכתב אליהן, והרי "להן" מיבעי ליה למיכתב, ומכך דרשינן, שלשון "אליהן" הוא מרמז על עיסקי ביאה, כמו שנאמר ויבא אליה, ומכאן אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שתבען פרעה לדבר עבירה ולא נתבעו, ולא נענו לו.
ותחיינה את הילדים, ודייקינן שהיה ראוי לכתוב שלא המיתו את הילדים כמצות פרעה, ואילו "ותחיינה" משמע שגידלום, ודרשינן תנא, לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון  16 .

 16.  עיין במדרש (א' ט"ו) שעשו כן לנשים עניות שלא היה להם מזון, וגבו מהעשירות למענם ולמען תינוקיהן, ורש"י למד שדרשו כך מדלא כתיב ולא המיתו, אך במדרש דרשינן מדלא כתיב רק "ולא עשו כאשר צוה", אלא עשו פעולה, שהיא ותחיין. ובאור החיים ביאר שעל כך טען להם, שהרי אף אם יולדות לבד, למה ספקו מזונות, וענו לו שהביאו מזונות כדי שלא יחשדום היולדות, וכדי שיוכלו להתקרב אליהם לבצע פקודתו, ואין זה מן המוסר לקחת האוכל אחרי שראו שכבר ילדו, והמהרש"א ביאר שענו לו בתשובתן כי חיות הנה, גם על טענת המזונות, וכוונתם שהרי אמרו על ישראל, שאם לומדים תורה אינם צריכים לדאוג לפרנסה, שמימי לא ראיתי ארי סבל וכו', ולא הוצרכו כלל שיספקו להם מזונות.
ותאמרנה המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה  17 .

 17.  בשו"ת חכם צבי (בתוספות חדשים) ביאר את אריכות טענתם, שלא אמרו לו רק כי חיות הנה, שמשמעותו שהם מילדות עצמם, אלא רצו לומר לו שהן כחיות השדה ממש, וכמו שיולדות ששה בכרס אחת, כך יולדות ללא מילדת, ולכן נאמר וייטב אלוהים למיילדות וירב העם, שזה המשך לברכתן, שאכן ילדו שלא כדרך הטבע והוכח כטענתם. ובשם בעל קצות החשן מובא, שפרעה טען להם שדינא דמלכותא דינא, ואיך לא קיימו דבריו, ואמרו לו שהלכה זו רק כשהגזירה לכל המדינה, אך כשמפלה בין מצריות לעבריות לא חלה גזירתו, ולכן מיד גזר על כל העם להשליך כל הבן היאורה.
והוינן בה מאי "חיות", אילימא חיות - מילדות ממש, מה השיבו לו על שאלתו למה לא הרגו את הילדים בלידתן, והרי אטו חיה מילדת שיולדת בעצמה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה  18 . אלא כך אמרו לו, אומה זו כחיה בשדה נמשלה, וחיות השדה יולדות ללא סיוע מילדת.

 18.  הגר"ח קנייבסקי ביאר בטעמא דקרא, שמכח טענה זו הוכיחו רב ושמואל שמדובר בשתי בנות משפחה אחת, שהרי כתבו המפרשים (כדלקמן) שעשה להם בתים מיוחדים שרק בהם ילדו, והעמיד בהם שומרים לבדוק אם בן או בת נולד. ואם כן כיצד לא ידעו מתי ילדה יוכבד, ובהכרח שהיא עצמה היתה מילדת, אך עדיין הרי בהכרח קראה למילדת אחרת לילד אותה. ומזה הסיקו ששתי המילדות גרו בבית אחד, ולכן לא הבחינו בהם השומרים, ומסתבר שהיו קרובות משפחה.
ומצינו שנמשלו לחיות, דכתיב על יהודה, גור אריה, ועל דן, יהי דן נחש. נפתלי, אילה שלוחה. יששכר, חמור גרם. יוסף, בכור שור. בנימין, זאב יטרף. ועל כל עם ישראל נאמר לשון חיה, שהרי שבט דכתיב ביה כדלעיל - כתיב ביה, וגם שבט דלא כתיב ביה באופן פרטי, הרי כתיב על כלם יחד, מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו', וביאור הכתוב, שכנסת ישראל כולה נקראת לביאה בין אריות.
ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים  19 .

 19.  רד"ק ביאר שהכוונה על הקב"ה שעשה להם בתים להסתירם מפרעה שלא יהרגם. ושאר הראשונים פירשו שהכוונה על פרעה שקבע בתים מסויימים ללדת דוקא בהם, והעמיד בהם שומרים לבדוק אם נולד בן או בת. ובפירוש הטור עה"ת, כתב שנתנן פרעה בבית הסהר.
רב ושמואל נחלקו איזה בתים עשה להם ה', חד מהם אמר, בתי כהונה ולויה  20  וחד אמר בתי מלכות, ומבארינן היכן מצינו שיצאו מהן כהונה ומלכות מאן דאמר שעשה להם בתי כהונה ולויה, כוונתו על אהרן ומשה שיצאו מיוכבד ומאן דאמר בתי מלכות, ביאר שהכוונה על דוד המלך, שהוא נמי ממרים קאתי דכתיב, ותמת עזובה היא מרים שהיתה אשת כלב, וכדמפרש לקמן, שהצטרעה ועזבוה כולם, ויקח לו כלב את אפרת היא מרים בשמה החדש אחר שהתרפאה, וחזר כלב ולקחה, ותלד לו את חור, וכתיב ודוד בן איש אפרתי, דהיינו שבא מאפרת היא מרים.

 20.  הגרי"ד סולוביציק ביאר למה זכו דוקא לשכר זה, משום שבגזירת פרעה לא היה כלה עם ישראל שהשאיר הבנות, אך שבט לוי שתלוי ביחוס מצד האב היה כלה, ונמצא שהמילדות לא הצילו את עם ישראל מכליה, אך את יחוס השבטים הצילו, ולכן קבלו בשכרן להיות אמהות לשבט לויה וכהונה.
וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה, ואת יריעות, ואלה בניה ישר ושובב וארדון.
ותמהינן, שבפסוק זה שבדברי הימים נאמר שכלב בן חצרון, ואילו בספר במדבר כתוב שכלב בן יפונה.
ומבארינן, באמת כלב היה בן חצרון ולמה נקרא בן יפונה, כי הוא בן שפנה מעצת מרגלים, שלא הוציא עמם דיבת הארץ.
ושוב מקשינן, ואכתי תקשי שמצינו שבן קנז הוא, דכתיב וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ומפורש שאביו נקרא קנז ולא חצרון.
ומתרצינן אמר רבא, כלב חורגו בן אשתו דקנז הוה, ועתניאל היה אחיו רק מאמו, ולא מאביו.

דרשני המקוצר[עריכה]