פרשני:בבלי:סוטה יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה יב ב

חברותא[עריכה]

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור.
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, והיינו שירדה לטבול בנהר לשם גירות  8 .

 8.  כך פירש רש"י וכדבריו משמע במדרש משלי (ל"א, ט"ו) דדרשינן את הפסוק, ותקם בעוד לילה, זו בתיה בת פרעה שהיתה גויה ונעשית יהודיה. והגרמ"ד סולוביציק אמר שהגירות וההצלה תלויים אחד בשני, וירידתה לרחוץ היתה לצורך שניהם, שהרי לא יתכן חמלה בגויים שמדתם אכזריות, וכתיב בסיפא דקרא ותמחול עליו, וגם ישועת ישראל לא תבא על ידי גויה, וכן לא יתכן בגיותה מה שדרשו ותראהו, שראתה שכינה עמו, ובהכרח שהתגיירה. והגרי"ז מבריסק הקשה על פרש"י מהתוס' בשבת (דף קל"ה ע"ב ד"ה כגון) שכתבו שלא שייך טבילה לשם גירות רק לאחר מתן תורה, אבל הביא מדברי הגמ' בע"ז (דף ל"ו ע"ב) שתמר היתה בת ישראל לענין איסור חיתון, הרי שכן שייך גירות לפני מתן תורה ומשמע כרש"י. ובטורי אבן מגילה י"ג פירש שטבלה לפרוש מעבודה זרה. וידוע לבאר שיש שני עניינים בטבילת גירות, אחד, לצאת מטומאת עכו"ם, והשני להכנס בקהל ישראל, ולכן נראה שלפני מתן תורה הועילה הטבילה רק כדי לצאת מטומאת עכו"ם וזה שייך אפילו קודם מתן תורה. וזה מה שהועילה הטבילה אצל תמר שכיון שכבר יצאה מטומאת עכו"ם אסורה בחיתון עם עכו"ם, ולכן גם טבלה בת פרעה כדי ליטהר מטומאת עכו"ם, וכן מדוייק בלשון הגמרא "שירדה לרחוץ מגלולי אביה", והיינו ליטהר ולהתנקות מטומאת עכו"ם, אבל התוס' בשבת דנו אם הטבילה תועיל לה שתהיה בת ישראל גמורה, ועל זה כתבו שלא מועיל קודם מתן תורה. ועיין במדרש רבה (בא י"ח ג') שבתיה בת פרעה ניצלה ממכת בכורות בזכות שהצילה את משה, משמע שהיתה בכלל המכה, והיינו שנשארה מצרית ולא התגיירה.
וכן הוא אומר וכן מוכח שלשון רחיצה כתוב במקום שמתנקים מעוונות, ממה שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו', הרי שלשון רחיצה נאמר כשאדם שב ומתנקה מעוונו.
ונערותיה הולכות וגו' א"ר יוחנן אין הליכה זו שהלכו נערותיה של בת פרעה אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר בעשיו הנה אנכי הולך למות. ומבארינן מהו ענין המיתה שהיה בנערותיה, נאמר 'ותרא את התיבה בתוך הסוף' כשראתה בת פרעה את התיבה שבתוכה היה משה בתוך המים ורצתה להוציאו.
כיון דחזו דקא בעת לאצולי למשה כיון שראו נערותיה שהיא רוצה להציל את משה אמרו לה נערותיה לבת פרעה גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אפילו אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה לכל הפחות בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך שאמר להרוג את כל הבנים, בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, וזהו הלשון מיתה שנאמר בנערות בת פרעה ונערותיה הולכות שבהליכה זו מתו על ידי גבריאל.
'ותשלח את אמתה ותקחה' ונחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה מה היא אמתה, שנשלחה לקחת את התיבה, חד אמר שהיא שלחה את ידה לקחת את התיבה וחד אמר שהיא שלחה את שפחתה כדי שתיקח את התיבה. מאן דאמר ידה מי שפירש שהכוונה ששלחה את ידה פירש כן משום דכתיב אמתה, ולא כתיב נערתה, כפי שנקראו נערותיה בתחילת הפסוק (רש"ש במדר"ר), ומאן דאמר שפחתה פירש כך, ולא פירש שהכוונה ידה, מדלא כתיב ידה.
ומקשינן איך ולמ"ד שפחתה אפשר לומר שהיא שלחה את שפחתה הא אמרת שבא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, ולא נשאר את מי לשלוח.
ומתרצינן דשייר לה חדא שגבריאל לא הרג את כל נערותיה אלא השאיר לה אחת, משום דלאו אורחא אין זה הדרך דבת מלכא שבת מלך למיקם לחודא תלך לבדה, ואת אותה השפחה שנשארה בחיים, שלחה, כדי שתוציא את התיבה מהמים.
ומקשינן ולמאן דאמר ששלחה את ידה ליכתוב "ידה" כדי שלא נטעה לומר שהכוונה לשפחתה.
ומתרצינן הא קמ"ל שנאמר בלשון אמתה, כדי ללמדינו דאישתרבב אישתרבובי שהיד שלה היתה קצרה מכדי להגיע אל התיבה, והקב"ה עשה לה נס וידה התארכה בשישים אמה ולכן כתבה התורה אמתה, דאמר מר, וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שהקב"ה האריך את ידה כדי שתוכל להגיע אל התיבה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב 'שני רשעים שברת', ואמר ריש לקיש אל תיקרי שברת אלא שירבבתה, ודריש כך על עוג מלך הבשן שעקר הר כדי לזרוק את זה על ישראל, ולקחו על ראשו, והקב"ה שלח נמלים שינקבו את ההר ונכנס בצוארו, ורצה עוג לשמוט מעצמו את ההר, והקב"ה עשה נס, וצמחו שיניו לכאן ולכאן ולא יכל להוציאו ובא משה והרגו.
'ותפתח ותראהו את הילד' ותרא מיבעי ליה היה צריך להיות כתוב "ותרא", שפירושו שהיא ראתה את הילד, ולמה כתבה תורה ותראהו. א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו, ולכך כתוב ותראהו שראתה את השכינה שנרמזת באותיות ה' ו' ששוכנת בו.
'והנה נער בכה' ומקשינן, בתחילת הפסוק נאמר 'ותראהו את הילד', ואם כן קרי ליה קראה לו התורה ילד, וא"כ למה בסוף הפסוק קרי ליה קוראת לו התורה נער, שמשמע מזה שהוא גדול ולא ילד.
ומתרצינן, תנא הוא ילד משה היה ילד וקולו כנער אבל הקול שלו היה כקול של נער, ולכן כשהוזכר קולו שהוא בכה נאמר 'והנה נער בוכה', כיון שקול בכייתו היה כשל נער דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה א"כ לפי דבריך עשיתו למשה רבינו בעל מום שקולו לא היה כשל ילד אלא כשל נער,  9  אלא מה שכתוב שהוא היה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה כי אמרה, שמא הוא ימות, ואני לא אזכה לראותו נכנס לחופתו, ולכן נאמר "נער" שהיה גדול במה שעשתה לו אמו חופת נעורים.  10 

 9.  רש"י פירש שר' נחמיה סובר שלדברי רבי יהודה שהיה קולו כנער היה בעל מום משום שהוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר. והנה ברש"י עה"ת פירש הפסוק שהיה קולו כנער, והרמב"ן מקשה עליו דא"כ קשה שעשיתו למשה בעל מום. והרא"ם עה"ת תירץ שרבי יהודה סובר שאין הלוי שקולו עבה נפסל לעבודת השיר אלא בהיותו נער וקולו משונה משל שאר הנערים, אבל אם כשהוא נער היה קולו כשל שאר הנערים לא נפסל אפילו שבעת ילדותו היה קולו משונה משל ילד, ור' נחמיה סובר שמאחר שבילדותו היה קולו משונה ודאי גם בעת נערותו יהיה קולו משונה משל רגיל, ולכן הקשה שעשאו בעל מום. והגרי"ד סולוביציק תמה למה נפסל כשקולו כנער, והרי הרמב"ם פסק (בפ"ג מכלי המקדש ה"ח) שאין בן לוי נפסל במומין עד שיתקלקל קולו מחמת זקנה, וקול נער אינו מקולקל. ואמנם במגילה (כ"ד ב') אמר רבי חייא לרבי שמעון בן רבי אלמלא היית לוי, נפסלת לכהונה משום דעבי קולך, ומשמע שקול עב פסול, ולכן ילד שקולו כשל נער, כשיגדל יהיה קולו עבה ויפסל, וכביאור הרא"ם. ובחתם סופר (אורח חיים סי' י"ב) הוכיח שמשה רבינו לא היה בעל מום, דהרי סנהדרין נפסלין בכל המומין שפוסלים בכהנים ובלוויים, ואם היה משה רבינו פסול לעבודת השיר כי היה בעל מום, איך היה ראש הסנהדרין, עיי"ש (ועיין מה שכתב באה"ע ח"ב צ"ב ובחולין מהדו"ב סוף פ"ק). ובמהרש"א פירש שמה שאמר לו א"כ עשיתו בעל מום, הוא משום דכל אדם שמשונה בברייתו משאר בני אדם נקרא בעל מום, וזה הקשה ר' נחמיה לרבי יהודה. ורבי יהודה סבר דהכא מה שהיה קולו כנער זה מורה דוקא על מעלתו וגבורתו. ובאבן עזרא פירש שהיו אבריו גדולים כנער, והרמב"ן כתב שבכה בחריצות וזריזות כנער, והביא מדרש שהתנהג כנער עד שהכהו גבריאל כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים. ובעל הטורים פירש שאהרן בכה, שהעמידתו יוכבד ליד התיבה.   10.  המהרש"א כתב שהתורה רמזה בכך, שאמו התייאשה ממנו, ובספר מנחה חריבה הביא מה שנפסק בשו"ע (יו"ד ר"נ) שנהגו לעשות חופות לכלות וחתנים שמתו, וכתב שהמקור למנהג זה, הוא מהחופה שעשתה יוכבד למשה. ובנדה (פ"ה מ"ד) שנינו, תינוק בן יומו הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, ובתוס' יו"ט שם הביא מסוגיין שמתאבלים עליו כאילו זכה לחופה. עיי"ש.
ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה - מנא ידעה מהיכן ידעה בת פרעה שמשה הוא יהודי. א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה אותו מהול ומכך הבינה שהוא יהודי.
זה - א"ר יוחנן מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, ומה היתה הנבואה זה נופל, שמשה הוא האחרון שנפל ליאור, ואין אחר נופל ליאור משום שבאותו היום נתבטלה הגזירה של כל הבן הילוד ליאורה תשליכוהו.
והיינו ומכאן מוכח מה דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים' כשיאמרו אליכם שתלכו לדעת את העתיד אצל האובות והידעונים, תדעו לכם שהם צופין הם רואים איזה סימן, אבל ואינם יודעים מה צופין הם לא יודעים את פירושו של הסימן, וכן הם מהגים ואינם יודעים מה מהגים.
והראיה לכך, שאיצטגניני פרעה ראו בכוכבים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה יענש במים, ולכן עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וחשבו שזהו סופו של מושיען של ישראל.
ובסוף טעו שהרי כיון דשדיוה למשה כשמשה היה בתיבה בתוך המים אמרו האצטגנין תו לא חזינן שהם לא רואים עוד כי ההוא סימנא שסופו של מושיען של ישראל לוקה במים, והבינו מכך שכבר לקה מושיען של ישראל, וזה היה אכן נכון כי באותו זמן שהיה במים באמת היה נחשב שהוא לוקה במים, ובאותו זמן בטל הסימן בכוכבים, ולכן בטלו לגזירתייהו הם ביטלו את הגזירה כי חשבו שכבר הוא לקה במים, ובאמת הם אינן יודעין האיצטגינין של פרעה לא ידעו שמושיען של ישראל שזהו משה על מי מריבה הוא לוקה שמשה נענש שלא יכנס לארץ ישראל בגלל שהכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו (והסימן התבטל רק בזמן שהיה ביאור ונחשב שלוקה).
והיינו דאמר וזהו שאמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'המה מי מריבה אשר רבו', המה הם המים שראו איצטגניני פרעה, וטעו לחשוב שימות במים כשישליכוהו ליאור, והיינו דקאמר ועל זה אמר משה 'שש מאות אלף רגיל וגו", ולומדת הגמ' שפירוש המילה 'רגלי', הוא כמו בגללי שאמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, שבגלל שהמצרים חשבו שמושיען של ישראל שהוא משה מת ביאור, לכן ביטלו את הגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ונמצא שכל חייהם של בני ישראל שלא השליכו אותם ליאור היתה בזכותו של משה.
ר' חנינא בר פפא אמר אותו היום שמשה היה ביאור עשרים ואחד בניסן היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה שהרי קריעת ים סוף היה ביום השביעי שאחר יציאתם ממצרים וזה היה כ"א ניסן ילקה ביום זה.
ר' אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה שהרי נתינת התורה היתה בו' סיון ילקה ביום זה.
ומקשינן, הרי יוכבד ילדה את משה והחביאה אותו שלשה חדשים, ואז כשראתה שלא תוכל יותר להחביאו שמה אותו בתיבה, ודנה הגמ' מתי היו השלשה חדשים, בשלמא למ"ד שמשה היה ביאור בששה בסיון משכחת לה ג' ירחי יש לנו שלשה חדשים דאמר מר, בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד משה, ונמצא שמשבעה באדר שאז נולד משה ועד ששה בסיון שאז שמה אותו ביאור, היו תלתא ירחי. אלא למ"ד שבעשרים ואחד בניסן היה משה ביאור, היכי משכחת לה היכן מצינו שלשה חדשים שבין לידתו לזמן שהיה ביאור, הרי לפי החשבון מז' אדר עד כ"א ניסן יש פחות מחודש וחצי.
ומתרצינן אותה שנה מעוברת היתה ונמצא שהיו שני חודשי אדר, והחשבון הוא רובו של ראשון מז' אדר ועד סוף החודש וזה נחשב לחודש שלם, ורובו של אחרון מתחילת חודש ניסן ועד כ"א ניסן, וזה גם נחשב לחודש שלם, ואמצעי שלם חודש אדר השני היה שלם, הרי שלשה חדשים.
'ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות' ודייקינן שמרים ביקשה מבת פרעה להביא אשה מינקת דוקא מן העבריות, ומאי שנא מעבריות למה ביקשה דוקא להביא עבריות ולא מצריות, מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא הסכים לינק, משום שאמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא,  11  והיינו דכתיב 'את מי יורה דעה' וגו' למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, ופירושו את מי הקב"ה ילמד תורה, לגמולי מחלב ולעתיקי משדים למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא שלא ינק משדים טמאים, ומזה לומדים שאין השכינה מדברת עם מי שינק מאשה טמאה, ולכן הקב"ה לא רצה שמשה יינק מן המצריות כיון שהיה עתיד לדבר עמו.

 11.  בנימוקי יוסף בסוף פרק חרש הביא מתוספתא שמותר לינוק מגויה רק לצורך סכנה, ומשמע שסתם אסור כי מטמטם. וברמ"א יו"ד (פ"א ע"ז) פסק שחלב מצרית כחלב ישראלית, והביא בשם הרשב"א שאל יניקו תינוק ממצרית במקום שאפשר מישראלית, כי חלב מגדל טבע כיוצא בו ומטמטם, וכן לא תאכל המינקת דברים אסורים, שמזיקין ליונק בזקנותו. ובספר פירות תאנה כתב להוכיח להתיר לינוק ממצרית שנזהרת ממאכלות אסורות, שהרי כתוב והיו מלכים אומניך ושרותיהן מניקותיך, אמנם כל סברא זו מועילה רק לפי רש"י, שביאר כאן שיניקת מצרית מטמטמת משום שאוכלות מאכלות אסורות. אך בר"ן (ע"ז ז' ב') משמע שאין הטמטום בגלל מאכלי הגויים אלא מפני טבעם שאינם רחמנים וביישנים, והוכיח כך ממשה רבינו. והגר"י קמינצקי באמת ליעקב תמה שהרי בסוגיין מבואר הטעם שלא ינק, מפני שמשה עתיד לדבר עם השכינה, וכיצד למדו מכאן לכל יונק, והוכיח מכאן שחינוך הבנים צריך להיות כדי להגיע לדרגה שעתיד לדבר עם השכינה. וכבר תירץ מהר"ץ חיות קושייתו, שרק לפני מתן תורה שלא נאסרו המאכלות, הוצרכו לטעם זה, אך אחר שניתנה תורה האיסור מטמטם, ותירוצו מועיל רק אם סיבת הטמטום משום מאכלות אסורים, אך אם מפני טבע הגויים, צריך לומר כהגר"י קמינצקי.
'ותאמר לה בת פרעה לכי וגו" ותלך העלמה ותקרא את אם הילד -
א"ר אלעזר מלמד שהלכה מרים בזריזות כעלמה כאשה צעירה שכל כחה עליה. ר' שמואל בר נחמני אמר, העלמה, שהעלימה את דבריה שמרים העלימה מבת פרעה ולא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו להניק אותו.
'ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה'
- אמר רבי חמא ב"ר חנינא, מתנבאה, בת פרעה התנבאה ואינה יודעת מה נתנבאה שהרי אמרה היליכי שפירושו הא שליכי שהילד הזה הוא שלך, ובאמת היתה אמו.
'ואני אתן את שכרך' - א"ר חמא ב"ר חנינא לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן שהרי כאן החזירה בת פרעה את משה ליוכבד אמו, אלא שנותנין להם שכרן שהרי שילמה לה עבור הנקתה.
'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן' וגו' - מדייקת הגמרא שבפסוק הודגש אחות אהרן ולא אחות משה. אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן והיינו כשעדיין לא נולד משה אלא רק אהרן שהרי אהרן היה גדול ממשה,

דרשני המקוצר[עריכה]