פרשני:בבלי:סוטה טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה טז ב

חברותא[עריכה]

ואילו טעם המשנה בנגעים שמגלח אף תגלחת שניה "כדלעת" (וכמו הראשונה שהיא כדלעת), אינו משום הלכה למשה מסיני.
אלא הא מני? - רבי עקיבא היא, דדריש בכל התורה "רבויי ומיעוטי", כי לדעת הדורש "ריבויי ומיעוטי" אף תגלחת שניה מגלח הוא כדלעת.
וכדתניא:
"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" - הרי ריבה הכתוב.
"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - הרי מיעט.
"ואת כל שערו יגלח" - הרי חזר וריבה.
ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל, ולא מיעט אלא דבר אחד.
מאי ריבה? - ריבה שיער דכוליה גופיה (של כל הגוף).
ומאי מיעט? - מיעט שיער שבתוך החוטם.  1 

 1.  לדעת הרמב"ם (טומאת צרעת יא א), נתמעט שיער שבתוך החוטם משום שאינו נראה, ותמה עליו הראב"ד: "והלא ריבה שיער של בית הסתרים (כלומר: בית השחי), ומה טעם למעט שיער שבתוך החוטם, אף על פי שאינו נראה; אלא היינו טעמא בשער שבתוך החוטם שאינו מעכב, לפי שאינו ברוב בני אדם". וב"כסף משנה" ביאר טעם הרמב"ם, שהוא משום ששער בית השחי, אם יגביה זרועו יהא נראה, מה שאין כן שער בית החוטם; וראה בהערה הבאה מה שיש להעיר על עיקר דברי הרמב"ם, שמיעט שיער שבתוך החוטם.
וזו היא ששנינו בסיפא של המשנה בנגעים: "מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה", ואין זה משום הלכה העוקבת את המקרא.  2  וכאן שבה הגמרא לספק שנסתפקו בני הישיבה, האם האפר כשר למי סוטה, או שמא היות ונאמר "מקרקע המשכן", צריך עפר שיהא דומה לקרקע המשכן - ושואלת:

 2.  כתב הרמב"ם (טומאת צרעת יא א) שבתגלחת ראשונה אינו מגלח שיער שבתוך החוטם. ובהכרח שלהרמב"ם שיטה אחרת בהבנת סוגייתנו, כי הוא למד כן מריבוי ומיעוט וריבוי האמור בתגלחת שניה, וכמו שפירש ב"כסף משנה", ואם כן מבואר מדבריו שיש ללמוד לתגלחת ראשונה מכל מה שנכתב למעט בתגלחת שניה; וזה שלא כפי שפירש רש"י את הסוגיא.
מאי הוי עלה (מה הוא הדין בספק זה)?  3 

 3.  א. הקשו התוספות: הרי כיון שביארו כל האמוראים דלעיל שתגלחת מצורע אינה שיור, אם כן חזרה הפשיטות למקומה, ממה שלא נזכר בדברי רבי ישמעאל "אפר סוטה", שהרי אי אפשר לומר "תנא ושייר", כי תיקשי: "מאי שייר דהאי שייר"! ? ותירצו התוספות: "דלא איתבריר להו (לאמוראים דלעיל) האי דשיירא (למצורע), אי (אכן) משום טעמא כדפרי' (כמו שפירשו), ולאו שיורא הוא, אי משום דתנא נחת לשיורא". ויש להוסיף ביאור, שכוונת האמוראים היתה לומר, שלא תפשוט את הספק באפר סוטה, על ידי שתאמר: בהכרח שאפר פרה כשר לסוטה, שאם לא כן איך שייר רבי ישמעאל תגלחת שניה של מצורע, והרי "מאי שייר דהאי שייר", אלא ודאי ששייר אף אפר סוטה; ולכן ביארו האמוראים, שתגלחת מצורע אינה בהכרח שיור, (ודומה לזה מצינו בבבא קמא טו א בתוספות ד"ה אי, ובעוד מקומות). ב. יש לעיין לפי דברי ה"חזון איש" (שהובאו דבריו בהערה לעיל בעמוד א), שבהכרח יש מי שסובר שלא נאמרה הלכה לגלח כדלעת, אלא כפי שכתוב במקרא ובדרך כלל ופרט וכלל, דאם כן למה לא נזכרה בגמרא אפשרות, שרבי ישמעאל עצמו סובר כאותו תנא, ואם כן אין כאן שיור.
תא שמע ראיה, שהאפר כשר ליתנו במים -
מדאמר רב הונא בר אשי אמר רב:
אם אין שם עפר ליתנו בתוך המים, מביא רקבובית ירק (רקב של ירק), ומקדש, (נותנו על קרקע ההיכל כדי לקדשו).
וכיצד יתכן לומר ש"רקבובית ירק" הוא דהואי עפר הדומה לקרקע המשכן, ואילו אפר לא הואי עפר הדומה לקרקע המשכן!?
הרי ודאי הוא, שכל שכן אפר, כשר הוא למי סוטה.  4 

 4.  נתבאר על פי גירסת רש"י, שמחק "ולא היא" מן הגמרא, וכפי שפירש ה"ר שמחה מדעסוי; וראה ב"תוספות שאנץ" שביאר טעמו של רש"י שמחק "ולא היא" מן הגמרא, ומה שכתב עליו.
תנו רבנן: שלשה דברים צריך שיראו (יהיו ניכרים לעין):
א. עפר סוטה על פני המים, וכמבואר במשנתנו.
ב. ואפר פרה אדומה - שאמרה תורה "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי" - צריך שייראה האפר על פני המים.  5  ג. ורוק יבמה - שאמרה תורה "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"xxx

 5.  כתב רש"י: "דגזירה שוה גמירי מהדדי, עפר סוטה ואפר פרה, כדלקמן". והנה לא מצינו בגמרא לקמן שילמדו גזירה שוה לענין זה, אלא לענין נתינת אפר על המים, ולא מים על האפר! ? ולכאורה צריך לומר, שלמד רש"י מסברא דנפשיה, שאף מקור דין זה הוא מגזירה שוה. ואולם לפי מה שנתבאר בהערה במשנתנו בדעת הרמב"ם, שדין "צריך שיראו" אף הוא דין בצורת הנתינה, שתהיה הנתינה באופן שבאותה שעה יהיו העפר והאפר ניכרים על המים, והיינו שלא יתננו "בתוך" המים אלא "עליהם"; אם כן פשיטא, שבכלל הלימוד שלמדו בגמרא לענין נתינת אפר על המים, יש לנו ללמוד שתהיה נתינת האפר "על" המים ולא "בתוך" המים ; וראה מה שנתבאר בהערה 17.
- צריך שייראה הרוק "לעיני הזקנים".
משום רבי ישמעאל אמרו:
ד. אף דם צפור של מצורע - שאמרה תורה בפרשת טהרת המצורע (ויקרא יד ד): "וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן, ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים" - וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם הציפור ניכר בהן, והוא רביעית הלוג, כפי שיתבאר בהמשך הענין.  6 

 6.  לשון רש"י הוא: "אף דם צפור: של מצורע ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים, וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם ציפור ניכר בהן ". ולמדנו לכאורה מדבריו: שאין קפידא אלא שלא יוסיף על שיעור רביעית מים, אבל אם רצה לפחות - יפחות, שהרי דקדק רש"י בלשונו, וכתב: "וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור", ולא כתב: "שיתן מים כשיעור", ומשמע, שאם יפחות מרביעית לית לן בה, וחידוש הוא.
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי ישמעאל, הסובר, ששיעור המים לטהרת המצורע, הוא כדי שיהא הדם ניכר בהן? משום דכתיב גבי מצורע (בהמשך הפסוקים): "את הצפור החיה יקח אותה, ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים".
ותניא:
מאחר שאמרה תורה: "וטבל אותם - בדם", יכול יטבול אותם בדם ולא במים, לפיכך תלמוד לומר "מים" ("וטבל אותם - על המים החיים").
אי "מים", יכול יטבול אותם במים, ולא בדם, תלמוד לומר: "וטבל אותם בדם".
הא כיצד?
מביא מים שדם צפור דרור  7  ניכר בהן.  8  וכמה הן? - רביעית מים.

 7.  כמבואר בהמשך הענין ששיעור זה הוא של דם צפור דרור, וכפי שביאר ב"מנחה חריבה", שהצפרים אותם מביא המצורע בעת טהרתו צפורי דרור הם, וכמבואר במשנה בנגעים (יד א): "כיצד מטהרין את המצורע וכו' ומביא שתי צפרים דרור", ושם במשנה ה שנינו: "שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור, יקח זוג לשניה".   8.  ביארו התוספות, שניכר ממשותו של דם, ולא שינוי מראה בעלמא.
וטובל בהם את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת, ואת הציפור החיה.  9 

 9.  אין כוונת הברייתא לומר, שמחד גיסא משמע, שטובל במים, ומחד גיסא משמע שטובל בדם, שהרי אמרה תורה: "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים", ואין כאן דם לחוד ומים לחוד, אלא דם מעורב במים (וכפי שמבואר גם בהמשך הגמרא). אלא כוונת הברייתא היא ללמוד מלשונות התורה גבי טבילה, את יחס הדם והמים, דהיינו: ממה שאמרה תורה שהוא טובל בדם, משמע: שיש שם כל כך דם עד שכל התערובת נקראת "דם", ואילו מלשון "מים" יש ללמוד, שהתערובת בו הוא טובל נקראת "מים", וכדי לקיים את שני המקראות, למדנו, שיהא שם מים בשיעור שממשותו של דם ציפור ניכר בהם; וראה "חזון איש" סימן קמו לדף זה. ולפי מה שנתבאר, משמע, כשם שיש קפידא בעודף מים ומשום שנאמר "בדם", כך יש קפידא במיעוט מים ומשום שנאמר "מים", ואילו לעיל בהערה נתבאר מדקדוק לשונו של רש"י, שאין קפידא במיעוט מים.
ורבנן - שלא הצריכו שיעור מים כדי שיהא דם הציפור ניכר בהן - טעמם הוא, משום שאין ללמוד משני המקראות האלו ליחס הדם והמים; כי:
ההוא - שני המקראות "דם ו"מים" - לגופיה נצרכו, דהכי קאמר רחמנא: אטביל בדם ובמים, אפילו כשאינו ניכר הדם במים.  10 

 10.  א. ראה מה שכתבו התוספות כאן, ורבינו עקיבא איגר בגליונו, בענין ביטול מיעוט הדם ברוב המים. ב. בתוספות כאן הביאו גירסא במשנה במסכת נגעים, שלדעת חכמים צריך לכתחילה חצי לוג מים, וראה מה שנכתב על הגליון; ובתוספות במנחות פח א ד"ה רביעית, הביאו משמו של רבינו יום טוב ברבי יצחק: "ומסתברא, דרבנן דלא חיישי (שיהא דם הציפור ניכר במים), בעו חצי לוג, כדתנן התם גבי סוטה (לעיל טו ב): "ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, רבי יהודה אומר רביעית", ואשכחן התם לעיל בגמרא (שם, לדעת רבי ישמעאל) דילפינן סוטה "כלי כלי" ממצורע, (לענין פיילי חדשה בסוטה), משמע שיש להשוותם; וראה שם מה שכתבו התוספות על זה.
ורבי ישמעאל אמר לך:
אם כן - שלא באו הכתובים ללמד על יחס הדם והמים - לכתוב רחמנא: "וטבל בהם", והיינו בדם ובמים שנזכרו בפרשה.
"בדם ובמים" - למה לי!? אלא ודאי ללמד שיהא מים שדם ציפור ניכר בהן.
ורבנן אמרי לך, על טענתו של רבי ישמעאל:
אי לא כתב רחמנא אלא "וטבל בהם", הוה אמינא: האי דם לחודיה (לבדו) הוא עומד, והאי מים לחודיה הם עומדים ואינם מעורבים כלל, ולפיכך כתב רחמנא: "בדם ובמים", כדי שנלמד לערבן.
ורבי ישמעאל אמר לך:
אם כדי ללמדנו לערבן, הרי קרא אחרינא כתיב, ואם כן למה לי "בדם ובמים"!?
שהרי נאמר: "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", הרי שאין דם הציפור עומד לבדו ומים לבדם, אלא מעורבים הם.
ורבנן אמרי לך, עדיין צריכים אנו ללמוד מ"בדם ובמים", שצריך לערבן:
כי אי מההיא - מן הפסוק "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים"
- לא הייתי יודע שישחט על המים כדי שיפול הדם לתוך המים ויתערב בו;
כי הוה אמינא:
לישחטיה לציפור סמוך למנא (לכלי) שבו המים, כדי לקיים "ושחט את הצפור על מים", ומכל מקום לא יתן לדם להישפך לתוך המים, אלא נינקטינהו בשעת השחיטה לוורידין (יהדק בידיו את ורידיה) שלא יצא מהם דם בשעת השחיטה, ולקבליה לדם במנא אחרינא (ויקבל את הדם בכלי אחר ריק), ואחר כך יטבול אותם בדם לחוד ובמים לחוד.
לפיכך קא משמע לן הכתובים "בדם ובמים" שיהיו הדם והמים מעורבים.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:
כיצד יהא הדין אם הציפור היא גדולה, ומדחת את המים, שאם מתערב דמה במים כדי רביעית הלוג, נדחים המים מפני הדם, ואינם ניכרים מפני רוב הדם.
או שהיתה הצפור קטנה, ונדחית מפני המים, שאם מתערב דמה במים כדי רביעית, נדחה הדם מפני המים ואינו ניכר.
מהו שיעור המים בצפרים אלו?
כלומר: תמה היה, האיך קבעו חכמים שיעור אחיד לכל הצפרים, והרי כל צפור לפי ענינו!?  11 

 11.  נתבאר על פי התוספות.
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה:
לאו אמינא לך: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא" (וכי לא הזהרתיך לבל תפקפק בשיעורי חכמים),  12  כי בצפור דרור שיערו רבנן, כלומר: הרי בצפור דרור אנו עוסקים -

 12.  כעין זה בראש השנה יג א: "קים להו לרבנן, דכל תבואה שנקצרה בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה; אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש! ? (וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה, לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג, אלא אם כן הביאה שליש לפני ראש השנה! ? רש"י), אמר ליה לאו מינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא וכו"', תוספות. וראה עוד בבבא בתרא כג ב גבי ניפול (גוזל) הנמצא, שעד חמשים אמה מן השובך תולים שהוא של בעל השובך, ומשום שכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה, ואמרו שם: "בעי רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת מחוץ לחמשים אמה מהו? ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא (הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש) ", ופירש שם רבינו תם: דמשום הכי אפקוהו, משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה, אפילו רגלו אחת, דכל מדות חכמים כן הוא; וראה מה שציין הב"ח שם.
ואין לך צפור גדולה ממין זה, שמדחת בדמה את המים (בשיעור רביעית הלוג) שלא יהיו ניכרים משום רוב הדם.
ואין לך ציפור דרור קטנה שנדחית מפני המים, שלא יהיה דמה ניכר ברביעית הלוג מים, כי כולן שוות.  13 

 13.  נתבאר על פי "תורת הקנאות", והשוה לזה מה שאמרו בגמרא ביצה כה א "צפור דרור (שהזמינה מערב יום טוב) צריך לקשר בכנפיה (לסימן את מי זימן) כדי שלא תתחלף באמה", ופירש רש"י: "צפור דרור: קטנה היא, והאם והבת שוות"; אך ראה "חזון איש" סימן קמו לדף זה ד"ה אין לך.
תנו רבנן:
סדר נתינת המים והעפר בסוטה, הוא: מים תחילה ועליו נותן את העפר, שכן נאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים".
ואם הקדים ליתן עפר בכלי קודם למים בסוטה, הרי זה פסול, ומשום שנאמר בסוף הפרשה: "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", ובכל מקום שנאמר "תורה" הרי זה מעכב,  14  שיהיה כסדר הכתוב בפרשה.

 14.  על פי רש"י, וראה "קרן אורה" ו"מנחה חריבה".
ורבי שמעון מכשיר בדיעבד.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב גבי פרה: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" -
ותניא: אמר רבי שמעון: וכי עפר הוא, והלא אפר הוא!?
אלא לכך שינה הכתוב במשמעו, לדון הימנו (על ידי מילה זו) גזירה שוה, שהרי נאמר כאן באפר פרה אדומה "עפר", ונאמר להלן במי סוטה "עפר"; ויש לך לדון:
מה להלן, גבי סוטה, נותן לכתחילה עפר על גבי מים, שהרי הכתוב אומר: "ומן העפר - יקח הכהן ונתן אל המים".
אף כאן, גבי פרה - נותן לכתחילה עפר על גבי מים.  15 

 15.  ואף שהכתוב אומר: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו (על העפר) מים חיים אל כלי", הרי גם אמר הכתוב "מים חיים אל כלי", דמשמע שיינתנו המים בכלי ולא על העפר, וכפי שמבואר בהמשך הענין.
ומה כאן, גבי פרה - אם הקדים עפר למים, הרי הוא כשר בדיעבד, וכדמפרש ואזיל.
אף להלן, גבי סוטה - אם הקדים עפר למים, הרי הוא כשר בדיעבד.
והתם, גבי פרה - מנלן, שאם הקדים עפר למים הרי הוא כשר?
ומבארת הגמרא: משום שהרי תרי קראי כתיבי (שני כתובים סותרים לכאורה) נאמרו גבי פרה:
מצד אחד כתיב: "עליו" ("ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו - על האפר - מים חיים אל כלי"), אלמא, הרי מוכח שנותן אפר ברישא (תחילה).
ומאידך כתיב: "מים חיים אל כלי", ומשמע שיהיו המים בכלי בלא שיהא עפר חוצץ ביניהם, אלמא, הרי מוכח שנותן מים ברישא.
הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו? -
אם רצה הכהן, את זה, מים, נותן תחילה.
ואם רצה הכהן את זה, אפר, נותן תחילה -
ונמצא, שמצד אחד למדנו גזירה שוה מסוטה להקדים מים לאפר, ומאידך גיסא משמע מן הכתובים שאין קפידא בסדר, ולפיכך סבר רבי שמעון, שלכתחילה נותן מים תחילה, ואם הקדים אפר למים כשר בדיעבד; ושוב לומדים אנו מפרה לסוטה בגזירה שוה, שאף בסוטה אם הקדים עפר למים הרי זה כשר.  16  ורבנן, הסוברים שאם הקדים עפר למי סוטה הרי זה פסול, ולא למדו מאפר חטאת שבדיעבד אינו מעכב,  17  הוא משום דאמרי לך רבנן, שאף גבי פרה אם הקדים עפר למים הרי זה פסול; וישוב המקראות גבי פרה שלא יסתרו, מתפרש באופן אחר:

 16.  כן נראה לבאר את הענין, על פי תוספות בתמורה יב ב ד"ה הא כיצד.   17.  מקושיית הגמרא משמע, דפשיטא לגמרא שאף חכמים קיבלו גזירה שוה ללמוד פרה מסוטה; ויתכן שהוא משום מה שכתב רש"י לעיל גבי "שלשה צריך שיראו", שמקור הדין גבי אפר פרה שצריך הוא להיראות על פני המים, הוא בגזירה שוה מעפר סוטה שנאמר בו "אל המים" ולא "במים", הרי שאף הם קיבלו גזירה שוה זו.
זה שאמרה תורה: "מים חיים אל כלי" הוא דוקא, וללמד שצריך ליתן מים תחילה, ואחר כך אפר.
וזה שאמר הכתוב: "ונתן עליו (על האפר) מים", הוא ללמדך שצריך לערבן, שאחר נתינת האפר אל המים, צריך להפך את המים על האפר ולערבן.  18 

 18.  כתבו התוספות ביומא מג א - על דברי רש"י שפירש שם, מה ששנינו "הכל כשרין לקדש", דהיינו לתת מים על האפר - "ובמסכת פרה בכמה דוכתי, משמע, שהיו נותנין האפר על המים, והא דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, דמשמע מים על האפר, יש לפרש ונתן "עליו" בשבילו יתן מים חיים אל כלי". וכתב המהרש"א כאן, שדברי רש"י הם כדעת רבי שמעון (וצריך ביאור: כיון שלכתחילה לכולי עלמא נותן מים תחילה ואחר כך אפר) ; אבל על דברי התוספות תמה (וכן תמהו הרבה אחרונים, ראה "מנחה חריבה"), שהרי "עליו" לכולי עלמא אינו מתפרש כפי שפירשו, דאילו לרבנן מתפרש "עליו" ללמד שצריך לערבן, ואילו לרבי שמעון, "עליו" בא ללמד, שאם נתן עפר תחילה הרי הוא כשר. וב"מנחה חריבה" הביא לפרש, שכוונת התוספות היא לפרש את הכתוב לפי פשוטו; (ומיהו עדיין קשה, למה הביאו התוספות ממשמעויות המשניות בפרה, ולא הביאו סוגיא שלימה כאן ובתמורה יב ב).
ומקשינן לרבנן: ואימא (והרי יש לומר בהיפוך): זה שאמרה תורה: "עליו" הוא דוקא, וצריך ליתן עפר תחילה.
וזה שאמרה תורה: "מים חיים אל כלי", ללמד הוא בא שתהא חיותן של המים בכלי, כלומר, שלא ישאב המים בכלי אחד, ומשם יתננו על הכלי שבו האפר, אלא ישאב מן המעיין בכלי שבו האפר!?
ומשנינן: כיון שיש לפרש את הפסוקים כך, ויש לפרש את הפסוקים אחרת, מסתבר יותר לפרש שהאפר ניתן על פני המים.
כי מה מצינו בכל מקום, כגון בסוטה  19  - מכשיר ניתן למעלה,  20  כי העפר הוא המכשיר את המים להשקאה.

 19.  והוסיף עוד רש"י, שגם גבי דם ציפור, המכשיר - דהיינו הדם - הוא למעלה; ולא ביאר רש"י למה נקראו העפר האפר והדם "מכשירין ".   20.  שהרי אפילו רבי שמעון מודה, שצריך ליתן לכתחילה עפר למעלה, רש"י תמורה יב ב.
אף כאן, גבי פרה - המכשיר הוא זה שניתן למעלה, והוא האפר המכשיר את המים להזאה.

דרשני המקוצר[עריכה]