פרשני:בבלי:סוטה לה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לה א

חברותא[עריכה]

כתיב: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום  וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן": והרי די לו שהיה אומר: "וישובו ויבואו", "וילכו" למה לי!?
אמר פירש רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: תיבת "וילכו" נדרשת על ההליכה לרגל, ולא על ההליכה כדי לשוב -
ומקיש הכתוב שאמר - "וילכו ויבואו" - הליכה של המרגלים כדי לרגל, לביאה של המרגלים, מה ביאה של המרגלים מן הריגול היתה בעצה רעה, אף הליכה של המרגלים לרגל היתה בעצה רעה, שמתחילה נתכוונו להוציא דיבת הארץ רעה.
כתיב מחד גיסא: "ויספרו לו ויאמרו לו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה", הרי שדיברו בשבחה של הארץ, ואילו בתריה כתיב: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד", הרי שבאו לדבר בגנותה של הארץ!?
סימן  1  למימרות של רבי מאיר במסכת זו: א. אמת; ב. לכדו; ג. לויה.

 1.  כן פירשו והגיהו הרבה מפרשים, ראה ב"הגהות וחידושים"; ואחת המימרות היא כאן, והשניה לקמן מב ב, והשלישית לקמן מו ב, וראה עוד ברש"ש וב"חשק שלמה".
א. אמת: אמר פירש רבי יוחנן משום רבי מאיר: אכן פתחו בשבח וסיימו בגנאי; ומשום:
שכל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו, כלומר: אין דבריו מתקבלים על לב השומעים שאומרים לו: בדאי אתה, ולפיכך פתחו המרגלים לדבר בשבחה של ארץ ישראל, כדי שיתקבלו שאר הדברים שיאמרו על לב השומעים.  2 

 2.  א. כתב ב"עיון יעקב": לשון רש"י בחומש: כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת מתחלתו, אינו מתקיים; ונראה, שהוא על פי מה שאיתא בסנהדרין דף פט: כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו, ואם כן הוא גם להיפך, אם אומר אמת בתחלתו, אפילו אומר שקר אחר כך אין שומעין לו. ב. כתב המהרש"א, שמלשון הגמרא "שאין בו דבר אמת מתחלתו" משמע, שהמשך דבריהם שאמרו: "אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד" אינו אמת; והרי הכתוב בפרשת עקב (דברים ט א) מעיד שהוא אמת: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים"! ? וראה מה שכתב מהרש"א בזה, וראה מה שכתב בזה ב"עיון יעקב", וראה גם ב"עץ יוסף".
כתיב: "ויהס כלב את העם אל משה":
אמר רבה: שהסיתן (השתיקן) כלב לבני ישראל בדברים.
דחזייה כלב ליהושע דקא משתעי (כי מאחר שראה כלב את יהושע מדבר אל העם), ואמרי ליה בני ישראל ליהושע שערירי היה:  3  וכי אטו דין ראש קטיעה ימלל (זה שראשו קטוע ידבר)!? כלומר: זה שאין לו בנים ליטול חלק בארץ - ידבר בפנינו!?

 3.  נתבאר על פי רש"י; ותמה המהרש"א על פירוש זה, שהרי באותה שעה היה יהושע בן מב שנה, ועדיין ראוי הוא להוליד בנים ובני בנים; וראה עוד בהגהות יעב"ץ שתמה, הרי היתה לו בת ליהושע, וראה על זה ב"מנחה חריבה"; וראה עוד מה שתמהו ב"אהבת איתן (בגליון ה"עין יעקב" וב"הערות", מה טעם הוא זה, שמשום שאין לו בנים, לא ידבר! ? וראה מה שתירצו. עוד הביא המהרש"א פירוש אחר בשם הערוך: שזלזלו בו על היו"ד זעירא שבשמו, (וראה ב"עיון יעקב", שאיחד את שני הפירושים) ; ותמה המהרש"א מה גנאי יש בדבר! ? וב"הערות" ביאר שהכוונה היא, שמשה התפלל עליו בהוסיפו לו את האות י' "יה יושיעך מעצת מרגלים", ולכן אומר הוא מה שאומר, ואין להאמינו; ובמהרש"א ביאר ביאור אחר בדברי הגמרא.
ומתוך כך אמר כלב בלבו: אי משתעינא, אמרי בי מילתא וחסמין לי (אם אפתח את פי לדבר, ימצאו הם מה לומר גם עלי וישתקוני).
לפיכך אמר להן כלב לישראל בחכמה: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם!?
ומתוך כך סברי בני ישראל: בגנותיה של משה קא משתעי כלב, ואישתיקו (הולך הוא לדבר בגנותו של משה, ולכן שתקו).
אמר להו כלב לבני ישראל: והרי הוציאנו משה ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן,  4  אם יאמר לנו משה: עשו לכם סולמות ועלו לרקיע, וכי אטו לא נשמע לו!?

 4.  רש"י בחומש גרס: "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". וטעם גירסא זו, שהרי עיקר טענתם על משה היה על שהוציא אותם ממצרים, כמבואר בפסוקים בפרק יד: "לו מתנו בארץ מצרים" "נתנה ראש ונשובה מצרימה", וזה הוא שאמר כלב: "וכי (רעה) זו בלבד עשה לנו בן עמרם", כלומר: שהוציאנו ממצרים, (שאם לא כן, מה עשה להם משה, עד שחשבו כי הוא מדבר בגנותו של משה! ?) ובהכרח שאין גורסים "הוציאנו ממצרים", שזו היא רעה ולא טובה.
הלוא ודאי ש"עלה נעלה  5  - אף לשמים אם יצוה עלינו - וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"!

 5.  מכפל הלשון למדו על הסולמות לרקיע, מהרש"א; וראה עוד שם, וב"עיון יעקב", בביאור דברי כלב שהזכיר שלשה דברים.
כתיב: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו":
אמר רבי חנינא בר פפא:
דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כשאמרו: "כי חזק הוא ממנו" ולא אמרו "מאתנו",  6  שהרי זה כאילו אמרו כן על גוף שלישי נסתר, כביכול, אפילו בעל הבית אדון העולם, אם הפקיד את כליו שם, אינו יכול להוציא את כליו משם, משום חוסנו של העם היושב בה.

 6.  בגירסת הספרים שלנו, כתוב: אל תקרי "ממנו" אלא "ממנו", וכתב רש"י: לא גרס, שאין הפרש קרייה בין "ממנו" על יחיד שנדברים עליו, ל"ממנו" של רבים המדברים על עצמן ; והתוספות בערכין טו ב ד"ה אל, השאירו את הגירסא על מקומה, אף שכתבו, כי אכן אין הבדל ביניהם, והביאו דוגמא לזה; וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר בליקוטים כאן, וראה ב"חכמת מנוח".
כתיב: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא", ואמרו כן מפני שראו את יושבי הארץ עסוקים הרבה בקבורת מתיהם:
דרש רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אני חשבתיה לטובה של המרגלים, והם חשבוה לרעה של הארץ!
אני חשבתיה לטובה: דכל היכא דמטו, מת חשיבא דידהו (לכל מקום שבאו המרגלים, מת החשוב שבתושבי המקום), כי היכי דנטרדו יושבי המקום ולא לשאלו אבתרייהו (כדי שיהיו טרודים בקבורתו, ולא ישאלו שאלות מיותרות על המרגלים).
ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה (מת איוב) כדי שלא תגן זכותו עליהם,  7  ואטרידו כולי עלמא בהספידא (והיו כולם טרודים בהספדו).  8  ואילו הם חשבו לרעה, ואמרו על הארץ: "ארץ אוכלת יושביה היא".  9 

 7.  וזה הוא שאמר כלב: (במדבר יד ח): "סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום", והיינו שמת איוב שהיה מגין עליהם.   8.  ואם תאמר: וכי משום שמת איוב קראו על הארץ "ארץ אוכלת יושביה היא"! ? ופירש המהרש"א, שהם לא ידעו שאיוב מת, וכיון דכולי עלמא עשו הספד, חשבו שרבים מתו שם.   9.  תמהו המפרשים, וכי יש להם לדעת מחשבותיו של הקב"ה, הם לא אמרו אלא מה שראו! ? וראה מה שכתבו בזה ב"עיון יעקב" וב"ענף יוסף".
כתיב: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם":
אמר רב משרשיא: המרגלים שקרי הוו (שקרנים היו).
שהרי בשלמא מה שאמרו: "ונהי בעיננו כחגבים" דהיינו שביחס אליהם הרגשנו עצמנו כחגבים - לחיי (הרי טוב)!
אלא מה שאמרו: "וכן היינו בעיניהם" דהיינו שהענקים הסתכלו עלינו כעל חגבים, זה שקר הוא, כי מנא הוו ידעי (מנין להם לדעת מה חשבו הענקים עליהם)!?
דוחה הגמרא: ולא היא, לא היה כאן שקר!
כי הוו מברי אבילי (כי כאשר היו האמוריים יושבים לסעודת הבראה מרוב המתים שהיו להם) תותי ארזי הוו מברי (תחת ארזים היו יושבים להברות), וכי חזינהו סלקו יתבי באילני (וכאשר ראו המרגלים אותם והיו יראים לעמוד לפניהם, היו עולים המרגלים לגובה הארזים) שמעי המרגלים דקאמרי האמוריים: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני, (והיו שומעים אותם המרגלים כשהם אומרים זה לזה: ראינו דמויי נמלים  10  באילנות).

 10.  ראה רש"י בחומש, וב"עיון יעקב".
כתיב: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא:
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום (ערב) תשעה באב היה  11 , ואמר הקדוש ברוך הוא:

 11.  ב"עין יעקב" הגירסא היא: אותו הלילה ליל תשעה באב היה.
הן בכו בלילה זה בכיה של חינם, ואני אקבע להם לילה זה בכיה לדורות, שבו נחרבו שתי בתי מקדשות.
כתיב: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", וכתיב מיד: "וכבוד ה' נראה באהל מועד":
אמר רבי חייא בר אבא לדרוש סמיכות המקראות: "לרגום אותם באבנים וכבוד ה'": מלמד, שנטלו כל העדה אבנים וזרקום כלפי מעלה.
כתיב: "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגיפה (הבי"ת נקודה ב"פת"ח, והוא כמו: "בהמגיפה" בה"א הידיעה) לפני ה'":
אמר רבי שמעון בן לקיש: ב"המגיפה" הידועה והראויה להם מדה כנגד מדה,  12  וללמד שמתו מיתה משונה -

 12.  וזה הוא גם מה שאמר הכתוב: "לפני ה"', שמתו באותה מיתה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה, שהוא מודד מדה כנגד מדה, רש"י בחומש.
וכדאמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם, ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאים מלשונם, ונכנסים בטיבורם, ומטיבורם נכנסים  13  דרך בטנם בלשונם (שבים ללשונם), וזאת מידה כנגד מידה שדיברו לשון הרע.

 13.  הגירסא על פי "עין יעקב". והטעם בזה, הוא על דרך המבואר בהערה 14 בטעם חולי האסכרה שהוא חולי המעיים והגרון, הבא על לשון הרע. וראה ב"עיון יעקב", שרמז להם, כי מוטב להם שלא נולדו משנולדו, כי טבורו של העובר במעי אמו פתוח הוא, שמשם הוא ניזון.
ורב נחמן בר יצחק אמר: באסכרה (חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון) מתו, שהוא חולי הבא על מדברי לשון הרע.  14 

 14.  כדאיתא בשבת לג ב; ומבואר שם: מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה, נענה רבי יהודה ברבי אילעאי ואמר: אף על פי שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך, פה גומר; ופירש רש"י שם: פה גומר לשון הרע, לפיכך מתחיל במעים ומסיים בפה, שהלב מבין לספר לשון הרע, ובודה הדברים מלבו.
א. כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא שנפסקה בדף לד א (במקום שביארה הברייתא, שלקחו בני ישראל שתים עשרה אבנים כדי לקחתם עמם למלון, ו"מכאן אתה מחשב לאשכול"), וממשיכה הברייתא לתאר את מעבר בני ישראל בירדן.
ב. המשך הפסוקים ביהושע:
(יהושע ד י): "והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן, עד תום כל הדבר אשר צוה ה'
את יהושע לדבר אל העם, ככל אשר צוה משה את יהושע, וימהרו העם ויעבורו. ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ויעברו בני גד ובני ראובן".
(פסוק טו): "ויאמר ה' אל יהושע לאמר. צוה את הכהנים נושאי ארון העדות, ויעלו מן הירדן. ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן. ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו".
וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן, חזרו מים למקומן, כלומר: המשיכו במרוצתם כתמול שלשום.
שנאמר: "ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן, נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה הסמוכה להם, והיא שפתה המזרחית (החיצונה) של הירדן, ושם נמשכו פסיעה אחת - וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו".  15 

 15.  שיטת המהרש"א כפי שהובאה לעיל לה א בהערה 2, שכשנבקע הירדן שבו המים יב מיל לאחוריהם, ראה שם; ולפי זה מתיישב היטב כפילות הלשון: וישובו מי ההירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו", דהיינו שיב מיל אשר חזרו המים לאחוריהם, הרי שעכשיו שבו למקומם בכהרף עין, ומשם ואילך שטפו המים במרוצתם במהירותם הרגילה כתמול שלשום.
נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד, מעברו המזרחי של הירדן, וישראל מצד אחד, מעברו המערבי של הירדן.
נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: "ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם".  16 

 16.  א. כלומר: מדלא אמר הכתוב: "ויעברו הכהנים נושאי ארון ברית ה' לפני העם", וכדרך שאמר לפני זה בכמה וכמה פסוקים, משמע שהארון עבר עם הכהנים, ולא הכהנים עם הארון. ב. כתב רש"י: "ואף על גב דההוא קרא ד"ויהי כאשר תם כל העם לעבור", קדים (לפסוק "נתקו כפות רגלי הכהנים"), דמשמע דהאי "נתקו כפות רגלי הכהנים" בעבר השני (המערבי, הפנימי) כתיב"! ? "לא הוי הכי, אלא אין מוקדם ומאוחר, דאי כסדרן כתיב, הא נפקי להו (הרי כבר יצאו) מן הירדן, דכתיב: ויעבור ה' והכהנים לפני העם, והעם עלו", וכיון דארון וכהנים עלו ועברו אחריהם עד שבאו לפניהם (שהקדימום), הרי יצאו מן הירדן, ומאי תו דקאמר "ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן" (כלומר: הרי בלאו הכי אי פשר לפרש את הכתובים לפי סדר הוייתן), אלא (בהכרח ש) אין מוקדם ומאוחר, והאי "עלו מן הירדן" דקאמר להו (יהושע לכהנים), הכי קאמר להו: סלקו רגליכם לאחוריכם ועודם בעבר המזרחית, וכתיב בתריה: "נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן על מקומם"; וברש"י ביהושע כתב עוד, דלשון "עלו מן הירדן", "ויהי בעלות הכהנים" משמע שעלו באותו צד שירדו שהרי לא נאמר לשון העברה.
ב. נאמר בספר שמואל (א ד ב): "ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותטוש המלחמה, וינגף ישראל לפני פלשתים, ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש. ויבוא העם אל המחנה, ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים, נקחה אלינו מ (משכן) שילה את ארון ברית ה', ויבוא בקרבנו ויושיענו מכף אויבנו. וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופנחס". (פסוק י): "וילחמו פלשתים, וינגף ישראל, וינוסו איש לאהליו, ותהי המכה גדולה מאד, ויפול מישראל שלשים אלף רגלי. וארון אלהים נלקח (ביד פלשתים), ושני בני עלי מתו, חפני ופנחס".
(פרק ו א): "ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים. ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים לאמר מה נעשה לארון ה' הודיעונו במה נשלחנו למקומו". (פסוק י): "ויעשו האנשים כן, ויקחו שתי פרות עלות ויאסרום בעגלה ואת בניהם כלו בבית". (פסוק יב): "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש, במסלה אחת הלכו הלוך ונעו, ולא סרו ימין ושמאל, וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד גבול בית שמש. ובית שמש קוצרים קציר חטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות".
(פסוק יט) "ויך (ה') באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה' (מפרש לה בגמרא כאן), ויך ה' בעם שבעים איש חמשים אלף איש (מפרש לה בגמרא כאן), ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה". (פרק ז א): "ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את ארון ה' (מבית שמש), ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה'".
(שמואל ב ו ב): "ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו. וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה, וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה, ועוזא ואחיו בני אבינדב נוהגים את העגלה חדשה". (פסוק ו): "ויבואו עד גורן נכון (שם מקום), וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו, כי שמטו הבקר (שמטוהו הבקר ונענוהו). ויחר אף ה' בעוזה, ויכהו שם האלהים על השל (מפרש בגמרא כאן), וימת שם עם ארון האלהים. ויחר לדוד (מפרש לה בגמרא כאן) על אשר פרץ ה' בעוזה, ויקרא למקום ההוא פרץ עוזה, עד היום הזה".
(פסוק י): ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' על עיר דוד, ויטהו דוד בית עובד אדום הגתי. וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו. ויוגד למלך דוד לאמר, ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו, בעבור ארון האלהים, וילך דוד, ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה. ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים, ויזבח שור ומריא".
(דברי הימים א טו א): "ויעש לו בתים בעיר דוד, ויכן מקום לארון האלהים, ויט לו אוהל. אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלהים ולשרתו עד עולם.
ויקהל דוד את כל ישראל אל ירושלים להעלות את ארון ה' אל מקומו אשר הכין לו. ויאסוף דוד את בני אהרן ואת הלויים". (פסוק יב): "ויאמר להם, אתם ראשי האבות ללויים, התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' אלהי ישראל אל (המקום אשר) הכינותי לו. כי למבראשונה (בפעם הראשונה) לא אתם (נשאתם את הארון אלא בעגלה; ולכן) פרץ ה' אלהינו בנו (את פרץ עוזא), כי לא דרשנוהו כמשפט (התורה שאמרה: "ולבני קהת לא נתן - משה עגלות לשאת כלבני גרשון ומררי - כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"). ויתקדשו הכהנים והלויים להעלות את ארון ה' אלהי ישראל. וישאו בני הלויים את ארון האלהים, כאשר צוה משה כדבר ה', בכתפם במוטות עליהם". (פסוק כה): ויהי דויד וזקני ישראל ושרי האלפים ההולכים להעלות את ארון ברית ה' מן בית עובד אדום בשמחה. ויהי בעזור האלהים את הלויים נושאי ארון ברית ה', ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים".
ועל דבר זה - שנשא ארון את נושאיו - נענש עוזא, שנאמר:
"ויבאו עד גורן נכון, וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון"?
אמר לו הקדוש ברוך הוא לעוזא: עוזא! הארון את נושאיו נשא כאשר עברו את הירדן - את עצמו לא כל שכן שישא!?  17  מאחר שנזכר כאן "פרץ עוזא", מפרשת הגמרא ענין זה בהרחבה, ומשם מתגלגלים הדברים לכמה פסוקים השייכים למסע הארון מעת שגלה על ידי פלשתים, ועד שהושב ל"עיר דוד"; והמשך הברייתא הוא בעמוד ב' "נמצאת אתה אומר".  18 

 17.  א. כתב רש"י בדברי הימים על הפסוק "ויהי בעזור האלהים את הלויים נושאי ארון ברית ה"': רבותינו אמרו, מכאן שהארון נושא את עצמו; וראה בחידושי גאונים שבגליון ה"עין יעקב", שלכן אמר הכתוב: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" בשי"ן קמוצה, כדי לרמז שהארון ישא את בני קהת. ב. בפסוקים שהובאו לעיל מוכח, שפרץ ה' בעוזא מפני שלא נטלוהו בכתף ; ובהכרח לפרש שזה וזה גורם.   18.  ענין פרץ עוזא, אינו נזכר בברייתא שבתוספתא שלפנינו; אך מלשון רש"י לה ב ד"ה נמצאת, נראה שפרץ עוזא נזכר בברייתא, וכן נראה מן הסגנון.
"ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל עם ארון האלהים":
פליגי בה בפירוש הפסוק "על השל", רבי יוחנן ורבי אלעזר:
חד מהם אמר: "של" לשון שגגה הוא, והכהו ה' על עסקי שלו (שי"ן קמוצה והלמ"ד בשורוק),  19  על השגגה ששגג לאחוז בו.

 19.  א. "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ב ד), מתרגמינן: "אינש אשר יחוב בשלו", "מנחה חריבה"; ובשמואל ב פרק ב פסוק כז מצינו: "וישב אבנר חברון, ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי" (שי"ן סגולה), והיינו בשגגה, שלא הבין אבנר שבלבו להורגו; ואולי צריך להגיה כן גם כאן. ב. מסתבר שנענש עוזא על השגגה, משום ש"שגגת תלמוד עולה זדון".
וחד מהם אמר: "של" לשון נפילה מלמעלה למטה הוא,  20  והכהו ה' על שעשה עוזא צרכיו (הטיל צרכיו) בפניו של הארון.

 20.  וכמו "כי ישל זיתך"; ובספר "מנחה חריבה" ציין לספר "זהב שיבה" שביאר ענין מוזר ותמוה זה, והובא מדבריו ב"עץ יוסף", וראה ב"ענף יוסף". וכתב מהרש"א, שודאי נענש עוזא על אשר שלח ידו לארון, אלא ש"זה וזה גורם", ראה שם.
כתיב: "וימת שם (עוזא) עם ארון האלהים":
אמר רבי יוחנן: עוזא בא לעולם הבא, שנאמר: "עם ארון האלהים", מה ארון לעולם קיים שהרי נגנז על ידי יאשיהו, אף עוזא בא לעולם הבא.
כתיב: "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא":
אמר רבי אלעזר: אין זה לשון "חרי אף", אלא לומר שנשתנו פניו של דוד כחררה,  21  (עוגה שאופין על פני הגחלים).

 21.  א. על משקל: "נהפכו פניו כשולי קדירה (שהם שחורים) ". ב. ראה מה שכתב כאן ב"הערות"; ויש מי שפירש בדרך צחות, על פי המבואר לקמן בהערה 25 בשם ה"כלי יקר", שעיקר טעותו של דוד שלא נשא את הארון בכתף, שהוא משום שלא דרש מלשון "בכתף ישאו" שמצוה זו נוהגת לדורות, כי "ישאו" לשון עתיד הוא; ויש לומר, שעיקר טעותו היתה משום שהוא דרש "ישאו" כדי לרמז שהארון נושא את נושאיו, (כמבואר לעיל בשם אחרונים), וזה הוא שחרה לדוד על עצמו, שאילו היה אומר לעוזא את הטעם שהורהו לשאת בעגלה, הרי היה מבין שהארון נושא את נושאיו, ולא היה שולח ידו לאחוז בארון; וזה הוא שאמר דוד בדברי הימים: "כי למבראשונה (בפעם הראשונה) לא אתם (נשאתם את הארון אלא בעגלה; ולכן) פרץ ה' אלהינו בנו (את פרץ עוזא), כי לא דרשנוהו כמשפט ".
ומקשינן: אלא מעתה כל היכא דכתיב "ויחר", הכי נמי תפרש שנשתנו פניו כחררה!?
ומשנינן: התם כלומר: בשאר מקומות שנאמר "ויחר", הלוא כתיב "ויחר אף", ואילו הכא לא כתיב "אף".
דרש רבא: מפני מה נענש דוד שמת עוזא על ידו?  22 

 22.  נתבאר על פי רש"י; והיינו משום שלא מת עוזא רק משום ששלח ידו או עשה צרכיו, אלא משום שלא נשאוהו בכתף, וכמבואר בפסוקים ובהערה 17 אות ב, וקולר דבר זה תלוי בדוד.
מפני שקרא לדברי תורה "זמירות", שנאמר (תהלים קיט): "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי", כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור (לשון פחד) מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך, והיו לי לזמירות לשעשעני.  23 

 23.  נתבאר על פי רש"י; וב"הערות" דקדק מאריכות דבריו של רש"י, שעיקר הטענה לא היתה על שקרא אותם זמירות, אלא על שעשה התורה לשעשועים לשכח צערו, ויש כאן סרך עוון שלא החשיב את התורה די בשביל עצם התורה, אלא עשאה כשעשוע בעלמא לשכח צערו, ונשתמש בה בשביל צערו, (א"ה: ראה תהלים קיט: "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי"). ובזה יישב מה שציין רבינו עקיבא איגר לעירובין יח ב, דמשמע, דמעלה היא בתורה שנקראת "זמירות".
אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: וכי על דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג): "התעיף עיניך בו ואיננו", (אם תכפול  24  עיניך לסתום עין בהיסח הדעת מהסתכל בהן, מיד ואיננו) ", אתה קורא אותן זמירות!?

 24.  "וכפלת את היריעה" (שמות כה ט), מתרגמינן: "ותיעוף ית יריעתא", רש"י.
לכן הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו!
דכתיב בפרשת משא המשכן וכליו, כשחילק משה רבינו ללויים עגלות ובקר לשאת עליהם: "ולבני קהת לא נתן (משה עגלות) כי עבודת הקודש (הארון והשולחן והמנורה ומזבח הזהב) עליהם (מוטל לשאת אותם, ולכן) בכתף ישאו (ולא בעגלות) ".
ובפסוק זה נכשל דוד, שהרי: ואילו איהו דוד אתייה לארון הקודש בעגלתא (בעגלה), וכמו שנאמר: "וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה, וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה".  25 

 25.  תוספת בענין שגגתו של דוד: א. כתב הרד"ק (בשמואל ובדברי הימים): והענין אשר שגה דוד בזה הענין והוא מקרא מפורש, חשב כי לא יהיה חטא בזה אם ישאוהו בעגלה, אף על פי שכתוב "בכתף ישאו", כי אמר באותו זמן במדבר צוה האל כן, לפי שהיה המשכן נישא בעגלות, ציוה לשאת הארון בכתף, להורות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן, אבל בזמן שלא היה שם משכן, חשב שאין חטא אם ינשא בעגלה, ועוד כי בעגלה בא משדה פלשתים, ובזה שגה. וב"כלי יקר" הוסיף בזה, שהיה לו ללמוד מלשון הכתוב "ישאו" שהוא לשון עתיד, וזה הוא שאמרו: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, והובאו דבריו ב"עץ יוסף". ב. והנה ב"משך חכמה" בפרשת עקב (דברים י ח) על הפסוק "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה"', ביאר, שכל מצות "משא משכן וכליו" האמורים בספר במדבר, אינה מצוה הנוהגת לדורות, ובטלה משנכנסו לארץ וכמו שנאמר בדברי הימים א כג "וגם אין ללויים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו", ומכל מקום יש מצוה נוספת: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה"', והוא בלבד מצוה הנוהגת לדורות ובארון בלבד, וזה הוא שאמר דוד כשנשא את הארון בפעם השניה: "אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון האלהים ולשרתו עד עולם", ולשון הפסוק מורה, שנתכוין לפסוק בפרשת עקב (וכן דקדק המלבי"ם שם), והיינו משום שלא היתה נוהגה באותה שעה אלא מצוה זו שבפרשת עקב. ולפי דבריו יש לפרש את שגגתו של דוד על הדרך שכתב הרד"ק, אלא שלא חילק דוד מסברא בין המשא במדבר למשא לדורות, אלא שאכן אותה מצוה בה נאמר שישאוה בכתף לא נאמרה לדורות, ואילו במצוה הנוהגת לדורות, הרי לא נאמר שישאוה בכתף דוקא, והבין דוד שמתקיימת המצוה בהטענת הלויים על העגלות, (וכאשר כן היא מצות משא בני גרשון ובני מררי שנשאו את המשכן בעגלות), ואכן כך עשה דוד שלקח מבני קהת להטעין על העגלה, וכאשר מבואר במדרש (במדבר פרשה ד אות כ), שאמר לו אחיתופל לדוד, שלא היה לו לקחת כהנים אלא לויים, וכדפירש הרד"ל שם, שעוזא ואחיו בני אבינדב כהנים היו. וראה ב"מגלת ספר" בהפטרת פרשת שמיני, שביאר את טעותו של דוד על דרך זה, גם לפי שיטת מרן רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר, שמצות "משא משכן וכליו" לא בטלה משנכנסו לארץ, אלא משעה שנבנה בית עולמים, ראה שם. ג. כתב הרד"ק בדברי הימים, על הפסוק "ויחר אף ה' בעוזא על אשר שלח ידו על הארון", שעוזא נענש על שלא היה לוי, ולא היה לו לגעת בארון. וב"הערות" כתב להוכיח מדברי הרד"ק למה שנסתפק ה"מנחת חינוך", אם כשם שמוזהרים הלויים שלא לעבוד עבודת כהנים, והכהנים שלא לעבוד עבודת לוים, וחייבים מיתה על זה (ראה רמב"ם כלי המקדש ג י), כך מוזהרים גם ישראל, (ובאופן שאין בו איסור משום "והזר הקרב יומת", ראה שם), והוכיח מדברי הרד"ק האלו, שיש בזה איסור וחייבים על זה מיתה; (ומיהו לפי מה שמבואר במדרש שהובא לעיל שעוזא כהן היה, אין מכאן ראיה). ומדברי הרד"ק האלו סתירה בפשוטו למה שנתבאר באות א שכבר בטל "משא משכן וכליו", שאם כן הרי אין זו "עבודה" אלא מצוה בעלמא (וכמו שכתב הגרי"ז שם בסוף מכתבו), ואין שייך בזה האיסור שנאמר על "עבודה".
כתיב: "ויך באנשי בית שמש, כי ראו בארון": ומקשינן: וכי אטו משום דראו בארון, בשביל כך "ויך"!? פליגי בה רבי אבהו ורבי אלעזר: חד מהם אמר: משום שלא ביטלו ממלאכתם בראותם את הארון, אלא קוצרין ובאותה שעה משתחוים היו.  26 

 26.  א. כתב רש"י: "והאי "ראו" לשון בזיון הוא, כמו (שיר א ו): "אל תראוני שאני שחרחורת, כלומר: אל תסתכלו בי לבזיון שאני כעורה; וברש"י שם ציין לפסוק "כי ראו בארון ה'), וראה מה שכתב מהרש"א בזה. ב. העיר ב"הערות", הרי קימה בפני ספר תורה נלמד מקל וחומר מתלמידי חכמים, ומבואר בשולחן ערוך (יורה דעה רמד ה): "אין בעלי אומנויות חייבים לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקין במלאכתן", ואם כן אינם צריכים לעמוד בפני ספר תורה, ולמה הוכו! ? (ויש לומר שארון שאני, ראה שם; וראה מה שכתב בזה ב"עיון יעקב", וב"מנחה חריבה"), וביאר שם, שעיקר הטענה היה על שלא שמחו כראוי בשוב הארון משדה פלשתים, ולא משום כבוד בעלמא.
וחד אמר: משום דמילי נמי אמור אנשי בית שמש (דיברו בגנותו של ארון); וכך אמרו:

דרשני המקוצר[עריכה]