פרשני:בבלי:סוטה לז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לז ב

חברותא[עריכה]

הרי כאן  ארבע בריתות לכל מצוה ומצוה.
ארבע בריתות (ברוך בכלל ובפרט, וארור בכלל ובפרט) על "ללמוד", וארבע בריתות על "ללמד", הרי שמונה בריתות לכל מצוה.
ויש לך עוד שני חלקים: "לשמור ולעשות", הרי לך שמונה בריתות משום "ללמוד וללמד" לכל מצוה, ושמונה בריתות לכל מצוה משום "לשמור ולעשות", הרי שש עשרה בריתות לכל מצוה ומצוה.  1 

 1.  א. נתבאר על פי רש"י; ודבריו מחודשים בפירוש לשון הגמרא, וראה מהרש"א שביאר למה פירש רש"י כן. ב. במאירי מבואר, שהיו אומרים במפורש ארבע ברכות וארבע קללות על כל ארור וארור; ולשון המאירי הוא: "חוזרין ומברכין ברוך אשר לא ילמד לעשות פסל וכו', ארור אשר ילמד וכו"", ולשונו צריך ביאור: שהרי לכאורה היה לו לומר: "ברוך אשר ילמד שלא לעשות, ארור אשר לא ילמד שלא לעשות".
וכן נכרתו בריתות כמו אלו בסיני וכדמפרש ואזיל: מנין ; וכן בערבות מואב שהרי נאמר (דברים א ג): "בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר".
ומנין שאף בסיני נכרתו בריתות כמו אלו: שנאמר בסוף פרשת הקללות (דברים כח סט): "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב (בסיני) ", הרי שאף בסיני נכרתו בריתות כמו אלו.
נמצא ארבעים ושמונה (שלש פעמים שש עשרה) בריתות על כל מצוה ומצוה.
רבי שמעון מוציא מן החשבון את הבריתות שבהר גריזים ובהר עיבל, שהי אלו לא היו על כל המצוות אלא כמה מצוות בלבד, ומכניס אהל מועד שבמדבר, שלאחר שהוקם המשכן נדבר הקב"ה עם משה ולימדו כל התורה, כדכתיב (ויקרא א א): "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".  2 

 2.  צריך ביאור: למה מוציא רבי שמעון את כל הבריתות שבהר גריזים ועיבל, והרי מלבד שיש כמה מצוות שנכרת עליהם בריתות נוספות, הרי בארור שבכלל וברוך שבכלל על כל ארבעת חלקיו, נוספו עוד שמונה בריתות לכל מצוה ומצוה! ?
ונחלקו תנא קמא ורבי שמעון בפלוגתא דהני תנאי (במחלוקתם של התנאים הבאים)!
דתניא:
רבי ישמעאל אומר: כללות בלבד נאמרו בסיני, ואילו הפרטות לא נאמרו אלא באהל מועד, כלומר: יש דינים שנאמרו למשה בסיני באופן כללי בלבד, מלי לפרט את כל הדינים שבו.
וכגון מה שנאמר בסיני: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", הרי קרבנות עולה ושלמים אמורים באופן כללי, אך אין בפרשה הזאת את פרטי הדינים, כגון צורת מתן הדמים על גבי המזבח וההפשט והניתוח והקרבתם כליל על גבי המזבח - של העולות, ומתן דמים והקרבת אימורים של שלמים; ואילו פרטי הדינים נאמרו למשה אחר זמן באוהל מועד, במשכן, וכמו שנאמר בתחילת ספר ויקרא העוסק בתורת הקרבנות: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".
ולפי שיטת רבי ישמעאל אי אפשר למנות את סיני ואת אהל מועד בשנים.
רבי עקיבא אומר: בין הכללות ובין הפרטות נאמרו כולן למשה בסיני, ואף אותן מצוות שנכתבו באופן כללי, לא נאמרו לו כך, אלא עם כל פרטי דיניהם רק שלא נכתבו.
ונשנו מפי ה' למשה באהל מועד.
ונשתלשו מפי משה לישראל בערבות מואב.
ולשיטתו אכן יש למנות את סיני ואת אהל מועד בשנים.
ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, וכמו שנתבאר.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, אמר משום רבי שמעון:
אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמ שים.
כלומר: כל אחד ואחד מישראל נכרתו לו ארבעים ושמונה בריתות על כל מצוה, כנגד כל אחד ואחד משש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בני ישראל, שנמנו במדבר סיני (במדבר ב לב), כי כל אחד נעשה ערב על כל אחד מישראל, והוא הרי יש לו ארבעים ושמונה בריתות.  3 

 3.  א. ברש"י נדה יג ב כתב: שלא נתערבו על הגרים, ולמד כן ממה שלא הוזכרו כאן, שהרי הם אינם בכלל המספר הקצוב במנין של מדבר סיני; וראה שם שחלק בזה על ראשונים אחרים, וראה שם בתוספות. ב. והצל"ח בברכות כ ב ד"ה והרשב"א, כתב, שמסתמא אף הגרים לא נתערבו על ישראל; ועוד כתב שם, שממילא כל שבט לוי אינו בכלל ערבות, שהרי הם לא נמנו במספר זה, (ויש לעיין, אם הפחותים מבן עשרים אינם בכלל ערבות, היות ולא נמנו שם אלא מבן עשרים). ג. ובענין נשים אם הן בכלל ערבות (ואף הן לא נמנו במספר הזה), הנה בברכות כ ב מבואר, שנשים אם תמצי לומר שאינן חייבות בברכת המזון אלא מדרבנן, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתן, שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן; והקשה הרא"ש (סימן יג שם), ממי שאכל שיעור דרבנן, שהוא מוציא אחרים שאכלו שיעור דאורייתא ידי חובתן! ? ותירץ, שהוא מוציא את אחרים משום "שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילן מן העוון, ולפטור אותן מן המצוות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה". ונחלקו האחרונים בהבנת הרא"ש, שהצל"ח בברכות כ ב ד"ה אא"ב דאורייתא, נקט בהבנת הרא"ש כפשוטם, שאין הנשים בכלל הערבות, בין הן לאחרים, ובין אחרים להן, וכן כתב הוא ב"דגול מרבבה" באורח חים סימן רעא; אבל רבינו עקיבא איגר בתשובותיו מהדורא קמא סימן ז, כתב לחלוק על דברי ה"דגול מרבבה", ופירש כוונת הרא"ש: שהנשים לא נתערבו על מצוות שאינן חייבות בהן, ונמצא, שאם אכן אינן חייבות בברכת המזון, אף מדין ערבות לא יוציאו; אבל בשאר מצוות שהם חייבות, הרי הן בכלל ערבות. וראה מה שהאריך כאן ב"הערות"; ובתוך דבריו העיר על יסודו של רבינו עקיבא איגר, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו נעשה ערב על חבירו, שהרי משמע שנתערבו ישראל על כל המצוות, ואף על מצוות הכהנים, ואף שלא נתחייבו בהם. וב"יוסף דעת" הביא משו"ת אבני נזר יורה דעה סימן שנב, שבמצוות אלו על כל פנים חייבים הישראלים בשלשה מחלקי המצוה, והם: ללמוד, ללמד ולשמור, מה שאין כן הנשים שאינם בכלל תלמוד תורה.
אמר רבי:
לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים: (נמצא, לכל אחד ואחד מישראל) (ויש בכל אחת) שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ויתבאר בסמוך מה בא רבי להוסיף.
מאי בינייהו בין תנא קמא אליבא דרבי שמעון, ובין רבי אליבא דרבי שמעון?
אמר רב משרשיא:
ערבא וערבא דערבא (ערבות על הערבות) איכא בינייהו.
כלומר: מחלוקתם היא, אם נתערב כל אחד מישראל רק על חובותיו של חבירו, וזו היא שיטת תנא קמא; או שנתערב כל אחד על מצוותיו ואף על ערבותו של כל אחד, וזו היא שיטת רבי; הרי נמצא, שסכום הבריתות של כל אחד לפי תנא קמא, מכפל - לדעת רבי - במספר בני ישראל.
דרש רבי יהודה בן נחמני מתורגמניה (שומע הדרשה ומשמיעה לרבים) דרבי שמעון בן לקיש: כל הפרשה של הר גריזים ועיבל כולה, לא נאמרה אלא בנואף ונואפת (אין ניאוף אלא מאשת איש):  4 

 4.  על פי "הערות", ראה שם.
שהרי נאמר: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסיכה", וכי אטו זה שכפר בעיקר בארור סגי ליה (די לו בארור)!?
אלא: זה הבא על הערוה (אשת איש) והוליד בן, ומתוך בושתו שאסור לבוא בקהל ואינו מוצא אשה, הלך לבין עובדי כוכבים ועבד עבודת כוכבים, ארורין אביו ואמו של זה, שכך גרמו לו לעשות פסל ומסיכה.
וכן מה שנאמר: "ארור מקלה אביו ואמו", מתפרש על נואף ונואפת: כי הבא על אשת איש, מזלזל באביו ואמו שגידלו גידולין רעים בביתם.
"ארור מסיג גבול רעהו": שהבא על אשת חבירו, הסיג את גבולו.
"ארור משגה עור בדרך": המפתה אשת איש, שהיא סומא בדבר, כי אינה יודעת עונש העבירה כמותו.
"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה": זה הבא על אשת איש, והוליד ממנה בן ממזר, ומתוך שהוא ממזר הולך לדור בעיר אחרת בארץ מרחק באשר ימצא, ונמצא שהוא כגר וכיתום, שהוא כגר שאין לו אב, כי זה שהולידו אינו מודה שהוא בנו, וגם אמו אלמנה שנאסרה על בעלה, ויושבת עגונה כאלמנות חיות.  5 

 5.  נתבאר על פי השר מקוצי שהובא בתוספות שאנץ, ורש"י כתב שאינו יודע לדורשו.
"ארור שוכב עם אשת אביו": שאם היתה גם אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.
"ארור שוכב עם כל בהמה": היא אשת איש שעושה מעשה בהמה להזדווג למי שאינו בן זוגה.
"ארור שוכב עם אחותו בת אביו ובת אמו": שאם היתה גם אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.
"ארור שוכב עם חותנתו": שאם היתה אשת איש, עובר עליה בשתי ארורים.
"ארור מכה רעהו בסתר": גורם לאשתו בלחש סתריו שתמות בבדיקת מים המרים.
"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי": לוקח שוחד להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש, וגורם לו מיתה.
תנו רבנן: כתיב בפרשת ראה (דברים יא כט): "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל", מה תלמוד לומר?
אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים, וקללה על הר עיבל, הרי כבר נאמר בפרשת כי תבוא: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים", וכתיב כבר: "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל"!?
אלא להקדים ברכה לקללה, שבפרשת כי תבוא לא נאמרו אלא קללות, ולימד הכתוב שצריך להקדים ברכה לארור.
יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות, כלומר: יגמרו תחילה סדר הברכות, ואחר כך יתחילו בקללות?
תלמוד לומר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (לשון יחיד) ", הרי למדנו: ברכה אחת בלבד קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות.
ולכך נאמר עוד: "ברכה וקללה", כדי להקיש ברכה לקללה לכל הדינים הנלמדים מפרשת הקללות שנאמרו בפרשת כי תבוא, ולומר לך:
מה קללה: בלוים היא נאמרת, אף ברכה בלוים היא נאמרת.
ומה קללה: בקול רם, אף ברכה בקול רם.
ומה קללה: בלשון הקודש, אף ברכה בלשון הקודש.
ומה קללה: בכלל ופרט שאומר: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", אף ברכה בכלל ופרט, ואמר: ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".  6 

 6.  יש לעיין: למה צריך לימוד מיוחד על זה, כי למה תיגרע קללת "אשר לא יקים" שהיא בין שאר הקללות, משאר קללות שמקדים להם ברכה, וכי משום שכוללת היא ייגרע חלקה! ?
ומה קללה: אלו שבהר גריזים ואלו שבהר עיבל עונין ואומרים אמן, שנאמר: "וענו כל העם ואמרו אמן", אף ברכה, אלו ואלו עונין ואומרים אמן.
מתניתין:
א. משנתנו ממשיכה בביאור המצוות שנשנו במשנה הראשונה בפרק זה שהן נאמרות בלשון הקודש.
ב. ציותה התורה (במדבר ו כג): "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".
ג. עוד אמרה תורה (דברים, עקב י ח): "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשא את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו (ברכת כהנים) עד היום הזה".
ד. עוד מצינו ברכה לאהרן ביום השמיני למלואים (ויקרא ט כב): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (יברכך, יאר, ישא, לפירוש רש"י שם; ולהרמב"ן שם ברכה אחרת היתה) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים".
ה. ברכה זו שנצטוו הכהנים לברך את בני ישראל, מברכין אותה במקדש, בגמר עבודת תמיד של שחר ושל בין הערביים, ובמוספין - לדעת התוספות בסוגייתנו; ודעת הרמב"ם (תפלה יד ד) שלא היו נושאים כפיהם רק בתמיד של שחר; ובמדינה נושאים את כפיהם בכל תפלה ותפלה.  7 

 7.  ראה אריכות ב"קרן אורה" כאן בענין ברכת כהנים בגבולים, מתי הוא זמנה.
ברכת כהנים - שהיא: יברכך, יאר, ישא - כיצד מברכין אותה:
במדינה: אומר אותה (את שלשת הפסוקים) שלש ברכות חלוקות, כי העם עונים אמן בין ברכה לברכה.
ובמקדש: אומר אותה ברכה אחת, לפי שאין עונין אמן במקדש, ויתבאר יותר בגמרא.

דרשני המקוצר[עריכה]