פרשני:בבלי:סוטה לג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לג א

חברותא[עריכה]

כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר: ניתנה התורה לקרותה בבית הכנסת בכל לשון?  1  ומשום דאי סלקא דעתך: בלשון הקודש נאמרה, אם כן "והיו" - ללמד על קריאת שמע בפרט שהיא נאמרת בלשון הקודש - דכתב רחמנא למה לי!?  2 

 1.  התוספות והראשונים בברכות יג א ובתוספות שאנץ כאן, תמהו על שיטת רש"י שנתבארה בפנים, שהרי לא מצינו מן התורה מצות קריאה ספר תורה בבית הכנסת שהיא מתקנת עזרא; וראה שם.   2.  כתב ב"קרן אורה" ד"ה ונראה: לא דייק הש"ס כן, אלא גבי קריאת שמע שעיקר חיובה הוא ממצות תלמוד תורה, וכמו שאמרו, שאפילו אם לא קרא קריאת שמע שחרית וערבית כבר יצא ידי חובת "והגית בו יומם ולילה", ולכן, אם כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה, הוא הדין שמצות קריאת שמע היא בלשון הקודש, אבל שאר כל השנויים במשנתנו: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, חליצה, ומקרא בכורים וכו', כל אלו לא בתורת לימוד הם נאמרים אלא כל אחד לפי ענינו, אין דומות לכלל כל התורה, וכל אחד גלי ביה רחמנא כדינו, יש מהם בכל לשון, ויש מהם דוקא בלשון הקודש, ומילתא דמסתבר הוא. ויש מי שהכריח סברא זו, שהרי כתב רש"י במשנה בכל הנאמרים בלשון הקודש, שלכן צריך פסוק ללמד שהם נאמרים בלשון הקודש, כדי שלא נלמד מסוטה ומוידוי מעשר שאינם נאמרים בלשון הקודש, אף שיש להם נוסח בתורה; ולפי זה, אם תמצי לומר, שסברת הגמרא כאן שייכת גם בסוטה ובוידוי מעשר, אם כן מאי קשיא! ? והרי סוף סוף צריך פסוק בקריאת שמע שיקראנה בלשון הקודש (לדעת רבי), כדי שלא נלמד מסוטה ווידוי מעשר! ? ובהכרח, שרק קריאת שמע בלבד תלוי בדין זה, ולא סוטה ווידוי מעשר.
ומשנינן: אין מכאן הכרח, כי יש לומר: אף שבלשון הקודש נאמרה, מכל מקום איצטריך "והיו" כדי ללמד על קריאת שמע שהיא אינה נקראת אלא בלשון הקודש, משום דמאידך גיסא כתיב גבי קריאת שמע: "שמע", וכדי שלא נדרוש "בכל לשון שאתה שומע", אלא נדרשהו ללמד שצריך להשמיע לאזניו.
עוד שואלת הגמרא: לימא קסברי רבנן: כל התורה כולה בלשון קודש נאמרה? ומשום דאי סלקא דעתך בכל לשון, אם כן "שמע" דכתב רחמנא - כדי לרבות קריאת שמע שהיא נקראת בכל לשון - למה לי!?
ומשנינן: אין הכרח מכאן, כי יש לומר: אף שבכל לשון נאמרה, מכל מקום איצטריך הכתוב לומר "שמע", משום דמאידך גיסא כתיב "והיו", וכדי שלא נדרוש "והיו, בהוייתן יהו", אלא נדרשהו ללמד שלא יקרא למפרע.
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' תפלה:
ומפרשינן טעמא, משום דתפלה רחמי היא (בקשת רחמים היא), כל היכי דבעי מצלי, בכל צורה שיודע הוא לכוין בה את לבו הרי הוא מתפלל.
ומקשינן על משנתנו: וכי אכן תפלה בכל לשון היא נאמרת!?
והאמר רב יהודה:
לעולם אל ישאל (יבקש) אדם את צרכיו מהקב"ה בלשון ארמית,  3  ומשום דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?

 3.  א. דעת הרא"ש בברכות פרק ב סימן ב, שלא אמר רב יהודה אלא בלשון ארמי, משום שלשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו, (וחלק שם על רבני צרפת ותלמידי רבינו יונה שנקטו בפשיטות לא כן) ; וראה ב"מעדני יום טוב" שם, שנתן טעם למה הוא מגונה בעיניהם; וראה ב"קרן אורה" כאן שהקשה מסוגייתנו על הרא"ש, וראה מה שכתב בזה ב"תורת הקנאות". ב. בתוספות בשבת יב ב נשארו בתימה "דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים, ולשון ארמי אין יודעים! ?"; והרא"ש בברכות שם, הוכיח מזה שלא אמרו אלא בלשון ארמי, משום שהוא מגונה בעיניהם להזקק לו; וראה כאן בתוספות שאנץ שכתב: "יש מפרשים בפרק קמא דשבת, דמכירין בו, אבל אינן חוששין בו, ואין נראה מכאן דמשמע בסמוך (גבי גבריאל, ראה בהערה שם), שאין מכירין בו כלל". ג. המהרש"א ב"חידושי אגדות" כאן, ביאר לשיטת הסוברים ש"לשון ארמי" לאו דוקא, והוא הדין כל לשון לע"ז, שרב יהודה נקט "לשון ארמי", לרבותא, שאף בלשון זו לא ישאל, אף על פי שבלשון זה נכתב ה"תרגום", והוא ניתן מסיני כמבואר במגילה ג א.
ומשנינן: לא קשיא!
כי הא - דרב יהודה שלא יתפלל בלשון ארמי - ביחיד, שהוא זקוק לכך שיסייעוהו מלאכי השרת.
הא - משנתנו דבכל לשון היא נאמרת - בצבור, שהם אינם זקוקים למלאכי השרת, וכמו שאמר באיוב (לו ה) "הן אל כביר ולא ימאס", שאינו מואס בתפילת הרבים.  4  ותו מקשינן: וכי אטו אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?

 4.  הרא"ש בברכות פרק ב סימן ב הביא בשם רבני צרפת, שאף היחיד יכול להתפלל את תפילת הציבור בכל לשון, שזה חשוב כמו ציבור, ולא אמרו אלא בשואל צרכיו, וכגון שיש לו חולה בתוך ביתו, או דבר אחר שהוא צריך ; והרא"ש שם אינו סובר כן.
והתניא:
יוחנן כהן גדול שמע - ביום הכפורים שבזמן מלחמת החשמונאים עם היונים, כשהיה עובד עבודת היום - בת קול יוצא מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: "נצחו טליא (פרחי כהונה מבית חשמונאי) דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא (שהלכו לאנטוכיא לעשות מלחמה).
ושוב מעשה בשמעון הצדיק שהיה כהן גדול, ששמע בת קול ביום הכפורים מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא  5  דאמר שנאה לאייתאה על היכלא (התבטל גיוס החיל שהיה אמור השונא להביא על היכל הקודש בירושלים), ונהרג גסקלגס מלך יון, ובטלו גזירותיו.

 5.  כאן פירש רש"י ש"עבידתא" הוא חיל, ואילו בשבת מט א פירש רש"י: כל מילתא דרמי עליה דאיניש קרי ליה עבידתא, ואינו אלא צבא מלחמה להחריב.
וכתבו אותה שעה שיצתה בת הקול וכיוונו לאחר זמן את השעה שבה מת מלך יון ומצאוהו מכוון -
ובלשון ארמי היה בת הקול אומר!
הרי שמכירים מלאכי השרת בלשון ארמית!?  6 

 6.  כתב המהרש"א בחידושי אגדות, דמשמע להו שלא מפי השכינה היה, שאם כן נבואה היא, ואלו המעשים היו בבית שני, שכבר בטלה הנבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי.
ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:
אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא, אותה מידה הממונה על כך אכן יודעת בלשון ארמי, כי היא עשויה כדי להשמיע, ופעמים שמשתלחת לאומה זו, ופעמים לאחרת.
ואי בעית אימא: בת הקול שיצתה של גבריאל הוה, שהוא אכן יודע גם לשון ארמי, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון.  7  שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': ברכת המזון:  8 

 7.  א. לעיל בהערה 3 אות ב, הובאו דברי ה"תוספות שאנץ", שמסוגייתנו מוכח שאין מלאכי השרת מכירין כלל בלשון ארמי (או בכל הלשונות), ולא רק שאין משתמשין בו; וכוונתו היא להוכיח מדברי הגמרא כאן, שאם תמצי לומר שאינם רוצים להשתמש בלשון זה, אם כן מה ראיה מגבריאל שהוא משתמש בלשון זה, ממה שלימדו ליוסף את מה שהיה צריך ללמוד. ב. יש מי שהקשה לפי שיטת הרא"ש שהנידון הוא על לשון ארמי בלבד: שמא אכן לא לימדו לשון ארמי, וכבר ידעה יוסף מלבן אבי אמו - שהיה יוסף בביתו שש שנים משנולד, עד שיצא יעקב מבית לבן - שנשתמש בלשון זו, כמו שנאמר: (בראשית לא מז) "ויקרא לו לבן יגר שהדותא"; ואין להוכיח מלשון "שבעים לשון", שהוצרך ללמדו כל לשונות האומות, שהרי ודאי ידע יוסף את השפה המצרית, אחר שהיה כבר - באותה שעה שלימדו גבריאל - שלש עשרה שנה במצרים, (מבן שבע עשרה כשיצא מיעקב, ועד בן שלשים כשעמד לפני פרעה), ומה שאמרו "שבעים לשון", היינו שעשה שידע שבעים לשון, כשהשלים לו מה שהיה חסר לו.   8.  כתב רש"י, דלא גרסינן "מנלן", דלא בעיא קרא, דמהיכי תיתי דבעינן לשון הקודש; וכבר נתבארה שיטת רש"י בהערות לעיל לב ב גבי פרשת סוטה שהקשתה הגמרא "מנלן", שבכל מקום שאין נוסח בתורה, אין צריך לימוד שהיא נאמרת בכל לשון, ואשר מטעם זה מחק רש"י כאן "מנלן"; וראה עוד ברש"י לקמן גבי שבועת העדות, ובמה שיתבאר שם בהערות.
ומפרשינן טעמא משום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ולא אמרה התורה כיצד ובאיזה נוסח לברך, אלא בכל לשון שאתה מברך.  9 

 9.  א. לשיטת רש"י, אין זה לימוד שנאמר בכל לשון, אלא שהתורה אמרה לברך ולא נתנה נוסח איך לברך, ואם כן יברך בכל נוסח ובכל לשון שימצא לנכון. ב. כתוב כאן בתוספות שאנץ: "יש אומר בפשט, שצריך לברך בעל הבית, דכתיב "וברכת את" ו"את" ריבויא הוא, לרבות בעל הבית.
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת העדות: ומפרשינן טעמא, משום דכתיב בפרשת שבועת העדות: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", וממה שאמרה תורה: "ושמעה" ולא "והשביעוה", הרי משמע בכל לשון שהיא שומעת.  10 

 10.  א. נתבאר על פי רש"י; וראה לעיל לב ב גבי קריאת שמע דילפינן מ"שמע" במה שהובא שם בהערות בשם המאירי, שהלימוד הוא משום שלשון "שמע" משמע לשון הבנה, ולכאורה לפי שיטתו יש לומר כן גם בשבועת העדות. ב. פירש רש"י, שלכך צריך פסוק בשבועת העדות ללמד שהוא נאמר בכל לשון (כלומר: והרי אין נוסח בתורה לשבועת העדות, ואם כן מהיכי תיתי שתיאמר בלשון הקודש דוקא, וכמו שכתב רש"י גבי ברכת המזון), שהוא משום "דאי לא כתב קרא, איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש". והקשו התוספות: אדרבה נלמד משבועת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון, ומנין ללמוד משבועת הר גריזים (משמע כוונתם, שמסברא הייתי לומד לקולא ולא לחומרא, שאם לא כן לא הקשו כלום)! ? ולכן פירשו באופן אחר, ראה שם. ויש מי שכתב לבאר שיטת רש"י, דהנה המקור לפרשת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון (מ"ואמר אל האשה", לעיל לב ב), לא נאמר בתורה בשבועה אלא באלה, ונתבאר בהערות שם, שהשבועה אין צריכה לימוד שהיא נאמרת בכל לשון היות ואין נוסח בתורה לשבועה, אלא לאלה ; ולכאורה אכתי תיקשי: נילף משבועת הר גריזים שהיא צריכה לשון הקודש, כשם שכתב רש"י כאן גבי שבועת העדות! ? ויש לומר, שאכן אם לא שהיתה מגלה התורה בשבועת העדות שהיא נאמרת בכל לשון, הייתי אומר, שהן שבועת העדות והן שבועת הסוטה למדים משבועת הר גריזים שהיא צריכה לשון הקודש, ואך משום שלמדנו בשבועת העדות שהיא אינה צריכה לשון הקודש, ממילא אף שבועת סוטה אינה צריכה לשון הקודש, שהיא למידה לקולא משבועת העדות ולא לחומרא משבועת הר גריזים; ואם כן נתיישבה ממילא קושיית התוספות על רש"י, (וראה עוד בהערה לקמן גבי שבועת הפקדון). ג. בעיקר דברי רש"י שכתב, שהיינו למדים שבועת העדות משבועת הר גריזים, צריך ביאור: והרי לכאורה ברכות וקללות היו שם, ולא שבועה; וביותר, שבגמרא שבועות לו א איתא: "תנא, ארור: בו נידוי, בו קללה, בו שבועה", והגמרא שם לומדת ש"בו נידוי" מ"אורו מרוז", ו"בו קללה" מהקללות שבהר גריזים, וש"בו שבועה" משבועת יהושע אחר מלחמת יריחו; ואם כן משמע, שהקללות שבהר גריזים לא כללו שבועה; ואפשר, שאכן אם לא היינו יודעים משבועת יהושע ש"ארור בו שבועה", באמת היינו אומרים שלא היו שם אלא קללות, אבל אחר שלמדנו ש"ארור בו שבועה", ממילא נכלל ב"ארור" שבהר גריזים מלבד הקללה, גם שבועה ונידוי; (וראה לשון רש"י בבראשית יב ו: "הראהו - הקב"ה לאברהם - הר גריזים והר עיבל, ששם קבלו שבועת התורה; וראה לשון רש"י בדברים כח סט, בסוף התוכחה שבפרשת כי תבוא, על הפסוק "אלה דברי הברית"), וצריך תלמוד.
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת הפקדון: ומפרשינן טעמא, משום דאתיא בגזירה שוה: "תחטא תחטא" משבועת העדות, שאינה צריכה לשון הקודש.  11 

 11.  א. נאמר בשבועת הפקדון: "נפש כי תחטא", ונאמר בשבועת העדות: "ונפש כי תחטא". ב. כתבו התוספות, שלרווחא דמילתא הביאה הגמרא את הגזירה שוה, משום שלמדו ממנה דין אחר בגמרא בשבועות לד א, כי אף בלא גזירה שוה מהיכי תיתי שתיאמר שבועת הפקדון בלשון הקודש דוקא; ובפשוטו, לא כתבו כן אלא לשיטתם שנחלקו על רש"י לגבי שבועת העדות, אבל לרש"י הסובר, שלכך צריך לימוד בשבועת העדות שהוא נאמר בכל לשון, כדי שלא נלמד משבועת הר גריזים, אם כן לכאורה הוא הדין שבועת הפקדון. אך לפי מה שנתבאר בהערה לעיל גבי שבועת העדות, שאחר גילוי הכתוב בשבועת העדות שהיא אינה צריכה לשון הקודש, שוב ממילא יש ללמוד לכל השבועות לקולא משבועת העדות ולא משבועת הר גריזים, אם כן אף לרש"י צריך לומר שאין צורך ללמוד גזירה שוה שבועת הפקדון משבועת העדות, ולרווחא דמילתא כתבה כן הגמרא.
שנינו במשנה: ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים וחליצה וכו'. מקרא בכורים כיצד: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש: שואלת הגמרא: ולויים גופייהו מנלן, שהקפידה תורה שיאמרו דוקא בלשון הקודש!?  12 

 12.  פירוש: הרי יש לנו ללמוד מסוטה קריאת שמע ווידוי מעשר, שאף על פי שנאמר בתורה נוסח אמירתם, מכל מקום אינם צריכים לשון הקודש בדוקא, (ועל דרך שפירש רש"י במשנה בד"ה ואלו נאמרין בלשון הקודש).
ומשנינן: אתיא ברכות וקללות דלויים בגזירה שוה "קול קול" ממשה.
כתיב הכא גבי לויים: "קול רם", וכתיב התם גבי משה: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".
ללמד: מה להלן גבי משה במתן תורה בלשון הקודש היה, שהרי בה ניתנה תורה, אף כאן בברכות וקללות דלויים בלשון הקודש.
שנינו במשנה: חליצה כיצד, "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלויים ואמרו" מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש; רבי יהודה אומר: "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה:
ומפרשינן לרבנן הלומדים לשון הקודש בחליצה מגזירה שוה, אם כן האי "ככה" האמור בחליצה מאי עבדי ליה?
מיבעי להו ל"ככה" כדי ללמד לדבר שהוא מעשה בחליצה כגון חליצה ויריקה, הרי הוא מעכב, מאחר שהסמיכה התורה "ככה" ל"יעשה", ועדיין לא שמענו על לשון שהוא מעכב.
ורבי יהודה מ"כה", "ככה", כלומר: אם לא היתה באה התורה אלא ללמד על מעשה שהוא מעכב, די לה לאמר "כה", ומאחר שאמרה "ככה", הרי למדנו אף ללשון שהוא מעכב.
וטעמם של רבנן שאין לומדים למעשה שהוא מעכב מ"כה" "ככה", הוא משום ד"כה" ככה" לא משמע להו דרשה כלל, ואם כן לומדים אנו מ"ככה" שמעשה מעכב, ועדיין לא שמענו שלשון מעכב.

דרשני המקוצר[עריכה]