פרשני:בבלי:סוטה מב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מב א

חברותא[עריכה]

וכתיב לאחר מכן, לאחר שיצא ירמיהו מירושלים לארץ בנימין:
 "ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה. ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר, אל הכשדים אתה נופל. ויאמר ירמיהו, שקר, אינני נופל על הכשדים".
וכתיב: "ולא שמע אליו ויתפש יראיה בירמיהו ויבאהו אל השרים"!
הרי שנפל ירמיהו ביד יראיה בן בנו של חנניה, לפי שהחניף לחנניה.
ואמר רבי אלעזר:
ה. נידה: כל עדה שיש בה חנופה, מאוסה כנדה.  1 

 1.  "עדה" היא עשרה אנשים, כדילפינן מעדת מרגלים. ועליהם נרמז כאן שבאו לבני ישראל בדברי שקר וחנופה. וכמו שמתרחק אדם מנדה כדי שלא יכשל בה, כן הרחיקו כלב ויהושע עצמם מהמרגלים. והיינו נמי דאמר בסמוך, "לבסוף גולה". שעל ידי המרגלים גלו לבסוף מן הארץ. כדאיתא, שעל ידם נגזרה בכיה לדורות. מהרש"א.
שנאמר: "כי עדת חנף גלמוד", ו"גלמוד" היינו נידה, שכן בכרכי הים קורין לנדה "גלמודה".
ומפרשת הגמרא: מאי הוא לשון "גלמודה": גמולה דא (נבדלת אשה זו) מבעלה.
ואמר רבי אלעזר: ו. גולה: כל עדה שיש בה חנופה לבסוף היא גולה.
דהרי כתיב הכא: "כי עדת חנף גלמודה", וכתיב התם: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה".
ומדסמיך התם גלות לגלמודה, אף "גלמוד" דכתיב גבי חנופה, לבסוף יש בה גלות.
אמר רבי ירמיה בר אבא:
ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, ואלו הן:
כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע.
ומפרשינן: כת ליצים מנלן - מדכתיב: "משך ידו את לוצצים", שמושך הקדוש ברוך הוא ידו מלהיות עם מתלוצצים.  2 

 2.  הליצנות היא תחלת הכניסה לרע, כדיליף ביומא מה: "הבא ליטמא פותחין לו" מקרא ד"אם ללצים הוא יליץ"; והוא היפוך החנופה שענינה הוא "האומר לרע טוב", ואילו ליצנות עניינה "האומר לטוב רע". צדקת הצדיק.
כת חניפים - מדכתיב "כי לא לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא) חנף יבא".
כת שקרנים - מדכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
כת מספרי לשון הרע - מדכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך (יגור עמך) רע", כלומר: צדיק אתה ה' ולפיכך לא יגור במגורך רע!
ו"רע" הכתוב כאן אמור לגבי מספרי לשון הרע,  3  שהרי כתוב בהמשך המזמור: "כי אין בפיהו נכונה, קרבם הוות, קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקון".

 3.  והיינו לשון הרע, שהוא "רע" בעצם, לפי שאין לו שום הנאה בדבר, כדכתיב: "מה יתרון לבעל הלשון". מהרש"א.

הקדמה: בפרק הקודם (לב, ב) נתבאר שיש דברים הנאמרים בכל לשון ויש דברים הנאמרים בלשון הקודש, ואחד מהדברים הנאמרים בלשון הקודש הוא "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם".

בפרק שלפנינו בא התנא לבאר הענין של "משוח מלחמה", מה הוא מדבר אל העם וכיצד.
ישנם שני סוגי מלחמות שמלכי ישראל או מנהיגיהם עורכים נגד אויביהם:
א. "מלחמת מצוה" - כגון מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ על ידי יהושע), ומלחמת עמלק, ומלחמה עם כל צר שבא עליהם לכבוש או להחריב נחלתם.
ב. "מלחמת הרשות" - כגון מלך שנלחם מרצונו עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו.
בשני סוגי המלחמות, ממנים כהן מיוחד לדבר אל העם במערכות המלחמה ולדרוש להם ולחזק את לבבם, כמו שנאמר (דברים כ, א - ב): "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים, והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם", והכהן הגדול היה ממנה אותו, וכשנתמנה לכך, היו מושחים אותו בשמן המשחה, ולכן היה נקרא "משוח מלחמה".
מתניתין:
הכהן שנתמנה להיות משוח מלחמה, היה מדבר פעמיים אל העם (כמבואר בגמרא), פעם אחת בספר (על גבול ישראל), ופעם אחת במלחמה (לפני המערכה),
ובשעה שהיה מדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר,
שנאמר: (דברים כ) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" - זה כהן משוח מלחמה, שנתמנה ונמשח בשמן המשחה כדי שידבר אל העם את הדברים שלהלן,
"ודבר אל העם" - בלשון הקודש  1  וזה נלמד בגזירה שוה מהלשון "ודבר" הנאמר כאן, ובעשרת הדברות נאמר (שמות יט, יט) "משה ידבר", מה שם מדובר בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש.

 1.  פירש הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ז הלכה ג): "עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקדש שמע ישראל וכו"'.
"ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" - ולא על אחיכם  2 , כלומר לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין ששניהם היו מעם ישראל,

 2.  פירש בבאר שבע: "לא שמשוח מלחמה היה מדבר אל העם אלה הדברים, אלא התנא דורש כך הפסוק, אבל המשוח מלחמה היה מדבר הפסוקים כמו שהם כתובים בתורה בלי פירוש ותוספת", וכן משמע ברמב"ם (שם) שלא הביא בדברי המשוח מלחמה אלא רק הפסוקים כמו שכתוב בתורה. וכן נראה מדברי המהרש"א (בח"א בד"ה על אויביכם). אמנם יעויין במאירי שנראה מפירושו שמשוח מלחמה היה אומר כל הדברים האלו, ולאו פירוש התנא הוא. דז"ל: ומתחיל ואומר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם לא על אחיכם אתם הולכים שאם תפלו בידם יהו מרחמים עליכם וכו', ע"כ. וכן משמע בחינוך (תקכ"ו), שבקריאת הפסוקים של "מי האיש אשר נטע כרם כו"' כתב, ויוסיף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישיאום לסכן בנפשם.
וההבדל הוא שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר במלחמה שעשה פקח בן רמליהו כשלחם עם אחז ושבו מבני יהודה הרבה, ואמר להם עודד הנביא בחמת ה' על בני יהודה נתנם בידכם והכיתם בהם לאין מרפא ועתה אתם אומרים לכבוש אותם לעבדים שמעוני והשיבו את השביה (דברי הימים ב' כח, טז) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום  3  וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל - כל אלו שלא יכלו ללכת ברגליהם הנהיגום בחמורים - ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו'"!!!

 3.  צריך ביאור כפילות הלשון, וביאר המהרש"א שהלבישום מן השלל שהביאו עמהם מארץ יהודה ועוד הוסיפו להם מלבושים משלהם.
הרי שריחמו בני ישראל על מאתים אלף השבויים מבני יהודה וירושלים שנפלו בידם,
אבל עכשיו על אויביכם אתם הולכים למלחמה, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם לפיכך עליכם להלחם בעוז ובחירוף נפש, ממשיך הכהן ואומר: "א. אל ירך לבבכם ב. אל תיראו ג. ואל תחפזו ד. ואל תערצו מפ ניהם"
ארבעה לשונות אלה הם כנגד טכסיסי האויב בשביל להכניס מהומה ובהלה במחנה הלוחם בו.
"אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים  4  וציחצוח חרבות שאתם שומעים במחנה האויב.

 4.  צעקת הסוס נקרא צהלה בלשון המקרא.
"אל תיראו" - מפני הגפת תריסין של החיילים, שמכים המגינים זו בזו להשמיע קול, ושפעת הקלגסין (וריבוי גדודי החיילים).
"אל תחפזו" - לברוח מקול קרנות שתוקעים בשופרות להפחידם.
"אל תערצו" - מפני קול צווחות האויב.
"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם"  5  במלחמה, הם האויבים באין ובוטחים בנצחונו של שר צבאם, שהוא בשר ודם,

 5.  יעויין ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ז הלכה טו) בא"ד וז"ל: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". וכן כתב בספר המצוות (מצוה נח) וז"ל: "שהזהירנו מלירא מהאויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולחזק כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה "לא תערוץ מפניהם" ונכפלה זאת האזהרה ואמר "לא תראום" וכו"' אבל הרמב"ן בספר המצוות (שם) השיג עליו שאינו עובר בלא תעשה וכתב שזו הבטחה לא מצווה, שאם יש איסור לירא מהאויבים לא יוסיפו השוטרים ויאמרו "מי האיש הירא ורך הלבב" שעובר הלאו יפרסם חטאו ויחזור. והקהילות יעקב (סי' ו') מדייק בדברי הרמב"ם ליישב כיצד אומרים השוטרים "מי האיש הירא ורך הלבב", שמדויק בדבריו שכל עצם האיסור ד"אל ירך לבבכם" אינו אלא בשעת התחלת המלחמה, אבל קודם המלחמה אין שום איסור לירא מלצאת למלחמה, ולכן אחר אמירת הכהן יספו השוטרים לדבר אל העם "מי האיש הירא ורך הלבב", משום שבשעה זו אין עדיין איסור לירא. וכן הוא במאירי וז"ל: ואחר כך ממנין בני אדם לעמוד מאחורי המערכות וכו' וכל אחד נשען על קונו ואם חס ושלום מבהיל עצמו ומסבב אימה ויראה בלבו עובר בלא תעשה שנאמר "אל תיראו" וכו"', משמע שדווקא בשעת מלחמה עובר בלא תעשה.
ואתם באים בנצחונו של מקום.
פלשתים באו למלחמה בנצחונו של גלית שבטחו בגבורתו,
מה היה סופו?
לסוף נפל בחרב ונפלו עמו.
בני עמון באו למלחמה בנצחונו של שובך שהיה שר צבא של הדרעזר מלך עמון,
מה היה סופו?
לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן לא על בשר ודם אתם בוטחים,
"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו'", זה מחנה הארון שהארון הולך עם מחנה ישראל שיוצא למלחמה, והלוחות בתוכו, הרי שהשכינה עמכם במחניכם:
גמרא:
שנינו במשנה: "ודבר אל העם" - בלשון הקדש.
והוינן בה: מאי קאמר כיצד לומדים מהפסוק שדיבר בלשון הקודש.
הכי קאמר, כך הוא הלימוד, לומדים מגזירה שוה, שנאמר כאן לשון "ודבר" ולהלן בעשרת הדברות אומר (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול"
מה להלן בעשרת הדברות דברי ה' ומשה היו בלשון הקודש - אף כאן בלשון הקודש.
תנו רבנן:
"ונגש הכהן ודבר אל העם"
יכול כל כהן שירצה נגש לדבר?
תלמוד לומר בהמשך הפרשה "ודברו השוט רים"
מה שוטרים בממונה שנתמנו לכך,
אף כהן צריך שיהיה בממונה, שנתמנה לכך לדבר אל העם,
ואימא אולי כהן גדול נגש לדבר אל העם בלא שממנים אותו לכך, שהרי הוא ממונה כבר להיות כהן גדול,
ומתרצינן: שצריך שיהיה דומיא דשוטר,
מה שוטר שיש ממונה על גביו שיש שופט הממונה עליו, והשוטר נוגש את מי שמצווה השופט לכוף,
אף כהן שמדבר אל העם, צריך שהוא יהיה כהן שיש ממונה על גביו,
ומקשינן: כהן גדול נמי האיכא מלך על גביו? ומתרצינן: בעבודתו קאמר, שצריך כהן שיש לו ממונה על גביו בעבודתו.
ואימא סגן הכהן הגדול מדבר אל העם בלא שממנים אותו לכך? שהרי הוא ממונה כבר להיות סגן ויש ממונה על גביו.
ומתרצינן: סגן כהן גדול לאו ממונה הוא, הוא לא נתמנה לדבר אל העם, אלא לדבר אחר.
דתניא: אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה: סגן ממונה לאיזה דבר הוא ממונה ומוכן,
שאם אירע בו פסול בכהן גדול, נכנס ומשמש תחתיו אבל כל זמן שלא אירע פסול לכהן גדול, אין לסגן שום גדולה:
שנינו במשנה: כתוב בפסוק "ואמר אליהם שמע ישראל":
מאי שנא שמע ישראל מדוע מתחיל בלשון זה?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל,
אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם של האויבים  6 :

 6.  בגור אריה על התורה (פרשת שופטים) פירש מימרא זו על הסגולה המיוחדת של מצות קריאת שמע מצד עצמה, וז"ל: וטעם הדבר כי זכות קריאת שמע די להם לנצח, כי האחדות שהם מאמינים בו שהם מנצחים את כח האומות לפי שהם דבקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו, ואחר שאין מבלעדו נמצאו כי הוא גבר על הכל וכו', עכ"ל. ובמהרי"ץ חיות פירש, שרבי שמעון בר יוחאי אזיל לשיטתו במנחות (צט, ב) שאפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש ספר תורה מפיך והגית בו יומם ולילה, וכיון שזה נקרא לימוד יומם ולילה, אז התורה מגני ומצלי מן הפורעניות כמבואר לעיל (כב, א).
שנינו במשנה: כתוב בפסוק "אל ירך לבבכם אל תיראו כו'":
תנו רבנן: פעמיים מדבר עמם הכהן, פעם אחת בספר  7  על גבול ישראל, ופעם: אחת במלחמה לפני המערכה.

 7.  פירש הערוך בערך ספר: "פירוש ספר, ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל, ועיר הסמוכה לים נקראת ספר, כמו דמתרגמינן "זבולון לחוף ימים ישכון" - על ספר ימא". וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות שעיירות העכו"ם השכנות לישראל נקראות ספר.
בספר מה הוא אומר לעם?

דרשני המקוצר[עריכה]