פרשני:בבלי:סוטה י א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה י א

חברותא[עריכה]

אמר רבי חמא ברבי חנינא - שכונת הפסוק  שהוחל בטלה שבועתו של אבימלך.  1 

 1.  מבאר המהרש"א שמה שלא פירשה הגמרא את הפסוק כפשוטו שהוא יתחיל להושיע את ישראל, משום שהרי גם לפני שמשון, הפלשתים הציקו לישראל והקב"ה הושיעם מיד הפלשתים, וע"כ שכוונת הפסוק מלשון לא יחל דברו שלא יחלל דבורו, וכאן התחללה שבועתו של אבימלך.
דכתיב בספר בראשית - שאברהם נשבע לאבימלך אם תשקר לי ולניני ולנכדי שלא יזיק לו ולנכדו, וכיון שהפלישתים שהם מצאצאי אבימלך חללו את השבועה תחילה, לכן גם שמשון חילל את השבועה.  2 

 2.  וביאר המהרש"א שצריך לומר שהיה עדיין נכדו של אבימלך חי, דאל"כ הרי כבר בטלה השבועה, ואף שגם קודם לכן היו הפלשתים מצירים לישראל, מכל מקום לא היה בזה חילול השבועה, כיון שהפלשתים לא היו מושלים עליהם, והשבועה היה שלא יהיה אחד מושל על חבירו, ורק בימי שמשון שנאמר ובעת ההיא פלשתים מושלים על ישראל, בזה הפלשתים כבר חללו את השבועה, ולכך היה מותר לשמשון גם לחלל את השבועה. והנה בב"י סי' רל"ו סק"ו כתב בשם רבינו ירוחם דשנים שנשבעו זה לזה, משחילל אחד את שבועתו, נפטר גם השני משבועתו, וכתב שכן מוכח מפרק קמא דסוטה, וע"ש בביאור הגר"א ס"ק כ"א דכוונתו להוכיח מסוגיין, דאמרינן דכיון שהפלשתים חיללו את השבועה, היה מותר גם לשמשון לחלל את השבועה.
כתוב בפסוק: אחר שנולד שמשון ויגדל הנער ויברכהו ה' -
במה ברכו הרי ברכה הוא לשון של ריבוי, ולא מצינו בשמשון שום דבר שנתרבה בו, לא עשירות ולא דבר אחר.
אמר רב יהודה אמר רב - שברכו באמתו, שתהא אמתו כשל שאר בני אדם, וזרעו על ידי זה יהיה כנחל שוטף שיהיה זרעו מבורך.
כתוב בפסוק - אחר שתפסו הפלישתים את שמשון והיה בבית עם הפלישתים ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני  3  מפלשתים -

 3.  ופירש רש"י דכונת שמשון ששכר אחת מעיני תן לי בעולם הזה ושכר האחרת לעולם הבא.
אמר רב - אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם אפילו בקשה קלה כמו העבר לי מקל ממקום למקום.  4 

 4.  ומסביר המהרש"א שכוונתו של שמשון היתה שהרי היה השופט של כל ישראל, ולא קיבל אפילו שוחד קל כזה, ואין עונש עורון העינים אלא מחמת השוחד המעור עיני פקחים, ולכן ביקש שבזכות זה יוכל להנקם בפלשתים ע"י עינו.
כתוב בפסוק - כשרצה שמשון להעניש את הפלישתים וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים ויקח לפידים ויתן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שתי הזנבות בתוך -
מאי שנא שועלים מדוע לקח דוקא שועלים, הרי השועל הוא הקשה שבחיות לצידה.  5 

 5.  על פי העיון יעקב.
אמר רבי איבו בר נגדי אמר רבי חייא בר אבא -
אמר שמשון, יבא שועל שטבעו כשצדין אותו שחוזר לאחוריו שאינו בורח אלא חוזר אחורנית ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן.  6 

 6.  וביאר הרד"ק שם שבחיות אחרות שאין דרכן לחזור אחורנית, היו נפרדים הזנבות זה מזה, והיה הלפיד נופל, ולא היה משיג את המטרה שרצה להבעיר את שדות הפלשתים.
תניא - אמר רבי שמעון החסיד - בין רוחב כתיפיו של שמשון, ששים אמה היה.
שנאמר - וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה, ויאחז בדלתות שער העיר, ובשתי המזוזות, ויסעם עם הבריח, וישם על כתיפיו. וגמירי ויש לנו קבלה דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה והם הרי מלאו את כל כתיפיו,  7  ומזה אנו לומדין שכתפיו היו רחבות שישים אמה.

 7.  וביאר המהרש"א דהיה קשה לגמ' מדוע צריך לכתוב שלקחם על שני הכתפיים, אלא משמע שהקורה היתה על כל כתיפו, ולא רק על מקצת מכתיפו, שהיה שישים אמה כשיעור הדלתות.
כתוב בפסוק - ויהי טוחן בבית האסורים.  8 

 8.  ומבאר המהרש"א שהיה קשה לגמרא שמשמע שזה היה מרצונו, ואם טחינה היתה כפשוטו שהיה טוחן חיטים, היה צריך להיות כתוב וטחן להם שמשתמע שזה היה בעל כרחו, ולכן הגמרא דורשת את הפסוק שלא כפשוטו.
אמר רבי יוחנן - אין טחינה אלא לשון עבירה.
וכן הוא אומר - תטחן לאחר אשתי תבעל אשתי לאחר -
וזה מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו.
אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי שזה כמו שרגילים בני אדם קמי לפני מי דשתי חמרא שרגיל לשתות יין, להביא לפניו חמרא יין.
וכן רגילים בני אדם להביא קמי לפני רפוקא גרידיא עובד אדמה שרגיל לאכול ירק, סל מלא ירק ששמו דובלא.
ולכן גם שמשון שהיה רגיל בנשים הביאו לו את מה שהוא רגיל בו.
ואמר רבי יוחנן - כל אדם המזנה עם נשים אחרות, אז גם אשתו מזננת עליו מזנה תחתיו.
שנאמר באיוב - אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי האדם שנפתה לבו על אשה רעה וכתיב אחרי כן בפסוק תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין שגם היא מזנה תחתיו.
והיינו דאמרי אינשי וזהו מה שרגילים בני אדם לומר איהו בי קארי הוא בין הדלעת ואיתתיה בי בוציני והיא בין המלפפונים, דמה שהוא עושה היא גם עושה, ולכם אם הוא מזנה אשתו מזנה תחתיו.
ואמר רבי יוחנן - שמשון דן את ישראל במשפט צדק כאביהם שבשמים.
שנאמר בנבואת יעקב -
דן ידין עמו במשפט צדק כאחד כיחידו של עולם וגו'.
ואמר רבי יוחנן - שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא.
שנאמר - כי שמש ומגן ה' אלהים וגו' ששמו של הקב"ה הוא שמש, ושמשון כונה בשמו של הקב"ה.
שואלת הגמרא:
אלא מעתה ששמו של הקב"ה הוא שמש לא ימחה יהא אסור למחוק את המילה שמש.  9 

 9.  ונחלקו המהרש"א והרש"ש אם כוונת הגמ' להקשות שיהא אסור גם למחות את המילה שמשון, או שכוונת הגמר' להק' רק על המילה שמש.
מתרצת הגמרא: אלא ודאי שאין הקב"ה נקרא שמש אלא שמש זה מלשון הגנה והצלה, וכוונת הברייתא ששמשון הוא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא, דמה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל ולכן נקרא שמו שמשון, מלשון שמש, שמגין על דורו.
ואמר רבי יוחנן - בלעם חיגר צולע ברגלו אחת היה
שנאמר - וילך שפי ותיבת שפי מלשון צולע.
שמשון חיגר צולע בשתי רגליו היה.
שנאמר בברכת יעקב על דן שנתנבא על שמשון -
שפיפן שפי שהוא צליעה, כפול, שהיה צולע בשתי רגליו עלי ארח:
תנו רבנן - חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה שלא כדרך הטבע וכולן לקו בהן באותן המעלות.
שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו.
שמשון היה מיוחד בכחו.
ומנלן דלקה בכוחו -
דכתיב - שתחילת נפילתו היה כשהסירה דלילה את שערו ואז ויסר כחו מעליו. שאול היה לו תפארת בצוארו שהיה גבוה מכל העם.
דכתיב - ויקח שאול את החרב ויפל עליה הרי שנהרג בצוארו.
אבשלום היה לו יופי מיוחד בשערו
כדבעינן למימר קמן כמו שיבואר לקמן בעמוד ב' שנענש בשערו.
צדקיה היה לו ראיה מיוחדת בעיניו שהיה רואה גם בחושך, וסופו היה שנתעוור בעיניו.  10 

 10.  על פי המהרש"א.
דכתיב - כשנבוכדנצר כבש את ירושלים ואת עיני צדקיהו עור.
אסא היה לו דבר מיוחד ברגליו בהליכתו, ונענש ברגליו ומזה מת.
דכתיב - רק לעת זקנתו חלה את רגליו.
ואמר רב יהודה אמר רב שמחלתו של אסא ברגל, היתה - שאחזתו פדגרא.
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן - היכי דמי פדגרא איזה חולי הוא.
אמר ליה - שזה כואב כנקיבת מחט בבשר החי.
מנא ידע מהיכן ידע רב שזה המחלה.
איכא דאמרי יש אומרים - מיחש הוה חש ביה שהוא עצמו סבל מהמחלה הזאת.
ואיכא דאמרי ויש אומרים - מרביה שמע ליה שכך קיבל מרבו.
ואיכא דאמרי - ויש אומרים - סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם שנתגלה לו בנבואה שזו היא המחלה.
דרש רבא - מפני מה נענש אסא שחלה ברגליו לעת זקנתו.
מפני שעשה אנגריא עבודת המלך בתלמידי חכמים.
ומנלן שעשה כן -
שנאמר - והמלך אסא השמיע קיבץ את כל יהודה, אין נקי.
מאי מהו הלשון אין נקי.
אמר רב יהודה אמר רב - שקיבץ אפילו חתן מחדרו בשנה ראשונה לחתונתו, שנאמר עליו שיהיה נקי לביתו וכלה מחופתה, וכל שכן שקיבץ ת"ח.  11 

 11.  על פי הערוך, וכן משמע קצת במאירי.
שואלת הגמרא:
כתיב וירד שמשון תמנתה משמע שתמנת היה במקום ירידה, וכתיב אצל יהודה הנה חמיך עולה תמנתה משמע שזה במקום גבוה.
מתרצת הגמרא:
אמר רבי אלעזר - שאין הכונה ירידה ועליה כפשוטו, אלא ירידה ועליה ברוחניות, ולכן שמשון שבמעשה של תמנתה נתגנה בה, שהרי שם נשא את הפלישתית כתיב ביה ירידה שהרי היתה לו בזה ירידה, יהודה שנתעלה בה שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל כתיב ביה נאמר בו לשון עליה.
ורבי שמואל בר נחמני אמר מתרץ את הקושיא -
ששתי עיירות תמנאות היו, חדא בירידה אחת היתה במקום נמוך וחדא בעליה ואחת היתה במקום גבוה.
רב פפא אמר מתרץ את הקושיא -
שלעולם רק חדא תמנה הואי, אלא דאתי מהאי גיסא שמשון שבא מראש ההר לגביו זה נחשב ירידה, ודאתי מהאי גיסא ויהודה שבא מתחתית ההר לגביו זה נחשב עליה, כגון וכן מצינו שורדוניא, ובי בארי, ושוקא דנרש היו יושבות בשיפוע ההרים, ולכן מתחתית ההר זה עליה, ומראש ההר זו ירידה.
כתוב בפסוק - אצל תמר ותשב בפתח עינים.
ומהו פתח עינים -
אמר רבי אלכסנדרי - מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו ונקרא פתח עינים כיון שזה מקום שכל עינים צופות לראותו כיון שהיו רגילין להתקבץ וללון שם, והיה המקום חביב עליהם. רבי חנין אמר רבי - שמה שכתוב שישבה בפתח עינים הוא משום שמקום הוא ששמו עינים
וכן הוא אומר בספר יהושע כשמנה את שמות ערי הארץ -
תפוח והעינם הרי שיש עיר ששמה עינים.
רבי שמואל בר נחמני אמר מה שנקרא שישבה בפתח עינים הוא משום -
ששנתנה עינים לדבריה שנתנה היתר לעצמה שאין עבירה במה שמשדלת את יהודה.
כשיהודה תבעה לבא עליה -
אמר לה - שמא נכרית את.
אמרה ליה - גיורת אני.  12 

 12.  ומבואר מהגמרא ששייך דין גירות אף קודם מתן תורה, ובמגילה (יג א) מבואר שבת פרעה ירדה לטבול לשם גירות, ותמה בטורי אבן שם דלפני מתן תורה לא שייך דין גירות, וכן בחידושי הגרי"ז על התורה בפרשת בא הוכיח מתוס' בשבת שלא שייך דין גירות קודם מתן תורה, ותמה עליהם מכמה דוכתי, וכמו כן צ"ע מהכא.
שוב שאל יהודה:
ושמא אשת איש את ואסורה על אחרים.
אמרה ליה - פנויה אני ומותרת על אחרים.
שוב שאל יהודה:
ושמא קיבל בך אביך קידושין כשהית קטנה, ואין את יודעת מכך.  13 

 13.  וצ"ע דמאחר שכבר אמרה לו שהיא גיורת, הרי בגיורת הדין הוא שאין לה יחס לאביה, ומשום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן אביה כלל לא בעלים עליה לקדשה, והוכיח מזה בספר הזכרון לבעל הפחד יצחק בסי' ט' דאף דגם קודם מתן תורה היה שייך דין גירות, מכל מקום לא היו בגירות זו הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וחשיב שפיר אביה ויכול לקדשה.
אמרה ליה - יתומה אני מהרגע שנולדתי, ולא יתכן שקידשני אבי.  14 

 14.  על פי המהרש"א. וברש"י ביאר כוונת הגמ' באופן אחר.
עוד שאל אותה:
ושמא טמאה את אולי את טמאה בטומאת נדה.
אמרה ליה טהורה אני ואיני טמאה בטומאת נדה.
היות והגמרא מקודם הביאה את הפסוק "ותשב בפתח עינים" שנאמר בתמר - ופירש רבי אלכסנדרי שהלכה וישבה בפתחו של אברהם, משום כך מביאה הגמרא לדרוש את הפסוק הבא:
(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע"
אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה אברהם פרדס, ונטע בו כל מיני מגדים לההנות בהם עוברים ושבים.
ונחלקו בזה תנאים: רבי יהודה ורבי נחמיה,
חד אמר: פרדס נטע להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה,
וחד אמר: פונדק לאכסניא עשה, ולשון "אשל" - נוטריקון הוא, א'כילה ש'תיה ל'ויה, שהיה מאכילם ומשקם ואחר כך מלווה אותם.
והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שנטע פרדס, היינו דכתיב "ויטע" ששייך לשון נטיעה גבי פרדס,
אלא למאן דאמר שעשה פונדק, מאי שייך לשון "ויטע"?
ומתרצינן: מצינו לשון נטיעה באהלים כדכתיב: על אחד מהמלכים (דניאל יא, מה) "ויטע אהלי אפדנו וגו'" שפירושו שיעמיד אהלי ארמונו.  15 

 15.  מצודת דוד שם.
כתוב בהמשך הפסוק אצל אברהם: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"
אמר ריש לקיש: אל תיקרי בפסוק זה כמפורש בו "ויקרא" - לעצמו

דרשני המקוצר[עריכה]