פרשני:בבלי:סוטה מח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מח א

חברותא[עריכה]

ואנן קא יהבינן לכהנים, מעת שקנסם עזרא על שלא עלו עמו מהגולה.
ולכן אי אפשר לומר בוידוי, "וגם נתתיו ללוי ככל מצותיך אשר צויתני", ועל כן ביטל את אמירת הוידוי כולו.
ומקשינן ולודי אשאר מעשרות, על מעשר שני ועל מעשר עני, שהעלם לירושלים או נתנם לעניים כדין.
ומתרצינן, אמר ריש לקיש, כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות, שאינו יכול להתוודות על מעשר אלא אם נתן גם את המעשר הקודם לו, וכדלהלן.
ומבארינן מאי טעמא אינו יכול להתוודות על שאר מעשרות כשאינו מתודה על מעשר ראשון, אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחילה, שבצווי על המעשרות נאמר ונתת ללוי, זה מעשר ראשון, לעני זה מעשר עני, בשעריך זה מעשר שני. ופתח הכתוב במעשר ראשון אף שעיקר הוידוי במעשר שני, כדי ללמדינו שמעשר ראשון מעכב.  81 

 81.  במנחת חנוך (מצוה תר"ז) הקשה על הרמב"ם שפסק (שם) שמי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, וביאר הכסף משנה שמתודה רק על המעשר שני, ולא אומר שאר הוידוי, שהרי אינו אמת, ותמוה מסוגיין שמשמע שאינו מתוודה כלל, וביותר תמוה, שהרמב"ם עצמו פוסק כך כנ"ל, ולא כתב "שאינו מתוודה על המעשר ראשון", אלא נקט בסתמא "שאינו מתוודה" ומשמע כלל, ולכאורה סתר דבריו מיניה וביה. והחזון איש (שם) כתב שמעשר ראשון מעכב רק כשלא הפרישוהו, אך באופן שלא היה לו מעשר ראשון כגון שקנה פירות שכבר הופרשו מהם תרומה ומעשר ראשון, יכול להתוודות על מעשר שני לבדו.
ודייקינן מלשון המשנה שרק ביטל את הוידוי, מכלל, דאפרושי הוו מפרשי מעשר ראשון, ורק לא נתנוהו ללויים מפני תקנת עזרא.
ומקשינן והא תניא, אף הוא יוחנן כהן גדול, ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי שיעשרוהו כשנלקח מעם הארץ, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין עמי הארץ מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר שני, מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין.
אמר להם, בני, בואו ואומר לכם, כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה אם אוכלים טבל שלא הופרשה ממנו התרומה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה.  82 

 82.  והם טעו לחשוב שעוון מיתה על תרומת מעשר חל רק אחר הפרשת המעשר ונחלקו בטעם האיסור רש"י (בבכורות יא:) ותוס' (יבמות פו:) אם נאסרו הפירות משום תרומת מעשר המעורבת בהם אף שעדיין לא הופרשה, או שכל טבל עוונו במיתה אף שהוא טבול רק למעשר ראשון, ועיין ברמב"ם וראב"ד (מאכלות אסורות פ"י ה"כ) ובאפיקי ים (ח"א י"א).
ולפיכך עמד והתקין להם שכל הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, ואחר כך לוקח מתוך המעשר ראשון ומפריש ממנה תרומת מעשר, ונותנה לכהן. והתקנה בזה היתה, שיתנהגו בהפרשות שיש בהם עוון מיתה כמו טבל גמור.
ולכן החמיר בתרומת מעשר שלא ישהנה הלוקח כמו מעשר שני שמניחו ועולה ואוכלו בירושלים, וכמו מעשר ראשון ומעשר עני שיכול להניחם אצלו ולמכרם ללוי או לעני מספק, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שעליהם להביא ראיה שהוא חייב במעשרות אלו. ולא חשש שמא יאכלם כי הם מותרים לזרים.
אולם בתרומת מעשר תקן שעל הלוקח להפרישה מיד, ולתתה לכהן, ולא להשהותה אצלו כדי למכרה, מפני חומר העוון שיש לאוכלה.
ומוכח מברייתא זו שעמי הארץ לא הפרישו כלל מעשרות, ולמה שנינו שביטל הודיית המעשר, ומשמע שהפרישוהו ולא נתנוהו מפני הקנס שקנס עזרא את הלויים.
ומתרצינן תרתי תקנות תיקן.
האחת, ביטל וידוי בחבורים, והיא התקנה שהוזכרה במשנה כהודיית המעשר, שבטלה גם לאלו שעשרו כדין, אלא שלא נתנוהו ללויים מפני שקנסם עזרא.
ובתקנה השניה, גזר על דמאי של עמי הארץ, והיא התקנה שאמרו בברייתא שעשאה לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין כלם מפרישין מעשרותיהם כדין.
שנינו במשנה, ואף הוא ביטל את המעוררים.
ומבארינן מאי "מעוררים", אמר רחבה שכך נהגו בבית המקדש בכל יום ויום, שהיו עומדים לויים על הדוכן בשעה שהיו משוררים על הקרבן, ואומרים עורה למה תישן ה', אמר להן יוחנן כהן גדול, וכי יש שינה לפני המקום, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
אלא כתוב זה נאמר רק כשיש הסתר פנים, ונקרא בכינוי כביכול יישן ה', אך זה רק בזמן שישראל שרוי בצער, ועובדי כוכבים בנחת ובשלוה, לכך לזמן כזה נאמר, עורה למה תישן ה'.
אבל בזמן שבית המקדש קיים וישראל שרויים בשלוה על אדמתן לא ראוי לומר מקרא זה לפניו, ולכן בטל אמירתו (לפי המהרש"א).
שנינו במשנה ואת הנוקפים.
מאי נוקפים, אמר רב יהודה אמר שמואל, שהיו מסרטין לעגל, המובא לקרבן בעת שבאו לשחטו, בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו ולא יראה שבאים להפילו לשחטו ויתנגד.
אתא איהו יוחנן כהן גדול, ובטיל את מנהגם לסרוט, משום דמיחזי כי מומא.
במתניתא תנן שלא היו מסרטין את העגל, אלא שהיו חובטין אותו במקלות להפילו לארץ לשחטו, כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים.
ובא יוחנן כהן גדול ואמר להם, עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח. ותמהינן, וכי בהמות שהכום במקלות נחשבות נבלות, הא שחיט להו, ולא מתו מחמת המכות ולא התנבלו.
ומתרצינן, אלא צריך לומר שאמר להם עד מתי אתם מאכילין טריפות, והחשיבם כטריפות שמא ניקב קרום של מוח  83  מחבטות המקלות, והוא אחד מסימני הטריפות בבהמה, ולכן ביטל מנהגם להכות בהמות הקרבנות.

 83.  בשו"ת הרשב"א (ח"ג רע"ט) כתב שכשמכה בהמה נגד אחד מאבריה יש לחוש יותר לטריפות והביאו ראיה לדבריו מסוגיין, ובתשובות בית אפרים (יו"ד ו') כתב שאם לא התרוצץ ראש הבהמה אין צריך לבדוק, ורק בבית המקדש שהיו עושים כך בקביעות, לא ימלט שלפעמים ניקב המוח. ובשו"ת דעת תורה למהרש"ם, הקשה שהרי ידוע היכן היכו, ויתקנו שיבדקוה אם נטרפה או לא. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב כ"ז) כתב שכיון שעושין כך בקביעות אי אפשר לסמוך על תקנה שיבדקוה, כי לא ימלט שפעם ישכחו מלבדוק ונמצא שמקריבים טריפה למזבח. ובמנחת קנאות תמה אם אכן חשש לטריפות, למה הוצרך לטעון על הקרבת קרבן טריפה, והרי חמור מכך שהאכילו את הכהנים טריפה. ורצה ליישב שעשו כך רק לקרבן עולה שאינה נאכלת, ועיין בהגהות יעב"ץ.
וכדי שלא יקשה על הכהנים לאחוז את הבהמות בעת השחיטה, ויקבלו דבריו שלא להכות את הבהמות לצורך כך, עמד והתקין להם טבעות שהיו קבועות בקרקע העזרה, ומכניסים בהם צואר הבהמה להחזיקה בעת השחיטה.
שנינו במשנה, עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.
ומבארינן שמדובר בחולו של מועד, ובטלו מפני כבו דהמועד או שלא יבואו לידי מכשול כשלא ידעו שהותר רק לצורך דבר האבד.
שנינו במשנה, כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי.
ומבארינן מפני מה לא הוצרכו לשאול בימיו על הדמאי, כדאמרן, לעיל בברייתא, שתיקן שכל הלוקח מעם הארץ יעשר, ויתרום תרומת מעשר.
מתניתין:
משבטלה סנהדרין  84  גזרו לבטל השיר מבית משתאות שלא ישיר אדם לשבח חבירו  85  במשתה היין, ואפילו שר בפיו בלבד,

 84.  ביערות דבש (דרוש י"ד) נתן טעם למה פסק השיר כשבטלה סנהדרין, על פי מה שנחלקו (בראש השנה טז.) אם אדם נדון בראש השנה או בכל יום, והוכיח שמאן דאמר שדין של מעלה אינו בכל יום, טעמו כיון שאלוקים נצב בעדת קל, ומניח לדיינים לדון דינם, אך מיום שבטלה סנהדרין אדם נידון בכל יום, והרי אין אומרים שירה בשעה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ולכן פסק השיר.   85.  כך כתב הטור להלכה, ויסודו מרב האי גאון שהתיר שיר של תשבחות וזכרון חסדי ה', ומקור לכך מהירושלמי, שהביא את סיבת הגזירה שגזרוה כשבטלה סנהדרין, משום שאמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם ולא היה אומר דברי נבלה בשיר. וטעם זה לא שייך אלא בשירי אהבה ושבח בין אדם לחבירו, ולא בהודיה ושבח להקב"ה. והרי"ף (רפ"ה דברכות) הבאי דברי רב האי גאון, וסיים ומנהג כל ישראל לאומרן, לשירי תשבחות לה', בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והמגן אברהם (תק"ס) הביא בשם המהרי"ל ששירי תשבחות הם רק השירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת, אבל פיוטים אחרים אסור, כגון המשוררים במשתה ה' כי עניתני, כי אז התורה לובשת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר, אולם בבתי כנסת מצוה לזמר לכבוד הרגלים.
ומנין שגזרו כך, שנאמר, בשיר לא ישתו יין וג ו', משמתו נביאים הראשונים כל הנביאים שהיו עד בית שני נכללו בתואר זה, בטלו כחם של אורים ותומים להגיד עתידות.  86 

 86.  כך ביאר בתפארת ישראל על המשניות. ולכאורה לשיטת רש"י שהיו מכניסים קלף שעליו נכתב שם המפורש בחשן האפוד, הרי כשמתו נביאים ראשונים הוציאוהו, ובטל בלי חסרון בגדים, ולהרמב"ם שלא היה שם המפורש בחשן, ביטולם נגרם מחסרון רוח הקדש שלא יכלו לשאול בהם בלי רוח הקדש, ועיין בהערות בסוגיית הגמרא. ובאבן עזרא (שמות כ"ח ו) הוכיח שלא היו שמות הקדושים בחשן, שהרי דוד שאל באפוד בד, אלא שהרגיל לענות באורים ותומים יוכל להשיב מדמיון האפוד בכל עת, ולדבריו צריך לבאר כהרמב"ם, והרמב"ן (כ"ח ט) נחלק עליו.
משחרב בית המקדש, בטל השמיר שהיתה להם תולעת קטנה, שהיו מניחים אותה על אבן להבקיעה או לחרטה כפי הצורך לאבני הבית והאפוד, וכמבואר בגמרא, וכשחרב בית שני נעלמה תולעת זו.
וכן בטלה בחורבן נופת צופים שהוא דבש משובח מאד (במראה בטעם ובריח - רמב"ם) שמקורו ממקום שנקרא צופים.
וכמו כן פסקו מעת החורבן אנשי אמנה שהאמינו בה' באמת, ומוציאים ממון לצדקה ולהידור מצוה ואינם דואגים לשום נזק, שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ומאז לא ירד הטל לברכה  87  וניטל טעם הפירות.  88 

 87.  בתענית (ג' ב') מסקינן שיש שני סוגי טל, טל סתם, שאינו נעצר לעולם, שנצרך לקיום העולם וטל לברכה, שלא ירד מיום שחרב בית המקדש.   88.  במכתב מאליהו (ד' 286) כתב שמכאן המקור לדברי הכוזרי (ג' ט"ו) שכל הגדול ומושלם יותר ברוחניות, נהנה יותר מטעם ה אכילה. ובמהר"ל כאן כתב לבאר דברי הגמרא (להלן מט) טהרה בטלה טעם וריח, כי הטהרה היא סילוק הטינופת, ואז גובר כח הריח שהוא הפך הטנופת, והוא נותן טעם בפרי, ועיין להלן.
רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות, שהוא המרכיב המזין שבהם.
גמרא:
ותמהינן על מה ששנינו שביטלו את השיר בבתי משתאות מיום שבטלה סנהדרין מפני שכתוב בשיר לא ישתו יין וממאי דמשבטלה סנדרי כתיבי פסוק זה,
ומבארינן אמר רב הונא בריה דרבי יהושע, דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.
ופירושו בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין, באותה שער בטלו גם בחורים מנגינתם.
ובפסוק זה לא נאמר איסור לשיר, אלא שכך היתה המציאות, שנשבתה השירה, וממנו למדו שהאיסור שנאמר בפסוק שהביאה המשנה, בשיר לא ישתו יין, נגזר בעת החורבן.
אמר רב, אודנא דשמעא זימרא אוזן ששמעה קול זמר בזמן הזה, תעקר.
אמר רבא, זמרא בביתא, חורבא בסיפא, סופו להחרב, שנאמר קול ישורר בחלון, חרב בסף, יהיה החורבן ניכר בסף הבית, כי ארזה ערה.
ומבארינן, מאי "כי ארזה ערה", אמר רב יצחק, ביאורו, וכי בית המסובך המסוכך בארזים, עיר הוא, וכי הוא חזק כעיר שלא יוכל להחרב, אלא - והרי, אפילו בית המסובך בארזים מתרועע, ואף הוא יחרב.
אמר רב אשי, שמע מינה מפסוק זה, כי מתחיל חורבא בבית בסיפא בסף הדלת מתחיל, שנאמר חרב בסף.
ואיבעית אימא, מקור אחר שחורבן בית מתחיל בדף הדלת, מהכא, שנאמר ושאיה הוא בית שומם מדיירים, יוכת שער שדים מרקדים בו ונוגחים ושוברים את שעריו, ומשם מתחיל חורבנו.
אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי לי שד המרקד בבית שומם, וראיתיו מנגח כי תורא.
אמר רב הונא, זמרא דנגדי, ששרים מושכי הספינות בחבלים, ועושים כן כדי לזרזם במלאכתם הקשה, וזמרא דבקרי שמזמרים האיכרים בשעה שחורשים, כדי לכוון את השוורים לתלמיהם, שהולכים לעבר קול השיר הערב עליהם, ולכן זמר מסוג זה שרי.
אבל זמר דגרדאי - אורגי בגדים ששרים במלאכתם  89  אסיר שמטרתו לשחוק בלבד.

 89.  רש"י בגיטין (דף ז.) כתב שאסור לשורר בבתי משתאות, ומשמע שבין בפה ובין בכלי אסור במקום ששותים יין, ותוס' שם כתבו שמי שמתענג ביותר מהשירה כגון ריש גלותא שהיו מזמרין לפניו בשכבו ובקומו, אסורה עליו השירה אף שלא במקום משתה. ובשלטי גבורים כתב שאפילו לנגן לתינוקות אסור. והרמב"ם מחלק בין שירה בכלי זמר שאסורה בכל מקום, לשירה בפה שאין לאוסרה אלא במשתה היין. והב"ח הביא ראיה מסוגייתנו שאסור לשיר בפה, ואפילו שלא במשתה היין, שהרי אף זמר דגרדאי נאסר, ואף שהיו עוסקים במלאכתן ולא שותים יין, והביאו המשנה ברורה להלכה (תק"ס י"ג). וכתב שם שיש למחות ביד נשים המזמרות בעת מלאכתן, ואם לא ישמעו לו מוטב שיהיו שוגגות. ובשער הציון כתב, שמותר לנשים לזמר לתינוק שיישן, ובמאמר מרדכי הוכיח כך מסוגיין. ובאגרות משה (או"ח קס"ו) הסתפק אם מותר לנגן בכלי זמר כשעושים "דינר" לישיבה, כי אין בעצם הסעודה מצוה, והיא רק לסיוע המגבית, והסיק שטוב להחמיר, אך אין למחות במקילים.
רב הונא בטיל זימרא גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבתי משתאות, ובעקבות כך ירדה ברכה לעולם והתרבו האוזים והחיטים וירד מחירם, קם מאה אוזי בזוזא, ומאה סאה חיטי בזוזא, ולא איבעי ולא רצו אנשים לקנותם אפילו במחיר זול זה, מרוב השפע שירד בזכות גזירתו.
לאחר זמן אתא רב חסדא, זלזל בה, ולא הקפיד לגעור במי שהפר את הגזירה, והפסיק השפע, ושוב עלו מחירי האווזים עד כדי כך שאיבעי אווזא בזוזא, ולא משתכח.
אמר רב יוסף, זמרי גברי ועני נשי, כשגברים שרים ונשים עונות אחריהם, זה פריצותא, שקול באשה ערוה.
ובאופן הפוך חמור יותר, דהיינו זמרי נשי ועני גברי, נחשב כאש בנעורת, שהעונה מטה אזנו לקול המזמר כדי לענות אחריו, ונמצא שהאנשים נותנים לבם לשמוע קול הנשים, ומבעירים את יצרם כאש בנעורת.
ותמהינן למאי נפקא מינה מה חמור ממה, והרי שניהם אסורים.
ומבארינן, שנפקא מינה באופן שלא שומעים בקולו לבטל שניהם, עדיף שיקדים לבטולי הא זמרת נשים ועניית אנשים, מקמי הא משירת אנשים ועניית נשים, כי זמרת נשים לפני אנשים היא כאש בנעורת.  90 

 90.  ורבינו יונה בברכות (ריש פ"ה) ביאר, לבטל מה שמנגנים האנשים בפיהם או בכלי זמר והנשים עונות, כדי שלא יבואו לעשות ההיפך, שהיא כאש בנעורת, כיון שכשנשים מנגנות הן מאריכות בדיבור ומביטים בהם האנשים ובאים בנקל לידי עבירה ועי"ש ברש"י על הרי"ף שפירש כדומה לזה. ועיין באגרות משה (או"ח א' מ"ב, ב' ל"ה) שכל נידון הגמרא באיזה איסור להתעסק קודם כדי לבטלו, אך פשוט שאין להתיר איסור קל כדי למנוע איסור חמור.
אמר רבי יוחנן, כל השותה במקום שמנגנים בו בארבעה מיני כלי זמר מביא חמש  91  פורעניות לעולם.

 91.  עיין במהרש"א ובעיון יעקב ביאר שנענש גם על השתיה, והיא העוון החמישי. ועוד שמבטל מחמשה חומשי תורה וכמשמעות הפסוק שהביאה הגמרא, ואת פעל ה' לא הביטו ופרש"י שם שלא למדו תורה, ועוד שמבטל קריאת שמע של מעריב וארבע ברכותיה, מתוך שהוא שיכור, וגם זה נרמז ברש"י שם.
שנאמר, הוי משכימי בבקר לשתות יין, שכר, יין ישן ומשכר, ירדופו לשתותו ואף שהדרך לשתותו רק בלילה. וגם בלילה הם מאחרי בנשף יושבים זמן רב בבית המשתה, ושותים הרבה עד כדי כך שאפילו יין ידליקם. והיה בבית המשתה כנור ונבל תוף וחליל, ובאוירה זו יין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. (ופירש"י שם, באורייתא ד"ה לא אסתכלו, ולא קלסוהו שחרית ביוצר אור ולא ערבית במעריב ערבים, ועיין בהערות).
ואלו הם הארבעה מיני זמר ששותי בהם.
וכדי לדעת מהם החמשה מיני פורעניות שמביאין לעולם, צא ולמד מה כתיב אחריו, א. לכן גלה עמי בבלי דעת כי לא רצו לדעת דרכי ה', וזו הפורענות הראשונה שגורמין גלות לעולם.
ב. וכבודו מתי רעב נכבדי העם ימותו ברעב, וזו הפורענות השניה, שמביאין רעב לעולם.
ג. והמונו צחה צמא, המון העם ימותו בצמאון וביובש צחיח, תחת משתיהם, וזו הפורענות השלישית, שהיא בדרך משל שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה, והצמאון יהיה לתורה שנמשלה למים, והם לא שתוה, אלא הפנו לבם לשתיית שכר ויין.
ד. וישח אדם וישפל איש, כביכול הקב"ה נכפף ונחלש ואין בכוחו להיטיב לישראל וזו הפורענות הרביעית, שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, (בלשון הפוכה לטוב).
ומבארינן מנין שהכוונה כלפי הקב"ה, שהרי אין נקרא "איש" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ה' איש מלחמה.
ה. ועיני גבוהים תשפלנה, ועיני ישראל שהיה בהם גסות הרוח הניכרת בעיניים, יושפלו להסתכל כלפי מטה כדרך השרויים בצער, וזו הפורענות החמישית, שגורמין שפלות של ישראל.
ומה כתיב אחריו, לאחר שהביאו במשתיהם חמשה פורעניות, נאמר שסופם ליפול לגיהנום.

דרשני המקוצר[עריכה]