פרשני:בבלי:סוטה ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה ז ב

חברותא

וקטליאות, סוג תכשיט המקיף את הצוואר, או נזמים וטבעות, מעבירים ומסירים אותם ממנה, וכל זאת כדי לנוולה - בכדי שתודה.
ואחר כך מביא הכהן חבל מצרי, חבל העשוי מהסיב שגדל סביב הדקל, וקושרו על בגדיה למעלה מדדיה, כדי שלא יפלו בגדיה לארץ.
וכל אדם הרוצה לבוא ולראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שאינם רשאים לבוא לראות, מפני שלבה גס בהן, כלומר, שהיא תתעודד מנוכחותם ולא תודה אם אכן זינתה - ואנו רוצים שתודה ושלא ימחה שם המפורש לתוך המים - וכל הנשים, מותרות לבוא לראותה, וכמו שנאמר בנביא יחזקאל "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה"
- כי כשיראו כל זאת, ישמרו עצמן יותר מזנות.
גמרא:
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי?  7  - מנין למדו חכמים שהשקאת סוטה הנעשית בבית המקדש, צריכה להיעשות ע"י סנהדרין הגדולה של ע"א דיינים ולא די בסנהדרין של כ"ג.

 7.  ברש"י פי' את שאלת הגמרא מנין שצריך עד אחד, אולי מספיק בי"ד של כ"ג. ומבואר ברש"י דהא פשיטא דבעינן ב"ד לכה"פ של כ"ג, ולא די שתבוא אל הכהן מיד אחר שב"ד שבעירה קבלו את העדויות. וצ"ע מנין לרש"י לפני הג"ש שוודאי צריך ב"ד של כ"ג. ואפשר לומר, כיוון שהשקאת סוטה היא כדיני נפשות, ברור שצריך ב"ד, לכה"פ של כ"ג, וכל הנדון הוא רק מנין שצריך ב"ד של שבעים ואחד.
ומשנינן: אמר רב חייא בר גמדא, שאמר בשם רבי יוסי בר חנינא: אתיא "תורה תורה", לומדים זאת בגזירה שוה מן המילה תורה.
שהרי כתיב הכא, נאמר בפרשת סוטה - "ועשה לה הכהן את כל התורה".
וכתיב התם, נאמר בפרשת זקן ממרא - "על פי התורה אשר יורוך".
ולומדים בגזירה שוה מן המילה "תורה" המופיעה בשניהם:
מה להלן - כמו שלגבי זקן ממרא, דנים אותו בשבעים ואחד, אף כאן, לגבי סוטה, דנים אותה בסנהדרין בשבעים ואחד.
ומאיימים עליה: ורמינהו, מקשה הגמרא סתירה למשנתנו מדברי הברייתא: מדוע המשנה מציינת שמאיימין עליה שתודה שנטמאה ולא תשתה, ולא מציינת שגם מנחמים אותה ומרגיעים אותה שלא תחשוש אם היא טהורה.
וכמו שמצינו בברייתא: כדרך שמאיימים עליה שלא תשתה, כך מאיימים עליה שתשתה.
וכך אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את ולא נטמאת, עמדי על בורייך - סמכי על ידיעתך שאת נקייה מעוון, ושתי את המים ללא חשש, לפי שאין מים המרים - מי סוטה דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, שאם יש שם מכה בבשר, מחלחל הסם ויורד לגוף.
אבל אם אין שם מכה, אינו מועיל ואינו מזיק כלום, ומדוע לא ציינה זאת המשנה.
ומשנינן - לא קשיא.
כאן, קודם שנמחקה מגילה.
כאן, לאחר שנמחקה מגילה.  8 

 8.  ברמב"ם לא הוזכר הדין שמאיימין עליה שתשתה לאחר שנמחקה המגילה בסדר השקאת סוטה בפ"ג, ורק בפ"ד, בדיני אשה שאמרה איני שותה הזכיר את זה שאומרים לה בתי אם ברור לך וכו'. ומבואר דס"ל להר"מ שהדין שמאיימים עליה שתשתה, לא נאמר אלא כאשר אינה רוצה לשתות וכבר נמחקה המגילה, אבל בסתם אשה אין אומרים לה כלום לאחר שנמחקה המגילה.
כלומר, המשנה שהזכירה רק את האיום אם נטמאה, מתייחסת לזמן שעדיין לא מחקו את שם המפורש המופיע במגילת סוטה, שאז אין מנחמים אותה אלא מפחידים אותה כדי שלא למחוק את השם המפורש. אבל לאחר שכבר מחקו את המגילה לתוך המים, אזי אדרבא, מנחמים ומרגיעים אותה שלא תחשוש, בכדי שלא תודה שהיא טמאה אם באמת היא טהורה, ויצא לעז על משפחתה.
ואומר לפניה דברים וכו'.
תנו רבנן: אומר לפניה הכהן דברים של הגדה, ומעשים שאירעו, ומובאים בכתובים הראשונים.
כגון, למה שרומז הכתוב במשלי "אשר חכמים יגידו, ולא כחדו מאבותם", שפסוק זה רומז על יהודה וראובן, שחטאו והודו בחטאם.
יהודה הודה במעשה תמר, כשאמר "צדקה ממני" ולא בוש, מה היה סופו? - נחל חיי העולם הבא.
וכן ראובן הודה  9  במעשה בלהה, ולא בוש, מה היה סופו? - נחל חיי העולם הבא.

 9.  בפשטות לשון הפסוקים מבואר שראובן שכב עם בלהה, אבל כבר אחז"ל דח"ו שראובן חטא, אלא שהחליף יצועי אביו והעביר מטתו לאהל לאה. ועיין בר"מ שכתב כי כשאומרים לפניה את מעשה ראובן, מספרים זאת כפשוטו של מקרא. ומכאן הוכיח הרמ"א בתשו' (סי' יא') שמותר להוציא שם רע - מפני דרכי שלום. שהרי מטרת האיום בכדי שלא למחוק את השם המפורש. ועיקר מחיקת השם המפורש הוא כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, וא"כ וודאי שמותר להוציא שם רע בכדי להשכין שלום. וע"ש.
ואף האשה, כדאי לה שתודה שחטאה, ובזה תזכה.
ומה שכרן של יהודה וראובן?
ותמהה הגמרא: מה היא השאלה "מה שכרן"? -
כדקא אמרינן!
הרי נאמר כבר שכרן, שזכו לחיי העולם הבא.
אלא מבארת הגמרא, מה שכרן של יהודה וראובן בעולם הזה -
שזכו כמו שכתוב באיוב "להם לבדם ניתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם".
והיינו, ראובן זכה שנטל חלק ונחלה בארץ לפני כולם, ויהודה זכה למלכות, שניתנה רק לבני יהודה, ולא לזרים.
ומקשינן - בשלמא ביהודה, אשכחן דאודי
- מצינו בפסוק שהודה
דכתיב - "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני".
אלא ראובן - מנא לן דאודי? מנין שהודה בחטאו.
ומשנינן - דאמר רב שמואל בר נחמני, אמר בשם רבי יוחנן.
מאי דכתיב "יחי ראובן ואל ימות, וזאת ליהודה"? מהו הלשון "וזאת" שנאמר לפני ברכת משה ליהודה? - כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, והיו עמם עצמות השבטים, היו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון, שהרי נידה את עצמו, כשאמר לאביו - וחטאתי לך כל הימים!
עד שעמד משה, ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם! מי גרם לראובן שהודה שחטא? - יהודה! על ידי כך שהודה במעשה תמר, וגרם לראובן שאף הוא יודה.
וזהו "וזאת ליהודה", כלומר, הודאת ראובן, המוזכרת קודם לכן, היתה אודות להודאתו של יהודה.
ואז ממשיך משה רבנו ואומר, כיון שכן - שמע ה' קול יהודה!
על אבריה לשפא - חזרו אבריו של יהודה למקומם, שהתחברו יחד, ופסקו מלהתגלגל.
ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא. אבל עדיין לא עלתה נשמתו לישיבה של מעלה.
המשיך משה רבנו להתפלל "ואל עמו תביאנ ו".
העלו את נשמתו לבי"ד של מעלה.
ולא היה קא ידע משקל ולמיטרא בשמעתתא בהדי רבנן - ועדיין לא היה יהודה יודע לבוא במשא ומתן עם תלמידי הישיבה של מעלה.
הוסיף משה והתפלל - "ידיו רב לו".
אך עדיין לא הוה קא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.
לא זכה שדבריו יתקבלו.
הוסיף משה והתפלל "ועזר מצריו תהיה".
מכל מקום, בברייתא זו מבואר, שבפסוק "וזאת ליהודה", נרמז שראובן הודה במעשה בלהה.
ומקשינן - בשלמא יהודה דאודי, כי היכי דלא תשרף תמר - יהודה הודה שפיר, בכדי למנוע מתמר להישרף, שלולי הודאתו היו סבורים שזינתה.
אלא ראובן, למה ליה דאודי - מדוע הודה?
והא אמר רב ששת: חציף עלי דמפרט חטאיה - חצוף בעיני מי שמפרסם חטאיו, ואינו בוש בדבר.
ומשנינן - כי היכי דלא ליחשדו אחוהי בהדיה  10  -

 10.  בספר מנחת חנוך מצוה שע"ד הקשה, אם משום טעם זה. לא היה צריך ראובן אלא להודות בצנעא בפני אביו, שהוא זה שחשד, ומדוע הודה בכך ברבים. וצ"ע. ואולי אפשר לתרץ, שגם שאר האחים ידעו שאביהם חושד בהם, וא"כ כל אחד מהם חשד באחיו האחרים, שהרי כל אחד ידע שהוא לא זה שחטא, ואם לא היה ראובן מודה בגלוי, היו אחיו ממשיכים לחשוד זה בזה.
ראובן הודה בכדי שידעו על כל שאר אחיו שהם לא אלו שחטאו, ולא יחשדו בכל אחד מאחיו מספק.
אם אמרה טמאה אני וכו':
שמעת מינה - מדברי המשנה שאמרה שכותבת שובר על כתובתה, נלמד שכותבין שובר,  11  בכל פעם שהלוה משלם את חובו, ואין דורשין מהמלווה לקרוע את השטר.

 11.  בתוס' הקשו שאין מכאן שום הוכחה, שהרי בעלמא בלוה ומלווה, שייך לומר שאין כותבין שובר אלא הלווה אינו משלם עד שיקרעו את השטר, אבל בנד"ד הרי אין האשה מקבלת את הכתובה, ואם לא נכתוב שובר יכולה היא לומר שאבדה לה הכתובה, ואחר שיגרשנה תביא את הכתובה ותתבע. ולכן מוכרחים לכתוב שובר. ותי' שאם בעלמא אין כותבין שובר אלא קורעים את השטר, אף כאן לא היו עושים כן. והיה הבעל מעכב את נתינת הגט לאשתו עד שתביא את כתובתה ותקרע אותו, וא"כ מזה שאמרה המשנה שכותבים שובר, ראיה שתמיד כותבים שובר. ובתשו' רע"א (סוף דו"ח) כ' עפ"ז להוכיח שאשת איש שזינתה, יכולה לדרוש מבעלה שיגרשנה. ומה שמבואר בתוס' בזבחים שאין הבעל חייב ליתן לה גט, ודי בכך שיפרוש ממנה, היינו דווקא אם אינה דורשת גט, אבל אם דורשת גט חייב ליתן לה, שהרי אם בכל אופן אינו חייב ליתן לה גט, מה אמרו התוס' שיעכב הגט עד שתביא את הכתובה, הרי בכ"א יכול לעשות זאת גם אם תביא את הכתובה. ועיין שם ברע"א שדחה את הראיה הנ"ל באופן פשוט. ע"ש.
וזה שלא כדעת רבי יהודה, שסובר (ב"ב קע ב) שאין כותבין שובר, אלא המלווה צריך לקרוע את השטר. שאם לא כן, יצטרך הלוה לשמור את השובר כל ימיו.
אמר אביי: תני, מקרעת. - אין להוכיח מכאן כלום, אלא אפשר לגרוס במשנה במקום שוברת כתובתה - מקרעת כתובתה, והיינו כדעת רבי יהודה.
אמר ליה רבא: והא שוברת קתני!
הלוא הגירסא הנכונה במשנה היא - שוברת כתובתה, ואין לשנות את הגירסא, וחוזרת הראיה שדעת המשנה שכותבים שובר.
אלא אמר רבא - גם אם הגירסא היא "שוברת כתובתה", אפשר לדחות את הראיה, דבמקום שאין כותבים כתובה עסקינן, ולהעמיד את המשנה במקום שאין מנהג לכתוב כתובה, אלא סומכים על תקנת בי"ד המחייבת כתובה, ולכך חייבת לכתוב שובר, שהרי אין כתובה שאפשר לקרוע אותה.
ואם אמרה טהורה אני, מעלים אותה לשער מזרח:
ומקשינן: מעלים אותה?

דרשני המקוצר