פרשני:בבלי:סוטה טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה טו ב

חברותא

דשמעיה רבן גמליאל לרבי מאיר,  1  דקאמר בברייתא לעיל ח ב: "רבי (מאיר) אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, וכן אתה מוצא בסוטה, היא הסוטה האכילתו לבועל מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה".

 1.  ראה מה שכתבו היעב"ץ, ומהר"ץ חיות כאן.
ואמר ליה רבן גמליאל לרבי מאיר: התינח עשירה שאכן האכילתו מעדני עולם, עניה שאין לה מעדני עולם מאי איכא למימר, למה היא מביאה מאכל בהמה!?
אלא הטעם שקרבנה הוא מן השעורים: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה לבאר את סדר השקאת הסוטה.
כתיב בפרשת סוטה: "והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים".
היה הכהן מביא פיילי (כוס של מים)  2  של חרס, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור  3  אשר בעזרה.

 2.  כן פירש רש"י, וכן כתב הרע"ב שבלשון יוני "פיילי" הוא "כוס"; והרמב"ם והמאירי פירשו: "כלי". והוסיף המאירי: "והוא (פיילי) מונח לכלי המוכן לשתיה של פורענות, וכדכתיב (ישעיה נא יז): "את קובעת כוס התרעלה שתית מצית", ותרגומו "פיילי". וראה שופטים (ה' כד כה) "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך. מים שאל (סיסרא) חלב נתנה (יעל), בספל אדירים הקריבה חמאה", ובתרגום שם (הובא ב"תוספות שאנץ" כאן) "בפיילי גבריא קריבת חמאה"; ואולי סובר המאירי, שאף ספל זה מוכן לשתיה של פורענות, שהרי על ידי אותו ספל נתקיים (שם פסוק כו): "ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו, ומחצה וחלפה רקתו". ואולם ראה ב"מלאכת שלמה" שהביא עוד מתרגום ירושלמי על הפסוק "ועשית קערותיו", שתרגם: "פיילוותיה", וכן הביא, שתרגום "השותים במזרקי יין", הוא: "בפיילי חמר".   3.  פירש רש"י: "דכתיב: מים קדושים, ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי, הכי תניא בספרי"; והאחרונים כאן העירו, דלכאורה הוא הדין כל מים אחרים שנתקדשו בכלי, והביאו דברי האונקלוס שתרגם את המלים "מים קדושים": "מי כיורא".
רבי יהודה אומר: רביעית הלוג בלבד היה נותן לתוכה.
כשם שממעט רבי יהודה בכתב שהוא כותב במגילת הסוטה, וכפי שיתבאר במשנה הבאה.  4 

 4.  לקמן יז א.
כך ממעט רבי יהודה במים.
יצא הכהן מן העזרה ונכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם - נראה וניכר משאר רצפת ההיכל - אמה על אמה, והיתה שם טבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה (בטבלא), כדי להרים בה את הטבלא.
וכשהוא מגביהה לטבלא, נוטל  5  עפר מתחתיה, ונותן מן העפר שיעור גדול כל כך עד כדי שיראה העפר על המים.  6 

 5.  נכתב על פי הגירסא שבמשניות.   6.  נתבאר על פי לשון המאירי, שכתב: "ונוטל עפר מקרקע שתחתיה, ונותן על המים בכדי שיראה, ר"ל שנותן מן העפר שיעור גדול כל כך, שיהא נראה וניכר על פני המים"; ומיהו יש לעיין, שהרי העפר כבד הוא מן המים, ולא תמצא שייראה העפר על פני המים אלא לכשייספגו כל המים בעפר, ונמצא שאין העפר נראה על פני המים, וגם נמצא לפי זה, שאינה שותה "מים המאררים", אלא טיט סמיך מאד. ולשון הרמב"ם (סוטה ג י) הוא: "ולוקח עפר מקרקע המשכן, ונותנו על פני המים, כדי שייראה על פני המים", ומשמע, שאין המשנה באה ללמד כמה עפר הוא נותן, אלא דין הוא בצורת הנתינה שלא יתנהו בתוך המים, אלא יפזרנו על פני המים, כדי שבשעת נתינה ייראה העפר על פני המים, אבל באמת לאחר מכן שוקע העפר בתוך המים. וראה עוד בגמרא לקמן טז ב: "שלשה צריך שייראו: עפר סוטה, ואפר פרה, ורוק יבמה", ודין אפר פרה נלמד שם בגזירה שוה מעפר סוטה, וכתב הרמב"ם (פרה ט א): "ונותן אפר על פני המים כדי שיראה על פני המים, אף על פי שהיא חבית גדולה מלאה מים, ומערב הכל". ומיהו לשון רש"י בסוף המשנה: "שלא יהא נבלע בתוכן", לא משמע כן; וראה בכל זה ב"דבר שאול" סימן כד אות א, וראה שם גם במה שהביא מדברי ה"חזון איש".
שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים, ומדלא אמר הכתוב "ונתן במים", אלא "ונתן אל המים", משמע, שלא יהא העפר נבלע בתוך המים.
גמרא:
תנא בברייתא:
היה מביא פיילי של חרס חדשה, כלומר: שלא נעשתה בה מלאכה,  7  דברי רבי ישמעאל.

 7.  כן נראה מהמשך הגמרא, וכן הוא בלשון הרמב"ם (סוטה ג ט) ; ואף שלדעת הרמב"ם שם, אפילו כלי שהשחיר ונראה ישן, הרי הוא פסול, כמובא לקמן בהערה בהמשך הענין, ביאר ב"קרן אורה", שלפי דעת הרמב"ם "תיבת חדשה תרתי במשמע, חדא שלא נעשה בה מלאכה, ועוד דלא נשתנו מראיה מפני יושנה", ראה שם סוף ד"ה אמר רבא.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי ישמעאל?
פרשת טהרת המצורע בסוף ימי חלוטו (ויקרא יד ב):
"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן. וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן, ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים (מי מעיין שלא נעשה בהם מלאכה). את הצפור החיה יקח אותה, ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים, וטהרו, ושלח את הצפור החיה על פני השדה.
כי גמר בגזירה שוה "כלי כלי" ממצורע ביום טהרתו:
מה להלן - גבי מצורע - נותן הוא את המים החיים בכלי חרס חדשה.
אף כאן - בסוטה - הרי הוא נותן את המים בכלי חרס חדשה.
ומפרשינן: והתם גבי מצורע מנלן שהוא נותנם בכלי חרס חדשה שלא נעשתה בה מלאכה? משום דכתיב: "ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים", הרי שהוקש הכלי למים, וכדי ללמד:
מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה, שהרי נאמר "חיים".  8 

 8.  רש"י; וכתב ה"חזון איש" (סימן קמו לדף זה ד"ה נגעים): ולא אתפרש, מאי משמע ד"חיים" היינו שלא נעשה בהן מלאכה; ונראה, כיון דמלאכה פוגמת במים, דנחשבים כמו שופכין בעיני בני אדם, ופסולים לנטילת ידים, כדתנן במסכת ידים, ומאבדים חשיבותם, לכן אימעט מ"חיים", דבעינן שיהיו קיימים בחשיבותם.
אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה.
ומקשינן: ומאחר שאתה לומד גזירה שוה ממצורע, תאמר גם:
אי מה להלן במצורע הצריך הכתוב "מים חיים" דהיינו מי מעיין -
אף כאן בסוטה יתן בכלי החרס מים חיים!?
ומשנינן: לרבי ישמעאל - הלומד גזירה שוה ממצורע - הכי נמי (אכן כן) שנוטל הוא מים חיים לסוטה, שהרי מי סוטה ניטלים מן הכיור כמבואר במשנתנו, ולדעת רבי ישמעאל כל מי כיור מי מעיין הן.
דאמר רבי יוחנן: מי כיור מהיכן היו באים: רבי ישמעאל אומר: מי מעיין הן.
וחכמים אומרים: אף משאר מימות הן, אם רצה ליתן בתוכן מי מקוה - יתן.
ואכתי מקשינן לרבי ישמעאל הלומד מגזירה שוה דמצורע:
והרי איכא למיפרך:  9 

 9.  ומאחר שגזירה שוה זו אינה מופנית, לכן אף שלמדין ממנה, אם יש להשיב משיבין, ראה תוספות.
מה למצורע, שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, תאמר בסוטה שאינה טעונה את כל אלו!?
אלא אמר רבה בטעמו של רבי ישמעאל המצריך פיילי חדשה בסוטה:
כי אמר קרא בפרשת סוטה: ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס, ומדלא אמר הכתוב: "ולקח כלי חרס ונתן בו מים", הרי משמע שיתננו בכלי שאמרתי לך כבר (שהוזכר במקום אחר), והוא הכלי האמור במצורע.  10  אמר רבא:

 10.  הקשה רבינו עקיבא איגר: אם כן "חרס" למה לי, והרי כיון שמשמעות הכתוב היא: כלי שאמרתי לך במצורע, הרי כבר ידענו שבכלי חרס היה נוטל, וכמו במצורע! ? וב"הערות" להגרי"ש אלישיב שליט"א תירץ, שאם לא היה מפורש בכלי חרס, הייתי אומר דהכוונה לכלי שאמרתי בפרה "ונתן עליו מים חיים אל כלי", ולכן כתיב "בכלי חרס", שמזה נדע שהכוונה למקום אחר הטעון "כלי חרס" דהיינו מצורע, ולא כלי של מי פרה שאינו של חרס.
לא שנו חכמים החולקים על רבי ישמעאל, וסוברים, שכלי ישן כשר למי סוטה - אלא בכלי שבישל בו ועדיין לא נתאכמו (הושחרו)  11  פניו מחמת האש.  12 

 11.  "שחור" בארמית הוא "אוכמא".   12.  נתבאר על פי רש"י; אבל שיטת הרמב"ם היא, שחילוקו של רבא הוא לפי שיטת רבי ישמעאל הסובר שכלי חדש בלבד הוא שכשר למי סוטה, ולהוסיף בא רבא, שכלי חדש שנתאכמו פניו, היות והוא נראה כמו ישן אף הוא פסול; וזה לשון הרמב"ם (סוטה ג ט): ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה (כדברי רבי ישמעאל), ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן (כדברי רבא, דהיינו "נתאכמו פניו"), ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש, כשר", וראה הערה לעיל בתחילת הגמרא, שלדעת הרמב"ם תרתי איתנייהו בלשון "חדשה", ראה שם. וראה בהגהות הרד"ל שהעיר, דמדברי הירושלמי שנקט לשון "מפוחם", ולא "מאוכם" כלשון הבבלי, נראה כדברי רש"י, כי "מפוחם" היינו מחמת האור, ולא מחמת שבלה הכלי.
אבל אם נתן את המים בכלי שנתאכמו פניו מחמת האש, הרי אלו פסולין.
ומפרשינן: מאי טעמא?
משום דבעינן כלי של סוטה דומיא דמים של סוטה, מה מים שלא נשתנו,  13  אף כלי שלא נשתנה.

 13.  כתב רש"י: "נהי דמי סוטה לרבנן לאו חיים נינהו, (שהרי מי כיור הן) דמכשרי בשאר מימות, מיהת לא נשתנו, וכלי נמי בעינן דלא נשתנה". אבל התוספות כתבו, שאסמכתא בעלמא היא, כי מי כיור שנשתנו מראיהן הרי הן כשרים, וכמו שהוכיחו.
בעי רבא:
כלי חרס שנתאכמו, והחזירן לתוך כבשן האש בו מצרפים קדרות חדשות של חרס, ונתלבנו הכלים שם, מהו שיוכשרו הכלים ליתן בהם מי סוטה?
ומבארת הגמרא את צדדי הספק:
מי אמרינן: כיון דאידחי אידחי, הואיל ונדחו שוב לא יוכשרו?
או דילמא: כיון דהדור הדור, כיון שחזרו ונתלבנו, חזרו להיות כשרים למי סוטה?  14 

 14.  כתב ה"חזון איש" (סימן קמו לדף זה), שנידון הגמרא כאן אינו מענין "דיחוי אצל מצוות" האמור בסוכה לג א לענין לולב שנקטם ונפסל, ושוב עלתה בו תמרה, או הדס שהיו ענביו מרובין מעליו, ומיעטן; שהרי מבואר שם, שאין שייך דיחוי, אלא אם היו דחויים בכניסת החג, ואפילו אם הזמינם למצוה, מבואר שם ש"הזמנה לאו מילתא היא", ואילו כאן נידון הדיחוי הוא אפילו אם אין עדיין סוטה בעולם. והנידון הוא: אם "נשתנו" מיקרי כל שנשתנו פעם אחת, ואף שתיקנן, שאף המתוקנין אינם נקראים חדשים, אלא צריך שיהיו חדשים מחמת שלא נתישנו מעולם, או אפילו נתישנו ונתחדשו מיקרי חדשים, וראה עוד שם.
תא שמע שאין הכלים כשרים, מאחר שנדחו:
דתניא: רבי אליעזר אומר:
עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנצרכים להזאת מי פרה, שהפשיל בהן קופתו לאחוריו, כלומר: תלה בהן את קופתו מאחוריו, הרי אלו פסולין, כיון שנתעקמו על ידי המשאוי,  15  ונשתנו.

 15.  כתב רש"י: "מדלא קתני: שנעשה בהן מלאכה, שמע מינה אמלאכה לא קפיד, אשינויא קפיד".
והא התם דהדרי ומפשטי (הרי חוזרים ומתפשטים הם), ומכל מקום הם פסולים לעולם, הרי שאנו אומרים: "כיון דאידחי אידחי".
ודחינן: התם באותה ברייתא אנו עוסקים בכגון דאיקלוף איקלופי (נתקלפה קליפתן), ושינוי זה שוב אינו חוזר, ולכן הם פסולים.  16 

 16.  בהגהות הרד"ל העיר, דמהרמב"ם והמאירי משמע, שלא היו גורסים "שני תולעת" בדברי רבי אליעזר, ומשום שבהם לא שייך "איקלוף איקלופי", וראה עוד שם.
שנינו במשנה: נכנס להיכל ופנה לימינו:
ומפרשינן: מאי טעמא פונה הוא לימינו:
דאמר מר: כל פינות  17  שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין.

 17.  א. מקור דין זה מתבאר בזבחים סב ב. ב. הגירסא המדויקת (בדפוסים ראשונים של ספרים שונים) היא: "פונות" לשון פניה.
שנינו במשנה: מקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה, וכשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שיראה על המים:
תנו רבנן: נאמר בפרשת סוטה: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים"
-
יכול יתקן (יזמין עפר) מבחוץ, ויכניס את העפר לחלל ההיכל ויתננו לתוך המים ודי בזה, כיון שהיה העפר במשכן -
לפיכך תלמוד לומר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" דמשמע בקרקעית המשכן, שהרי לא אמר: "ומן העפר אשר יהיה במשכן".
אי "בקרקע המשכן", כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא "ומן העפר אשר בקרקע המשכן", יכול, כי אז הייתי אומר: יחפור בקרדומות בקרקע המשכן ליקח משם עפר, ולפיכך תלמוד לומר: "אשר יהיה".  18 

 18.  נתבאר על פי הגהות הב"ח בדעת רש"י.
הא כיצד:
אם יש שם במשכן (היינו בהיכל) עפר תיחוח, הבא מקרקעית המשכן.
ואם אין שם עפר תיחוח, הזמן עפר מבחוץ ותן שם על קרקע המשכן, ומשם תנהו לתוך המים.  19  תניא אידך, עוד למדנו ברייתא אחרת שנחלקו בה תנאים אם כברייתא ראשונה, או לא:

 19.  א. הטעם שנותנו על קרקע המשכן, הוא כדי לקדשו שם, ראה רש"י לקמן טז ב ד"ה ומקדש. ב. כתב המאירי: "ולא עוד, אלא שאם בא לטרוח ולחפור, אינו רשאי לכתחילה, שנאמר: אשר יהיה בקרקע המשכן, אלא שאם חפר כשר הוא".
כתיב: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", והיות ולא אמר הכתוב "ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח", הרי זה מלמד שהיה מתקן (מזמין עפר) מבחוץ, ומכניס להיכל ונותנו אל המים, מבלי שיתננו תחילה בקרקעית המשכן.
ואם כן "בקרקע המשכן" למה נאמר, כיון שהוא מכניס עפר מבחוץ, ואף אינו נותנו בקרקע המשכן!?

דרשני המקוצר