פרשני:בבלי:סוטה כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה כב ב

חברותא

ועד כמה יש לו להמתין עד שיורה הלכה?
עד הגיעו לגיל ארבעין שנין.
ותמהה הגמרא: איני!
והא רבה, שנפטר צעיר, בגיל ארבעים, אורי, הורה הלכות!?
ומתרצת: מותר להורות עוד לפני הגיל הזה, בשוין, אם הוא וגדול העיר שוים בחכמתם, או כשאין מבוגר ממנו היכול להורות בעיר.
שנינו במשנה: ומכות פרושין וכולי. תנו רבנן: שבעה פרושין הן - פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מאהבה, פרוש מיראה.
ומבארת הגמרא מה הם שבעת הפרושים:
א. פרוש שיכמי - זה העושה מעשה שכם, כשם שאנשי שכם מלו עצמם שלא לשם שמים, כך הנהגת הפרישות שלו היא לשם הנאתו בלבד, שיכבדוהו בני אדם.
ב. פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו, שמהלך בצורה שאינו מגביה את רגליו אלא גוררם עקב אחר אגודל, ואצבעות רגליו נוקפים אבנים שבדרך.
ג. פרוש קיזאי -
אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים. שהולך ועושה עצמו כמי שעוצם עיניו מלהסתכל בנשים, וראשו נתקל בכתלים, וניקז ממנו דם.
ד. פרוש מדוכיא -
אמר רבה בר שילא: דמשפע כי מדוכיא. הולך כפוף ומשופע כמו מדוך מכופף, העשוי בצורת פטיש.
ה. פרוש המכריז ושואל תמיד "מה חובתי, ואעשנה ".
והוינן בה: הא הרי פרישות שכזאת - פרישות מעליותא מעולה היא, שהרי הוא מבקש ללמוד את מה שאינו יודע עדיין!?
ומשנינן, אלא המדובר בפרוש דאמר: מה חובתי תו, ואעשנה! שמראה את עצמו כמי שכבר קיים הכל, ומכריז ואומר: מה עלי עוד לעשות!? ו. פרוש מאהבה, שעבודת ה' שלו היא מאהבת שכר המצוות, ולא מאהבת קיום מצות ה'.
ז. פרוש מיראה של העונש.
כי קיום המצוות צריך להעשות למען קיום המצוות שציוונו הקב"ה, ולא לשם קבלת שכר (שסופו לבוא), או מחמת יראת העונש.
(וכתב המאירי: כללו של דבר: כל הבודל מדרכי העולם משום כוונתו לדרכי העולם, ולא לשם שמים, הרי זה כבורח מן העולם, ולמעשה הוא רודף אחריו!)
אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה!
משום דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא, הנסתרות מבני אדם, נסתרות הן רק מהם, ודמגליא מגליא, והנגלות להם, נגלות הן.
אך בי דינא רבה, לפני בית דינו הגדול של הקב"ה הכל גלוי, ליתפרע מהני דחפו גונדי, להפרע מאותם המכסים עצמם בטליתות אך בסתר אינם נוהגים כשורה.
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, לאשתו, לפני מותו: אל תתיראי מן הפרושין, החכמים, שלחמתי בהם, כי הם לא יינקמו ממך ומבניך עבורי, אלא ישאירו לך ולבנייך את כס המלוכה.
ולא ממי שאינן פרושין, הצדוקים, שהם אוהבי (שנעשה ינאי צדוקי).
אלא תתייראי מן הצבועין, שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס.
מתניתין:
רבי שמעון אומר: אין זכות תולה במים המאררים!
ואם (שאם) אתה אומר:  1  הזכות תולה במים המרים, נמצא -

 1.  נתבאר על פי גירסת רש"י וביאורו לעיל ו א. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות גרס "מדהא", וכתב: "ולשון מדהא בלשונם, הוא מראה עכור, אשר לא יהיה חזק הלובן, ולא יהיה לה בהירות ולא בהקות", ובלשוננו: "צבע דהוי"; וכן כתב הרע"ב "מדהה אתה את המים: מחסר ומחשיך, הגוון החסר נקרא "דיהא" בלשון משנה".
א. שמדחה אתה את כח המים בפני הנשים השותות, שלא יהו יראות מהם להודות שהיא טמאה, ויימחה שם הקדוש על המים.
ב. ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, לפי ששאומרים עליהן העולם "טמאות הן, אלא שלא בדקו אותן המים משום שתלתה להן זכות"!
רבי אומר: הזכות תולה במים המאררים, ואינה יולדת ואינה משבחת,  2  אלא מתנוונה והולכת (מכחשת והולכת). ולסוף, שהיא מתה באותה מיתה של ציבוי בטנה וניפול הירך.  3 

 2.  שלא כסוטה שנמצאה טהורה, שהיא יולדת ומשבחת.   3.  לעיל בגמרא ו א נחלקו רב ששת ורב יוסף, אם תנא קמא סובר אף הוא ש"מתנוונת והולכת", או שמא רבי הוא הסובר כן, ואין חכמים מודים לו; אבל במה שאמר רבי "לסוף היא מתה באותה מיתה", פירש רש"י שם, שבזה ודאי נחלק עליו תנא קמא. וראה בתוספות שם ד"ה אם, שהקשו: אם תמצי לומר שאפילו לתנא קמא היא מתנוונת והולכת, אם כן האיך אמר רבי שמעון "מדחה אתה את המים"? והרי יראו שמתנוונת! ? וראה מה שביארו שם.
אם נטמאת מנחתה של הסוטה, הרי דינה חלוק:
אם נטמאה עד שלא קדשה "קדושת הגוף" בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו עד שלא קדשו בכלי, ותפדה, ויביא בדמיה אחרת. לפי שכלי שרת בלבד מקדש אותה קדושת הגוף, אבל קדושת פה במנחות אינה עושה אלא "קדושת דמים" בלבד.  4 

 4.  על פי רש"י לעיל יד ב ד"ה אין מקדשין. וראה מה שצויין שם בהערה 6 מדברי הראשונים והאחרונים בענין זה.
ואם נטמאה מנחתה משקדשה קדושת הגוף בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות  5  שנטמאו משקדשו בכלי, ותשרף, שהרי קדשה קדושת הגוף, ואינה יוצאת עוד לחולין על ידי פדיון.

 5.  א. העירו האחרונים: למה צריך להשמיענו שמנחה זו היא "ככל המנחות", וכי למה היה עולה בדעתנו שלא תהיה כמותן (ולשון זה מצינו גם בברייתא לעיל ו ב לגבי מת הבעל או שהיא מתה: "קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או עד שמתה היא, הרי היא ככל המנחות ותשרף"; קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שיריים עד שמת הוא או שמתה היא, הרי היא ככל המנחות ותאכל")! ? וראה מה שכתבו ב"חזון יחזקאל" על התוספתא (סוטה פרק ב הלכה ו), וב"מנחה חריבה", וב"הערות". ב. לשון התוספתא (סוטה ב ו) הוא: "משקדשה בכלי, תעובר צורתה (שינוי צורת הקרבן על ידי לינת לילה) ותצא לבית השריפה". ופירש שם ב"חזון יחזקאל", שהתנא של התוספתא סובר, שכל הפסולים הנשרפים טעונים עיבור צורה תחילה קודם שיישרפו (ואפילו פיגול). אבל אנו לא סוברים כך, אלא כל ש"פסולו בגופו" (כמנחה שנטמאת), יישרף מיד, ואינו טעון עיבור צורה, וכמבואר בפסחים לד א ופב ב: "זה הכלל, כל שפסולו בגופו יישרף מיד". וראה מה שכתב בזה ב"מנחה חריבה" עמוד יז מדפי הספר. ואולם ראה לעיל ו ב שהובאה ברייתא זו בשינוי לשון, ולא נזכר שם "תעובר צורתה". ובהלכה ב שם נזכר דין "איני שותה" שמנחתה מתפזרת - והיינו נשרפת, לפי פירוש רש"י לעיל כ א - ולא נזכר שם "תעובר צורתה". ג. ובשאר המנחות הנשרפות שבמשנתנו, צידד ה"דבר שאול" סימן לח אות א, שהן טעונות עיבור צורה, כי אלו אין "פסולן בגופן" אלא "פסול מחמת דבר אחר", שהן טעונות עיבור צורה תחילה, כמבואר בפסחים שם. ואולם הרמב"ם לא הזכיר "עיבור צורה", וראה תוספות ביבמות ק א שכתבו על המשנה לעיל כ א גבי איני שותה או שנטמאת (שהן מכלל המנחות הנשרפות שבמשנתנו): דהא מתפזרין היינו נשרפין, דהא פסולו בבעלים, ואמרינן בפרק כיצד צולין (שם): "כל שפסולו בדם ובבעלים, תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה".
ואלו סוטות שמנחותיהן נשרפות:  6 

 6.  א. המנחות נשרפות רק אם קרו הדברים הבאים אחר שקדשו בכלי שרת; ואם קרו הדברים הבאים אחר שקרב הקומץ, ראה ברייתא לעיל ו ב ובתוספות שם ד"ה קרב. ב. בטעם שחילקה המשנה מנחות אלו ממנחה שנטמאת, יש מי שפירש על פי מה שכתב ב"דבר שאול" (ראה הערה קודמת), דמנחת האומרת טמאה אני, ושהוא או היא אין רוצים בהשקאה, ושבעלה בא עליה בדרך, טעונות "עיבור צורה"; ולכן חילקתם המשנה ממנחה שנטמאת, שהיא הרי נשרפת מיד כיון ש"פסולה בגופה". וראה עוד בהערה לקמן כג א בטעם שאמר התנא "וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות", ולא אמר "וכל הנשואות לכהנים", שהרי התנא מונה והולך את הסוטות שמנחותיהן נשרפות.

דרשני המקוצר