פרשני:בבלי:כתובות ט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות ט א

חברותא[עריכה]

אמר רבי אלעזר: הגמרא מביאה עתה את דבריו של רבי אלעזר בדין "פתח פתוח מצאתי", מפני שבהמשך הסוגיא מביאה הגמרא ראיה לדברי רבי אלעזר ממשנתנו.
פתח רחמה של הבתולה סגור עד לאחר ביאה ראשונה (אם לא שהוכתה תחילה על ידי עץ וכדומה, והיא נקראת "מוכת עץ", ויש הסוברים שאף "מוכת עץ" פתחה סתום); ודרכן של הבתולות שיוצא מהן דם בתולים בביאה ראשונה (אלא אם כן "מוכת עץ" היא, ויש הסוברים שאף "מוכת עץ" יש לה דם בתולים).
בעל שנשא אשה בחזקת בתולה,  האומר לאחר שבעל אותה ביאה ראשונה "פתח פתוח מצאתי", שלא כדרך הבתולות,  3  ובהכרח שנבעלה קודם ביאה זו.

 3.  כתב רש"י: וטענת דמים אין לו, כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים, או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם או לאו, אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא. ביאור דבריו, שהוקשה לו לפי המבואר בגמרא בהמשך הסוגיא, שעיקר חידושו של רבי אלעזר הוא שהוא בקי בפתח פתוח, אם כן תיקשי ממה נפשך: אם נמצאו לה דמים, אם כן בהכרח שבתולה היא, ואם לא נמצאו לה דמים, אם כן למה לו לבעל להיתלות בטענת פתח פתוח, שאנו מפקפקים באמינותה, והרי יש לו טענה עדיפה ממנה, שלא נמצאו לה דמי בתולים! ? ותירץ רש"י, שהיא ממשפחה שאין לבתולותיהן דמים, או שנאבדה המפה בה הוא בודק אם נמצאו לה בתולים.
הרי הוא נאמן לאוסרה עליו, מספק, שמא זינתה בין האירוסין לנישואין, ונאסרה על בעלה כדין זונה שזינתה תחת בעלה.  4 

 4.  כתב רש"י: אבל להפסידה כתובתה הוא לא נאמן. ואילו בהמשך הסוגיא אמר שמואל שהוא נאמן להפסידה כתובתה. ולדעת רש"י רבי אלעזר נחלק על שמואל בכך. ושלא כדעת התוספות בעמוד ב', ובביאור השיטות בזה, ראה בתוספות בעמוד ב' בד"ה נאמן, ובדברי המהרש"א שם.
ותמהה הגמרא על דינו של רבי אלעזר, כי אף אם אכן נאמין לו שמצא פתח פתוח, ואכן נבעלה לאדם אחר עדיין אינה נאסרת עליו -
ואמאי אסורה היא עליו!? והרי ספק ספיקא הוא אם בעילתה היתה באופן שנאסרה על בעלה, וכל ספק שהוא מורכב משני ספיקות אינו אסור.
והרי כאן יש שני ספקות, האחד: ספק נבעלה בהיותה ארוסה תחתיו, ונאסרה עליו כדין סוטה, ספק היתה הבעילה כאשר אין היא תחתיו, ולא נאסרה עליו.
ואף אם תמצי לומר שאכן תחתיו היא נבעלה, עדיין יש כאן ספק שני:
ספק אם נבעלה באונס ולא נאסרה עליו, כדין אשת ישראל שאינה נאסרת על בעלה אם נאנסה, ספק אם נבעלה ברצון ונאסרה עליו.
ומתרצת הגמרא את דברי רבי אלעזר:
לא צריכא, אכן לא נאמרו דברי רבי אלעזר בכל אשה -
אלא רק באשת כהן, שאסורה על בעלה אפילו אם נאנסה, ונמצא שאין איסורה תלוי אלא בספק אחד, שמא נבעלה תחתיו שמא לא נבעלה תחתיו, וספק איסור דאורייתא הוא לחומרא.
ואיבעית אימא: אפילו באשת ישראל יש אפשרות שאין בה אלא ספק אחד, ואף בה דיבר רבי אלעזר: וכגון דקביל בה אבוה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד (נתקדשה על ידי אביה בהיותה פחותה מבת שלש שנים),  5  שאז אין להסתפק בה שמא נבעלה כאשר לא היתה תחתיו, כי בתוליה של קטנה הנבעלת כשהיא פחות מגיל שלש שנים, חוזרים כמו שהיו לפני שנבעלה, ובהכרח שפתחה נפתח לאחר שהיתה בת שלש שנים, בשעה שכבר היתה תחתיו.

 5.  כתב רש"י: ועכשיו היא גדולה (יותר מבת י"ב שנים), ופיתוייה פיתוי, ואינו אונס. כי אילו היתה עכשיו בשעת נישואין קטנה פחותה מבת י"ב שנה, הרי שלא היתה נאסרת כלל, כי בעילת האשה הקטנה אינה אוסרת אותה על בעלה ישראל, כי "פיתוי קטנה" שאין לה דעת כאונס הוא נחשב. ולכן כתב רש"י שביאתו הראשונה של בעלה היתה לאחר שכבר גדלה, ויש לנו להסתפק שמא זינתה אחר שגדלה, ואם כן היא נאסרה על בעלה. והקשו התוספות: והרי אף אם עכשיו גדולה היא אין לך לאוסרה, היות ועדיין יש שתי ספיקות: האחד: אם נבעלה באונס או ברצון. השני: אם נבעלה ברצון כשהיא קטנה או גדולה, שהרי אם נבעלה כשהיא קטנה אין היא נאסרת על בעלה, ש"פיתוי קטנה אונס הוא"! ? ותירצו התוספות: היות ואף אם קטנה היתה, יסוד היתירה הוא משום "אונס", אין להחשיב שני ספיקות אלו כספק ספיקא, כי ספק אחד הוא בלבד, האם ברצון היתה הבעילה או באונס. אלא שהאופן שבו אירע האונס יש לו שתי אפשרויות, או אונס ממש, או בפיתוי קטנה שאף הוא, אונס הוא. וכיון שכן, אין להסתפק אלא בספק אחד, והוא: אם נבעלה באונס או ברצון, וספק איסור דאורייתא הוא ולחומרא.
וסבורה היתה הגמרא שחידושו של רבי אלעזר הוא, שהבעל נאמן היות והוא בא לאסור אותה על עצמו, ו"שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא" (עשה את האשה ביחס אליו כחתיכה של איסור) -
ולפיכך תמהה הגמרא: מאי קא משמע לן רבי אלעזר בכך? והרי כבר תנינא במשנה במסכת קדושין (סה א) לדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא"!?
קרובי האשה, בתה ובת בתה ובת בנה, אחותה, ואמה ואם אמה ואם אביה - אסורים על הבעל. וקרובי הבעל, בנו, אחיו ובן אחיו, וכן אביו - אסורים על האשה.
דתנן: האומר לאשה: "קדשתיך", ומאחר שקדשתיך, הריני אסור לקחת את בתך ואחותך ושאר קרובותייך, והיא מכחישה אותו, ואומרת: לא קדשתני.
הרי היא, האשה - מותרת בקרוביו. היות והיא מכחישה את דבריו, ואין עדים המעידים כדבריו.
ואילו הוא, האיש - אסור בקרובותיה, היות ו"שוייא אנפשיה (את קרובותיה עליו) חתיכה דאיסורא".  6 

 6.  כתב רש"י שבמסכת קידושין מעמידה הגמרא, שמדובר באומר: קדשתיה בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים. כי אם לא אמר כך, אלא אמר קדשתיך בלא עדים, אין הקדושין חלים כלל, שהרי קיימא לן "אין דבר שבערוה פחות משנים" ואין הקדושין (או הגירושין) חלין אם לא נעשו בפני עדים.
הרי שכבר חידשה לנו המשנה את דין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ולשם מה הוצרך רבי אלעזר להשמיענו דין זה!?
ומתרצת הגמרא:
מהו דתימא, אם לא היה מחדש רבי אלעזר את חידושו, שרק התם - כשאומר הבעל "קדשתיך" - דודאי קים ליה (ודאי בקי הוא בדבר), נאמן הבעל ביחס לעצמו.
אבל הכא, כשאומר "פתח פתוח מצאתי"
- הייתי אומר, שהיות וזו היא ביאתו הראשונה, לפי שעד עכשיו הוא לא היה נשוי, מיקם הוא דלא קים ליה (אינו בקי בדבר, ורך נדמה לו שפיתחה פתוח), ולא תיאסר עליו.
קא משמע לן רבי אלעזר שבקי הוא בכך, ולכן אסורה היא עליו.
ואין רבי אלעזר בא לחדש שאין אנו מחזיקים את הבעל כמשקר, כי דבר ברור הוא שביחס לאיסורו של הבעל עצמו הרי הוא נאמן, וכפי ששנינו במשנה בקדושין, אלא עיקר חידושו של רבי אלעזר הוא, שאין אנו אומרים מתוך טעות וחוסר בקיאות נדמה לו שמצא פתח פתוח ונאסרה עליו, אף שבאמת לא היה פיתחה פתוח.
ועוד מקשה הגמרא על דברי רבי אלעזר, מכיוון אחר:  7 

 7.  השמועה מתבארת על פי שיטת התוספות, ולראשונים בשיטה מקובצת ביאור אחר בהבנת הסוגייא, ראה בדבריהם.
ומי אמר רבי אלעזר הכי, שאשה נאסרת לבעלה על ידי זנות שלא בנוכחות עדים שיהוו "עדי קיום" על הזנות!?
והאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בלא עדים שזינתה בפניהם, אלא על עסקי קנוי וסתירה (שקינא לה בעלה, ואמר לה "אל תתייחדי עם אדם פלוני", ועברה על ציוויו ונסתרה עמו), שאז חידשה התורה שהיא נאסרת על בעלה מדין "סוטה", גם אם אין עדים שראו מעשה זנות  8  - וכמעשה שהיה בדוד המלך, שבא על בת שבע אשת אוריה החתי, ומפרש לה ואזיל.  9  ותמהה הגמרא על הקושיא:

 8.  נתבאר על פי התוספות שביארו את סברת הגמרא בקושייתה, שאין אשה נאסרת על בעלה אפילו אם ראה הבעל בעצמו שזינתה, כל שלא היו עדים שראו את זנותה, וכשם שאין קידושיה של אשה חלין אם לא היו עדים שראו את מעשה הקדושין (והם נקראים "עדי קיום"), וכן גירושין שלא נעשו בפני עדים אינם חלים, ומשום שאין דבר שבערוה פחות משנים, כך זנות שלא היתה בנוכחות עדים אין היא אוסרת את האשה על בעלה; ולא אסרה התורה את האשה בזנות כעין זו, אלא אם כן קדמו לזנות קינוי וסתירה. ובפשוטו יש לפרש כן גם את כוונת רש"י שכתב: ומי אמר רבי אלעזר הכי, שאשה נאסרת על פי בעלה, והיינו שאשה נאסרת ללא עדים; ואף שלפי זה לכאורה אין לשון רש"י "שאשה נאסרת על פי בעלה" מדוקדק כל כך, שהרי אף לפי סברת הגמרא עכשיו, אם היה אומר הבעל שאשתו זינתה בעדים, היה הוא נאמן, כשם שהאומר קדשתיך בעדים הרי הוא נאמן. הרי שאף על פי בעלה הרי היא נאסרת, ועיקר סיבת ההיתר - לפי סברת הגמרא בקושייתה - הוא משום שלא היתה הזנות בנוכחות עדים. מכל מקום מלשונות הראשונים בסוגייתנו נראה שהבינו את דברי רש"י כהבנת התוספות בסוגיא.   9.  (שמואל ב, יא ב ה): "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו, ויתהלך על גג בית המלך, וירא אשה. וישלח דוד וידרוש לאשה, ויאמר, הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי. וישלח דוד מלאכים ויקחה, ותבוא אליו וישכב עמה". (יד יז): "ויהי בבקר, ויכתוב דוד ספר אל יואב (שר הצבא) וישלח ביד אוריה. ויכתוב בספר לאמר, הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו ונכה ומת. ויהי בשמור יואב, ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב, ויפול מן העם מעבדי דוד, וימת גם אוריה החתי". (כז): "ויעבור האבל, וישלח דוד ויאספה אל ביתו. ותהי לו לאשה, ותלד לו בן". בפשוטו, כוונת קושיית הגמרא היא, היות וזנות בלי עדים אינה אוסרת, אם כן לא היה עליה להיאסר כשאומר הבעל "פתח פתוח מצאתי", שהרי אף אם נאמינו שמצא פתח פתוח ואכן ראיה היא שזינתה, הרי לא היו עדים על הזנות ולמה תיאסר. ואולם לשון התוספות אינו כן, שכתבו "אבל אהא דאמר רבי אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח, שפיר פריך". ונראה מלשונם שאילו היו עדים על מציאת פתח פתוח שפיר דמי, וכל קושיית הגמרא היא, מפני שאף על מציאת הפתח הפתוח לא היו עדים. וכתב רבי שלמה איגר (הובאו דבריו בלקוטי הרעק"א לדף ב א) על פי מה שכתב הבית שמואל (סימן מב ס"ק יב) שעדי ידיעה בקדושין (כגון שראו את הטבעת שהיתה מתחילה ביד הבעל כשהיא עתה ביד האשה) כמוהם כעדי ראיה והקדושין חלין, ולכן, אם היו עדים רואים את פיתחה הפתוח ויודעים על ידי זה שבהכרח נבעלה, הרי זה כאילו ראו את הזנות עצמה, והיתה נאסרת אף לפי סברת הגמרא בקושייתה שאין זנות בלי עדים אוסרת. ואולם חידוש יש בדבריו, שאפילו ראיית פתח פתוח, שאינו בהכרח ביאת זנות, היות ואפשר שלא היתה הזנות תחתיו, אף זו תיחשב כידיעה, וראה היטב את דברי הרשב"א מה שהקשה על פירוש התוספות.
ותסברא, וכי סבור אתה שאכן אמר רבי אלעזר שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה, וכפי שהיה אצל דוד, שנאסרה אשת אוריה על אוריה רק כיון שנבעלה לדוד אחר קינוי וסתירה!?
וכי מעשה שהיה בדוד - בקינוי וסתירה הוה!? והרי מעולם לא קינא לה אוריה!?
ועוד תיקשי: מי אסרוה, וכי אסרוה על אוריה  10  עד שאמר רבי אלעזר שאין היא נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, וכפי שאסרוה על אוריה בעלה של בת שבע!?

 10.  כתב רש"י: ועוד, מי אסרוה על אוריה, דאילו נאסרה על אוריה, נאסרה אף על דוד, דקיימא לן (גבי סוטה): כשם שאסורה לבעל - כך אסורה לבועל. ומה שלא פירש רש"י שקושיית הגמרא היתה "ומי אסרוה על דוד", ואף שלפי הבנת הגמרא השתא בדברי רבי אלעזר, אף על הבועל אין האשה נאסרת בלא קינוי וסתירה. היינו, משום שרבי אלעזר נקט בלשונו "אין האשה נאסרת על בעלה", ואם כן משמע שדמיון ה"מעשה שהיה" הוא לענין איסור הבעל, ולא לענין איסור הבועל.
ומתרצת הגמרא: הא, לא קשיא!
אם משום קושיא זו - אין נדחים דברי רבי אלעזר!
כי לא הביא רבי אלעזר את המעשה שהיה בדוד, כדוגמא של איסור על ידי קינוי וסתירה, אלא רק הביא זאת כראייה לדינו.
והכי קאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בזנות גרידא - אלא על עסקי קינוי וסתירה.
וראייה לדבר, ממעשה שהיה אצל דוד ובת שבע, דלא הוה, שלא היה שם קינוי וסתירה, ולכן לא איתסרא בת שבע על אוריה על אף שזינתה תחתיו עם דוד!  11 

 11.  לפי ביאור התוספות בסברת הגמרא בקושייתה, שאין זנות ללא עדים אוסרת, מתבארת כוונת רבי אלעזר כך: היות ובאותה ביאה לא היו עדים, ואף לא קדמו לה קינוי וסתירה, לכן לא נאסרה אשת אוריה עליו. ואולם בדעת רש"י לכאורה אי אפשר לפרש כן, שהרי לדעת רש"י בסוף העמוד אכן היו עדים לאותה ביאה, וכלשון רש"י שם שכתב: "שהרי הרבה עדים ידעו"; ואכן התוספות נחלקו עליו שם, וכתבו "דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו, מכל מקום לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שימש (דוד) ".
ומאחר שנתבארו דברי רבי אלעזר אלו, חוזרת הגמרא לדון בדבריו כאן:
מכל מקום, קשיא דברי רבי אלעזר בסוגייתנו, שהרי לפי דברי רבי אלעזר עצמו, רק על ידי קינוי וסתירה - אין, אכן נאסרת היא על בעלה.
אבל על ידי אמירת הבעל "פתח פתוח מצאתי" - לא נאסרת האשה על בעלה, היות ולא היו עדי קיום על הזנות.
ואילו כאן אמר רבי אלעזר שהאשה נאסרת על ידי אמירת הבעל "פתח פתוח מצאתי"!?
ותמהה על התמיהה: ולטעמיך, לטעמך, שאתה מבין את דברי רבי אלעזר שם, שאין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה. ומתוך כך הוקשה לך על דברי רבי אלעזר בסוגייתנו -
וכי אפשר לומר שלפי דעת רבי אלעזר רק על ידי קנוי וסתירה, אין, רק אז נאסרת האשה המזנה על בעלה. אבל על ידי עדים המעידים על זנותה - לא נאסרת על בעלה, וזהו מה שאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה!?
והרי התורה אמרה "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ומפורש בכתוב, שאם "מצא בה ערות דבר", והוא על ידי עדים שהעידו על זנותה, כמבואר בגמרא במסכת סוטה (ג ב), עליו לגרשה משום שנאסרה עליו. ואם כן ודאי שלא עלתה על דעתו של רבי אלעזר לומר כן.  12 

 12.  קושיית הגמרא טעונה תוספת ביאור, כי לפי הבנת הגמרא בקושייתה, שאכן עיקר דברי רבי אלעזר הם לומר שאין האשה נאסרת על בעלה בלי עדים אלא רק על עסקי קינוי וסתירה, הרי אי אפשר להקשות: קינוי וסתירה אין, עדים לא. ובפשוטו, ביאור כוונת הגמרא היא, היות ואף לפי דבריך אין דברי רבי אלעזר משמעם כפשוטם, שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, אלא בהכרח שכונת דבריו היא, לומר ש"אין האשה נאסרת על בעלה בלי עדים אלא על עסקי קינוי וסתירה". ואם כן, שאף לדבריך צריך להוסיף בדברי רבי אלעזר דברים שלא הוזכרו בדבריו בפירוש, יכולים אף אנו לפרש את דבריו כאופן שמבארת הגמרא. ואולם ראה בלשון התוספות שכתבו "קינוי וסתירה אין עדים לא - הכי נמי דלא אתא למעוטי על פי עצמו, דכעדים דמי, כיון דקים ליה", ואין במשמעות דבריהם כפי שנתבאר. ולפי מה שביאר דבריהם המהרש"א, נראה שפירוש קושיית הגמרא הוא: לו יהא כדבריך, שאין זנות אוסרת ללא עדי קיום, מכל מקום, אם היו באים עדים על מציאת פתח פתוח הרי שהיתה נאסרת האשה על בעלה, כי עדים על "פתח פתוח" דינם כעדים על הזנות (וכפי שנתבאר בהערה לעיל בשם רבי שלמה איגר). וכיון שעדים על פתח פתוח מועילים כעדי קיום, אף מציאת הפתח הפתוח על ידי הבעל עצמו, נחשבת היא כאילו באו עדים על מציאת הפתח הפתוח. וביאור ענין זה ראה בספר "זכרון לאה" (שבסוף ספר "מגלת ספר" על התורה) בענין "עדי קיום בסוטה".
אלא בהכרח, שרבי אלעזר אינו עוסק ב"עדי קיום", אלא ב"עדי בירור", לברר בפני בית הדין את עובדת הזנות, והכי קאמר:
אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד המעיד בפנינו על זנותה, אלא בשני עדים המעידים כן בפנינו.  13  ואילו לאחר קינוי וסתירה (שהעידו שני עדים שקינא לה בעלה, ושנסתרה עם מי שהתרה בה שלא תסתתר עמו)  14  - אפילו בעד אחד המעיד על זנותה נמי נאסרת.  15 

 13.  פירוש, אף על פי שעד אחד נאמן באיסורין, בכל זאת, עד אחד האומר לבעל "אשתך זינתה" אינו נאמן, היות שאין דבר שבערוה פחות משנים. תוספות רי"ד.   14.  רש"י.   15.  אף בלא שיעיד עד אחד על זנותה היא נאסרת בקינוי וסתירה, אלא שאיסורה על ידי קינוי וסתירה אינו אלא מספק, ויכולה היא לשתות מים המאררים ולהיטהר, אך לאחר שבא עד אחד המעיד על זנותה, היא נאסרת בודאי. ויש מגדולי האחרונים הסוברים, שאין העד נאמן לאוסרה בתורת ודאי, אלא שהועיל העד האחד למנוע את שתייתה, וממילא אסורה היא, שהרי לא שתתה.
ועד שלא סיימה הגמרא לפרש את דברי רבי אלעזר, מבארת הגמרא שאין סתירה בין דברי רבי אלעזר שם לדבריו בסוגייתנו.
ומאחר שלא הצריך רבי אלעזר עדי קיום לאסור אותה מחמת הזנות. אם כן -
האומר "פתח פתוח מצאתי", נאמן לאוסרה על עצמו, היות וכשני עדים המעידים על זנותה דמי.
והיינו, שדבר ברור הוא לו שנבעלה, ולכן יכול הוא לאוסרה על עצמו מדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא".  16 

 16.  נתבאר לפי פשוטו. ואולם לפי פירוש זה, לכאורה "שפת יתר" היא התוספת שהוסיפה הגמרא "ופתח פתוח כשני עדים דמי", שהרי מעולם לא פקפקה הגמרא שלא תהיה אמירת "פתח פתוח מצאתי" כשני "עדי ברור" לאוסרה על עצמו. ואם כן, מאחר שדחתה הגמרא את הפירוש בדברי רבי אלעזר שהוא אומר שאין זנות בלא עדי קיום אוסרת, שוב ממילא דבר פשוט הוא שפתח פתוח כשני עדים דמי, ואין צורך לגמרא לומר זאת. ולדעת התוספות, כפי שביאר דבריהם המהרש"א (שהובא בהערה לעיל), נראה שעיקר דברי הגמרא אינם באים לסתור את ההבנה בדברי רבי אלעזר שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ב"עדי קיום", אלא עיקר דברי הגמרא הוא "ופתח פתוח כשני עדים דמי". כלומר, אף אם צריך עדי קיום, אין בכך סתירה לדברי רבי אלעזר שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, שהרי מציאת הפתח הפתוח על ידי הבעל כמוה כעדי קיום על הזנות. וכן נראה ברשב"א שהבין כן את הגמרא לפי שיטת התוספות, ולכן הקשה: אם כן לשם מה הוצרכה הגמרא להאריך ולומר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד, והרי לא היתה צריכה הגמרא אלא לומר "ופתח פתוח כשני עדים דמי". ומטעם זה וקושיות אחרות דחה הרשב"א את פירושם של התוספות בסוגייתנו, ובחר לו דרך שונה, ראה שם.
ולאחר שתירצה הגמרא את הסתירה כביכול בדברי רבי אלעזר, מוסיפה הגמרא ומבארת את סיום דברי רבי אלעזר "וכמעשה שהיה":
כך המשיך ושאל רבי אלעזר:
וכי תימא, מעשה שהיה בבת שבע, אשת אוריה - מפני מה לא אסרוה על אוריה!?
והרי אין צורך בקינוי וסתירה כדי לאסור אשה לבעלה, אלא עצם הזנות אוסרת, והרבה עדים היו בדבר שזינתה בת שבע עם דוד, שהרי הביאה דוד לביתו!?  17  התם, באשת אוריה לא נאסרה, כי - אונס הוה!

 17.  בפשוטו כך הוא ביאור קושיית הגמרא, ועל דרך שפירש רש"י לעיל את מה שאמרו בגמרא "ולא איתסרא", דהיינו על אוריה, וכפי שנתבאר לעיל, שנידון סוגייתנו הוא האיסור על הבעל, ולא על הבועל. ואולם רש"י פירש את לשון הגמרא "מפני מה לא אסרוה", היינו על דוד, וראה להלן. וכתב רש"י: מפני מה לא אסרוה על דוד, שהרי עדים הרבה ידעו. ותמהו התוספות על דבריו: גם אם היה ידוע לרבים שהביאה לביתו, מכל מקום לא ראו כמכחול בשפופרת, שבפני אדם לא שימש! ? וביאר תוספות הרא"ש: כיון שדוד שלח אחריה ונתייחד עמה בעדים, אמרינן "הן הן עדי יחוד - הן הן עדי ביאה". ואילו התוספות נחלקו על רש"י, ופירשו: אמאי לא אסרוה לדוד? והרי דוד היה יודע בודאי שנבעלה. ואע"פ שעשה דוד תשובה, מכל מקום עיכבה לו לאשה, ואם היתה אשת אוריה אסורה לו, לא היה אותו צדיק לוקחה לו לאשה. ותוספות הרא"ש הוסיף על פירוש התוספות: ואע"פ שלא היתה אסורה לאוריה, כיון שלא היו עדים, אסורה היתה לדוד, הבועל, היות שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל. וראה מה שכתב הרש"ש על קושיית תוספות הרא"ש "ואע"פ שלא היתה אסורה לאוריה", וראה תוספת ביאור בדברי תוספות הרא"ש בהערה לקמן.
שהרי לא ברצונה נבעלה לדוד, ולכן לא נאסרה על אוריה בעלה.  18 

 18.  בביאור לשונו של רבי אלעזר "וכמעשה שהיה", ראה במהרש"ל ובמהרש"א ובפני יהושע. ולמדו הראשונים והאחרונים מדברי הגמרא, שהאונס את אשת איש, לא זו בלבד שעל בעלה אינה נאסרת מאחר שלא זינתה מרצונה, אלא אף על הבועל אינה נאסרת, ואע"פ שהיה לנו לומר שתיאסר על בועלה שאנסה, לפי שאין האיסור על הבועל אלא במקום שאסר הוא אותה על הבעל, אבל באונס, שעל הבעל היא לא נאסרת, הרי אף על הבועל היא אינה נאסרת (וראה גם ברש"ש). ולפי זה, דברי תוספות הרא"ש שהוזכרו בהערה לעיל, שכתב "ואע"פ שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים, אסורה מיהא לבועל, שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל" - אין כוונתו לומר שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל כלל, אלא דוקא במקום שלפי דברי דוד היא אכן נאסרה על אוריה, אלא שביחס לאוריה אין היא נאמנת. אבל באונס, שאינה נאסרת כלל על הבעל, אף תוס' הרא"ש מודה שאינה נאסרת על הבועל משום שלא נאסרה על הבעל. ויש מגדולי האחרונים שכתבו (ראה משנה למלך פרק ב מסוטה הי"ב, ובית שמואל סימן יא וסימן קנט) שדין זה תלוי בשני תירוצי הגמרא כאן, ולפי האיבעית אימא אף באונס אסורה היא לבועל, ראה שם (וראה עוד בבית שמואל שם בדין אשת כהן שנאנסה אם היא אסורה לבועל).
ואיבעית אימא, משום טעם אחר לא אסרוה: כי הא דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

דרשני המקוצר[עריכה]