פרשני:בבלי:כתובות כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות כג א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: מאי שנא רישא שאם נישאת לא תצא, ומאי שנא סיפא שאם נישאת תצא  99 ?

 99.  הקשו התוספות - והלא ודאי שיש לחלק בין הרישא לסיפא, דברישא יש להעמידה בחזקת פנויה, ולכן אם נישאת לא תצא, (אך לכתחילה לא תינשא משום לזות שפתיים), ובסיפא, יש להעמידה בחזקת אשת איש, ולכן אם נישאת תצא? ותרצו התוספות - דמכל מקום אף ברישא היה לנו לומר שתצא מדרבנן, ולא להעמידה בחזקת פנויה כיון שתרי ותרי ספיקא דרבנן, ומדרבנן אין לנו להעמידה בחזקת פנויה.
ומשנינן: אמר אביי: תרגמה, (העמד את הברייתא) בעד אחד.
וכך הוא באור הברייתא: ברישא - אם עד אחד אומר - "נתקדשה", ועד אחד אומר - "לא נתקדשה", כיון שתרוייהו בפנויה קמסהדי, ולדברי שניהם היתה פנויה קודם שהתקדשה  100 , והאי עד, דקאמר - "נתקדשה", הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שנים. ולכן אם נישאת לא תצא  101 .

 100.  ויש להקשות, מדוע נזקקנו לומר ש"תרויהו בפנויה קא מסהדי", והלא אף בלא עדותם שהיתה פנויה אינו נאמן לומר שהתקדשה כיון שאין נאמנים על דבר שבערוה בפחות משני עדים? ואכן כתבו התוספות, שלאו דוקא נקט, ואין הכי נמי גם בלא עדותם שהיתה פנויה אינו נאמן לומר שהתקדשה. אך הר"ן הביא לתרץ בשם הרמב"ן - דסוגיין איירי כדעת רב פפא שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ולכן אי לאו שהיה עד כנגדו היינו חוששין לקידושין.   101.  ויש להקשות - מדוע לא תנשא לכתחילה, והרי אין נאמנים על דבר שבערוה בפחות משני עדים, ועדותו של העד שנתקדשה לאו כלום היא? ואין לומר שלא תינשא משום לזות שפתיים, כיון שלזות שפתיים לא שייכא אלא בתרי ותרי, או חד נגד חד, משא"כ בנידון דידן. (ע"פ המהר"ם שיף) (אכן לדעת הרמב"ן שהובאה בהערה הקודמת, לא קשיא, כיון שסבירא לן שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ואינו נאמן אלא משום שיש עד כנגדו, ולכן בזה יש לחוש ללזות שפתיים). ויעויין בתוספות שהקשו באופן אחר - מדוע לא תנשא לכתחילה, והרי יש לנו להעמידה בחזקת פנויה? וצריך לבאר, מדוע לא הקשו התוספות בפשטות שאינו נאמן משום שאין דבר שבערוה בפחות משנים? ויעויין בפתחי תשובה (אבן העזר, סי' מב') שהביא דעות, דהא דבעינן בדבר שבערוה שנים, היינו דווקא היכא שיש חזקה כנגד העד, אך אם אין חזקה כנגד העד סגי בעד אחד, וצריך לומר שסברו התוספות כדעות אלו, ולכן הוזקקו להקשות מחזקת פנויה. ותרצו התוספות - דאיירי כשידוע שזרק לה קידושין, ומספקא לן אי נפלו קרוב לו או קרוב לה, או בגוונא שראו כבר נרות דולקים ומיטה מוצעת, ואין ידוע אם התקדשה לו בסוף או לא, ולכן לכתחילה אי אפשר להעמידה בחזקת פנויה ולהתירה.
אבל בסיפא - אם עד אחד אומר - "נתגרשה", ועד אחד אומר - "לא נתגרשה", כיון שתרוייהו באשת איש קמסהדי, ולדברי שניהם היתה אשת איש קודם גירושיה  102 , והאי עד דקאמר - "נתגרשה", הוה ליה עד אחד, ואין דבריו של עד אחד נשמעים במקום שנים. ולכן אם נישאת תצא.

 102.  הקשה הר"ן - הרי כיון ששני העדים מכחישים זה את זה, ודאי שאחד מהם שקרן, ואם כן אין כאן אלא עד אחד שהיתה אשת איש, והיאך נאמן, הלא אין דבר שבערוה בפחות משנים? ותירץ - דאיירי כשידוע שהיו גירושין, אלא דמספקא לן אי נפל הגט קרוב לו או קרוב לה, ובזה נחלקו העדים, ובעדות זו אין הכרח לומר שאחד מהעדים שקרן, כיון שמצוי שטועים בדבר זה, ואם כן יש כאן שני עדים כשרים שמעידים שהיתה אשת איש.
עוד תירצה הגמרא:
רב אשי אמר: לעולם אפשר להעמיד את הברייתא בתרי ותרי, ונתרץ קושיית הגמרא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דאיפוך! (נהפוך את דברי הברייתא), ברישא נכתוב - "ואם נישאת תצא", ובסיפא - "ואם נישאת לא תצא".
וכך הוא ביאור הברייתא - ברישא - אם שנים אומרים - "ראינוה שנתקדשה", ושנים אומרים - "לא ראינוה שנתקדשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - תצא!, כיון שסומכים על העדים שאמרו שנתקדשה. משום שהעדים שכנגדם אינם מכחישים אותם, אלא רק אומרים שלא ראוה שהתקדשה, ולא ראינו אינו ראיה.
ומקשינן: פשיטא שמאמינים לעדים הראשונים! כיון שמה שאמרו העדים השניים - "לא ראינוה", אינה ראיה. ומה השמיעתנו הברייתא בדבריה?
ומשנינן: לא צריכא, דאיירי הברייתא כשדיירי העדים השניים בחצר אחד עם האשה.
מהו דתימא, - אילולי דברי הברייתא - אם איתא דנתקדשה הרי קלא אית לה למילתא, ובודאי היו שכניה יודעים מכך, ואם אמרו - "לא ראינוה שהתקדשה", הרי ראיה שלא התקדשה.
קא משמע לן הברייתא, דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא, ולכן כשאמרו "לא ראינוה", אין הדבר ראיה שלא התקדשה, וסמכינן על העדים הראשונים שאמרו "נתקדשה", ואם נישאת שוב - תצא!.
ממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא לדעת רב אשי: בסיפא דברייתא - אם שנים אומרים - "ראינוה שנתגרשה", ושנים אומרים - "לא ראינוה שנתגרשה", הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא. כיון שמה שאמרו "לא ראינוה", אינה ראיה שאכן לא התגרשה, ושמא התגרשה בצנעה, ולא ראוה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן בסיפא? הרי פשיטא ש"לא ראינו" אינו ראיה?
ואם תאמר, שהשמיעתנו הסיפא, שאע"ג דדיירי העדים השניים בחצר אחד עם האשה, והוה אמינא שאם לא ראו שנתגרשה הוי ראיה שאכן לא התגרשה, ודבר זה השמיעתנו הסיפא ש"לא ראינו", אינו ראיה.
והלא דין זה היינו הך דשמעינן ברישא, ומדוע חזרה הברייתא להשמיענו דין זה בשנית?
ומשנינן: לכך השמיעתנו הברייתא דין זה בשנית, כיון שמהו דתימא דוקא גבי קדושין הוא דאמרינן ש"לא ראינו" אינו ראיה, כיון דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. אבל גבי גירושין, אם איתא דאיגרשא, קלא אית לה למילתא, ואם שכניה לא שמעו שהתגרשה, הוי ראיה שלא התגרשה.
קא משמע לן בסיפא - דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא, ואין ראיה מכך שלא שמעו על גירושיה.:
שנינו במשנה: "ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא" כו':
הסתפקה הגמרא: על איזה חלק במשנה נאמר דין זה, רבי אושעיא מתני לה - ארישא דמתניתין, "האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת ... ואם יש עדים שהיתה אשת איש ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים, לא תצא.
רבה בר אבין מתני לה אסיפא דמתניתין, "אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת ... ואם יש עדים שנשבית ... אינה נאמנת", ואהא אמרינן - שאם משנישאת באו עדים לא תצא.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם: מאן דמתני לה ארישא, היינו רבי אושעיא, כל שכן שסבר דקאי אף אסיפא, לגבי שבויה, שאם באו עדים לאחר שנישאת לא תצא, כיון דבשבויה הקילו.
ומאן דמתני לה אסיפא, היינו רבה בר אבין, דוקא בסיפא סבר שם משנישאת באו עדים לא תצא, כיון שבשבויה הקילו. אבל ארישא, שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", לא! ואף אם נישאת תצא.
והוינן בה: לימא רבי אושעיא ורבה, בדינו של רב המנונא, שאמר "האשה שאמרה לבעלה גירשתני, נאמנת", קמיפלגי.
דמאן דמתני לה ארישא, וסבר שאף אשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", לא תצא, אם באו עדים לאחר שנישאת - אית ליה את דינו של רב המנונא, ולכן נאמנת לומר שגרשה, ולא תצא  103 .

 103.  אבל לכתחילה לא תנשא, כיון שלא אמר רב המנונא את דינו אלא כשאמרה בפניו "גירשתני", כמבואר בהמשך הגמרא, אך בסוגיין דאיירי כשאמרה שלא בפניו, סבר רבי אושעיא שדעת רב המנונא שלכתחילא לא תינשא, ואם נישאת בכל אופן - לא תצא, כיון שבדיעבד סמכינן על החזקה שאשה דייקא ומנסבא. (תוספות, ועל פי הרמב"ן). ויעויין בר"ן שהביא מחלוקת ראשונים האם בפניו נאמנת לומר "גירשתני" אף לכתחילה, או שלכולי עלמא אינה נאמנת אלא בדיעבד כשנישאת, אבל לכתחילה לא תנשא.
ומאן דמתני לה אסיפא, אבל ברישא סבר שאף אם משנישאת באו עדים, תצא, לית ליה את דינו של רב המנונא, ומכיון שאינה נאמנת לומר "גירשתני", אף אם נישאת, תצא.
ודחינן: לא! דכולי עלמא אית להו את דינו של רב המנונא, שהאשה שאמרה לבעלה "גירשתני" נאמנת, משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
והכא בהא קמיפלגי, דמר (היינו רבה בר אבין) סבר - כי איתמר דרב המנונא, דוקא כשאמרה "גירשתני" בפניו, ורק אז נאמנת, כיון שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. אבל בנדון דידן, דאיירי שאומרת "גירשתני" שלא בפניו, מעיזה לשקר, ואינה נאמנת. ולכן אף משנישאת - תצא!
ומר (היינו רבי אושעיא) סבר - שדינו של רב המנונא שייך אף שלא בפניו. כיון שלא בפניו נמי אינה מעיזה לשקר. ולכן אם אמרה "גירשתני" נאמנת.:
שנינו במשנה "ואם משנשאת באו עדים" וכו':
אמר אבוה דשמואל: הא דאמרינן "משנשאת" - לא נשאת, נשאת ממש. אלא כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת בכל אופן אף אם יבואו אחר כך עדים - תנשא.
ומקשינן: והא "לא תצא" קתני, ומשמע דוקא כשהיא נשואה לא תצא, אך אם לא נישאה עדיין, לא תינשא?
ומשנינן: הא דאמרינן "לא תצא", לאו דוקא כשנשאה, אלא הכונה שלא תצא מהתירה הראשון, ואפילו אם עדיין לא נשאה ורק התירוה להנשא, מותרת להנשא לכתחילה, אפילו אם באו כעת עדים.
תנו רבנן בברייתא: האשה שאמרה - "נשביתי, וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני". אין אומרים - נמתין עד שיבאו עדים ואז נתירנה. אלא מתירין אותה מיד.
ואם התירוה לינשא, ואחר כך באו אותם עדים ואמרו - לא ידענו. הרי זו לא תצא.
ואם באו עדי טומאה, (היינו עדים שנבעלה לשבאי) - אפילו אם יש לה כמה בנים תצא.
מעשה שהיה - בהני שבוייתא דאתיין לנהרדעא. (אותן שבויות שבאו לנהרדעא כדי שיפדום), אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו, (הושיב אביו של שמואל שומרים עליהן כדי שלא יטמאו לשבאים עד שיפדום).
אמר לו שמואל: מה הועלת בשמירתך, והלא עד האידנא שבאו לנהרדעא מאן נטרינהו? ואולי נבעלו עוד קודם לכן?
אמר לו אביו: אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי?! (אילו היו אלה בנותיך האם היית מזלזל בהן כל כך), שלא לעשות ככל שביכולתך כדי לשומרן אפילו זמן מועט?!
ואמרינן, שהואי (היו) דברי אבוה דשמואל שאמר לבנו - "אילו היו בנותיך נשבות"
- כשגגה שיוצא מלפני השליט, (כלומר, כקללה שיצאה מפיו של צדיק בשוגג, שאפילו על חינם היא באה).
וכתוצאה מכך, אישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל. (נשבו בנותיו של שמואל, והעלום לארץ ישראל כדי שיפדום).
וכשבאו הבנות להפדות, אוקמן לשבויינהו מאבראי, ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא. (העמידו את שבאיהן בחוץ, ונכנסו לבית מדרשו של רבי חנינא), כדי שלא ידעו שנשבו אלא על פיהן, ויוכלו לטהר את עצמן ולומר "נשביתי וטהורה אני", מדין "הפה שאסר".
הא אמרה - "נשביתי וטהורה אני", והא אמרה - "נשביתי וטהורה אני", ושרינהו רבי חנינא משום "הפה שאסר".
לבסוף, עול אתו שבויינהו. (נכנסו השבאים לבית המדרש, והתגלתה תחבולתן של הבנות).
אמר רבי חנינא: "בנן דמוריין אינון!" (ודאי שבנותיו של אדם גדול הן, שידעו לעשות תחבולה זו כדי לטהר את עצמן).
ואכן, איגלאי מילתא, דבנתיה דמר שמואל הווין.
אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא שהיה כהן וקרובו של שמואל היה, פוק איטפל בקרובותיך! (צא ושא אחת מבנות אלו, שהרי טיהרנום).
אמר ליה רב שמן לרבי חנינא: האיך אוכל לשאתן, והרי יצא הקול שאיכא עדים שנשבו במדינת הים, ושוב ליכא לדין "הפה שאסר", ויאסרו להנשא לכהן, ויהיו בני פסולים  104 ?

 104.  אך אם לא יצא הקול, ודאי שאין לאוסרן משום חשש שמא יבואו עדים. תוספות. והקשו הראשונים - לפי ההוא אמינא בגמרא, דחיישינן שמא יבואו עדים על שבייתן, למה לנו עדים, והלא ראינו את שבאיהן, ואנן סהדי שנשבו? וכתב הרמב"ן - שראיית השבאים לא מועילה אלא מכאן ולהבא, אך לשעבר הרי הן בחזקת כשרות, ולכן צריך עדים על שעת השבייה.
אמר לו רבי חנינא: כיון שהשתא מיהת ליתנהו קמן, אין לחוש שמא יבואו אחר כך, וכי עדים בצד אסתן ותאסר?! (כלומר, עדים בצד צפון ותאסר?! ביטוי הוא לומר שאין חוששים לכך).
ומקשינן: טעמא שהתירו רבי חנינא לישא את קרובותיו, משום דלא אתו עדים עדיין, הא אם אתו עדים שנשבית, מיתסרא.
והרי אמר אבוה דשמואל לעיל, שאין צריך שתנשא ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת הרי היא בהיתרה הראשון, וכאן הרי כבר התרנו את בנותיו של שמואל, ואם כן אפילו אם יבואו עדים עלינו להשאירן בהיתרן?
ומשנינן: אמר רב אשי: הא דדייקינן שאם יבואו עדים תאסרנה הבנות, בעדי טומאה איתמר, ובהא מודה אבוה דשמואל שאף אם נישאת תצא.  105 .

 105.  ואכן יעויין בתוספות במסכת שבת (דף קנד' עמוד א') שלשמואל נשבו שלש בנות, ואחת מהן נטמאה, ונולד ממנה רב מרי בר רחל, אך השתיים שבאו לפנינו הוי טהורות.

דרשני המקוצר[עריכה]