פרשני:בבלי:כתובות לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות לא א

חברותא[עריכה]

וקרע שיראין של חבירו בשעה שבלע את התרומה, ותשלום השיראין הוא דאיכא בינייהו בין אביי לרבא.  1 

 1.  א. מסוגיא זו מבואר שדין קים ליה בדרבה מיניה אינו רק כשמתחייב על אותו מעשה עונש חמור וקל, אלא אף כשמתחייב בעת ובעונה אחת על שני מעשים נפרדים עונש חמור וקל, הרי העונש החמור פוטר מדין קים ליה בדרבה מיניה, רעק"א. ב. כתב רש"י: "ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה (שהרי המיתה היא מחמת התרומה שלו, ואילו הממון משל חבירו הוא), מיפטר, וסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה, פטור". ביאור הענין הוא, שבמסכת סנהדרין ט ב אמר רב יוסף: א. הוציא הבעל שם על אשתו שזינתה ובא לחייב את אשתו מיתה ולהפסידה כתובתה, והביא על כך עדים, והלך אביה של האשה והביא עדים והזימום לעדי הבעל - הרי עדי השקר של הבעל נהרגין על שזממו להרוג את האשה, ואין משלמין את ערך הכתובה אותה הם רצו להפסיד בשקר לאשה, היות ואנו אומרים "קם ליה בדרבה מיניה", ואין מחייבים את עדי השקר אלא במיתה החמורה; והבעל שהביא את עדי השקר מתחייב מאה כסף קנס "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל". ב. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב (שבעדות הזמתם את עדי הבעל הם חייבו אותם מיתה, ואת הבעל מאה כסף) - הרי עדי האב נהרגין על שזממו להרוג את עדי הבעל, ואף משלמין לבעל את מאת הכסף אותם הם בקשו להפסידו, ואין אומרים קם ליה - לעדי האב - בדרבה מיניה ונחייבם מיתה בלבד; היות ואת הממון הם באו להפסיד לבעל, ואילו מיתה ביקשו הם לחייב את עדי הבעל ו"ממון לזה ונפשות לזה חייב" לדעתו של רב יוסף. וסבירא ליה לרש"י, כי לפי דעתו של רב יוסף, אף כאן שמתחייב אוכל התרומה מיתה על אכילת תרומה, וחיוב ממון על קריעת שיראין לחבירו, הרי זה כממון לזה ונפשות לזה, וכיון שאומר רב אשי שהוא פטור, בהכרח שהוא חולק על רב יוסף המחייב באופן זה ממון. ומבואר מדברי רש"י שלא כתב כן אלא על דברי רב אשי, שאם אכל את תרומתו של חבירו ועליה הוא מתחייב מיתה לשמים על איסור אכילת תרומה, וממון לחבירו על גזילת תרומתו, זה מיקרי "ממון ונפשות לאחד". ובביאור דברי רש"י, ומה שקשה עליו, ראה בתוספות.
גופא: אמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה, בגונב חלבו של חבירו ואכלו, שהוא חייב בתשלומי הגניבה. כיון שכבר נתחייב בתשלום הגניבה, קודם שיבוא לידי עבירה על איסור אכילת חלב.
והוינן בה: לימא, האם נאמר כי פליגא הא דאמר רב חסדא, על הא דאמר רבי אבין? האם מוכרח מדברי רב חסדא שהוא חולק על דברי רבי אבין, דלהלן?
א. המעביר חפץ בשבת ממקום למקום ברשות הרבים, במרחק ארבע אמות, וכגון שתחילה עקרו מרשות הרבים, ובסוף הניחו במקום אחר ברשות הרבים, לאחר שהעבירו ארבע אמות ברשות הרבים,  2  הרי הוא חייב מיתה על מלאכת "הוצאה" בשבת, שנכללת בה (מהלכה למשה מסיני) גם העתקת חפץ ממקומו ברשות הרבים אל מקום אחר ברשות הרבים.

 2.  דעת המאירי היא, שאפילו עקרו ברשות היחיד והניחו ברשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים - הרי זה חייב.
ב. העוקר חפץ מרשות היחיד, והוציאו לרשות הרבים והניחו שם, הרי הוא חייב מיתה, שעבר על מלאכת הוצאה.
ג. שיעור ההגבהה כדי לקנות חפץ בקנין הגבהה, לדעת רש"י, הוא שלשה טפחים.
שיעור עקירת חפץ לענין הוצאת שבת, לפי התוספות בסוגייתנו, הוא בהגבהתו מהרשות לגובה שלשה טפחים באויר.
דאמר רבי אבין: הזורק חץ בשבת ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף  3  ארבע אמות (שהוא שיעור העברה ברשות הרבים לחייב עליה מיתת בית דין משום מלאכה בשבת) -

 3.  יש מהאחרונים שכתבו לדקדק את לשון הגמרא "מתחילת ארבע לסוף ארבע", שאין הוא פטור על קריעת השיראין אלא אם כן נקרעו השיראין בתוך ארבע אמות, אבל אם נקרעו השיראין לאחר שעבר החץ ארבע אמות, אף על פי שעדיין לא נח החץ אין הוא פטור שכבר נגמרה ההעברה.
וקרע החץ שיראין, בגדי משי יקרים של חבירו, בהליכתו (במעופו של החץ).
ונמצא שהאדם הזורק החץ חילל את השבת והזיק את ממון חבירו, בפעולה אחת -
הרי הזורק פטור מתשלומים עבור נזק השיראין, היות וקם ליה בדרבה מיניה.
וכאן, הרי אין חיוב המיתה והממון באין כאחת, כי את חיוב הממון הוא התחייב כבר תוך כדי מעופו של החץ, כאשר קרע החץ את הבגדים, ואילו חיוב המיתה לא יבוא עליו אלא בשעה שתגמר המלאכה, כשינוח החץ ברשות הרבים לסוף ארבע אמות. ומכל מקום הוא נפטר מחיוב תשלומין עבור הנזק!
ומשום שעקירה של החץ - צורך הנחה היא.
כלומר: הואיל ונצרך להנחת החפץ לסוף ארבע אמות, שיעקרנו ממקומו, ויעבירנו ממקום שהיה בו, לכן מחשיבים אנו את כל המעשה מן העקירה ועד ההנחה כמלאכה ארוכה שהוא מתחייב עליה - לכשתיגמר - מיתת בית דין.
והיות ובשעת עשיית המלאכה - שהיא כאמור מתחילת העקירה - נתחייב בממון, הרי הממון נפטר מדין "קם ליה בדרבה מיניה".
ואם כן, הכא נמי, במי שמגביה חלב כדי לאוכלו, היות והוא מגביה את הדבר כדי להביאו לפיו ולאוכלו, על כן יש לנו לומר שההגבהה של החלב הגנוב, צורך אכילה היא. וכאילו הוא התחיל באכילה משעת הגבהה.
ומאחר שתוך כדי מעשה הנצרך ל"אכילה" נתחייב בחיוב גניבה, דהיינו בשעת ההגבהה, הרי שלפי דעתו של רבי אבין יש לנו לפוטרו מממון עליה, כיון שהיא נעשית בשעה שכבר התחיל באכילה המביאתו לידי כרת.  4 

 4.  יש להוסיף בזה ביאור: א. חיוב ממון החל בשעה שהאדם עושה פעולה שהוא מתחייב עליה מיתה, ואפילו שבאותה שעה של חיוב הממון הוא עוסק רק בחלק מן המחייב של המיתה, הרי הוא פטור מממון. ב. כל פעולה שהאדם עושה והיא נצרכת לו כדי שבסופה יתחייב עליה מיתה, אף שהפעולה עצמה אינה אלא הכשר למעשה העבירה, אף היא כחלק מפעולת האיסור תיחשב; כן היא משמעות לשונו של רש"י. ג. הן העקירה והן העברה ברשות הרבים הם חלק מהמלאכה המחייבת מיתה, ומטעם זה פוטר רבי אבין, ולפי זה דמיון הגמרא לדברי רבי אבין הוא מסברא, ומשום שמסתבר לגמרא שאף הגבהה שאינה חלק אמיתי ממעשה המחייב, כיון שהיא נצרכת לה, אף היא כחלק ממעשה המחייב תיחשב, ואולם אין לזה מקור בדברי רבי אבין; וראה היטב מה שכתב בעל שיטה מקובצת בד"ה שעקירה.
ומאחר שלא פטר רב חסדא על ההגבהה היות והיא קודמת לאכילה, האם אכן מוכרח שחולק רב חסדא אדרבי אבין?
דוחה הגמרא: הכי השתא!? וכי הנידון דומה לראיה!
התם גבי זורק חץ, אי אפשר להנחה שיתחייב עליה בלא עקירה והעברת החפץ ברשות הרבים, ולכן נחשבת משעת העקירה עשיית מלאכה המחייבת מיתה.
אבל הכא, הרי אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי - גחין (מתכופף) ואכיל.
כלומר: אי אפשר להחשיב את ההגבהה - שהיא למעלה משלשה טפחים - כחלק ממעשה האכילה. ורק אילו היתה פעולת ההגבהה נצרכת לאכילת החלב, אז אכן היינו אומרים שאף ההגבהה היא חלק ממעשה האיסור, והיות ובאותה שעה שהוא עוסק במעשה האיסור המחייבו מיתה הרי הוא מתחייב ממון, אין הוא חייב לשלמו.
אבל כיון שאין פעולת ההגבהה לגובה של שלשה טפחים נצרכת לאכילת החלב, כי יכול היה להתכופף למטה משלשה טפחים ולאוכלו, ולכן אין אנו מחשיבים את "ההגבהה" כחלק ממעשה איסור האכילה.
ונמצא, כי בשעה שהוא מתחייב ממון, דהיינו כשהגביהו לגובה שלשה טפחים, אין הוא עוסק בפעולה המחייבתו כרת, וגם לא נתחייב בפועל כרת באותה שעה (אלא כשאכל את החלב), ולכן אין כאן מה שיפטור את הממון.  5 

 5.  נחלקו הראשונים בסוגייתנו: יש הסוברים כי אותה פעולה שהיא נצרכת מכח המציאות למעשה האכילה, כגון הכנסת החלב לתוך פיו, אף לפי תירוץ הגמרא חשובה היא כחלק ממעשה המחייב, ואם יתחייב ממון באותה שעה אכן ייפטר מן הממון, אלא שבהגבהת חלב, גם המציאות אינה כופה עליו את הגבהת החפץ, כיון "דאי בעי גחין ואכיל". ואולם יש הסוברים שעיקר כוונת הגמרא לומר שמבחינת האיסור לא איכפת לן שישחה ויאכל, ואפילו אם המציאות היתה כופה עליו את הגבהת החפץ, אם מבחינת איסור התורה אין בזה צורך, אין פעולה זו נחשבת כחלק מן המעשה המחייב עד שיפטור. ובזה חלוק אכילת חלב מהעברה ברשות הרבים, כי לגבי העברה ברשות הרבים האיסור הוא שמחייב את עקירת והעברת החפץ ברשות הרבים.
אי נמי, יש לחלק באופן אחר, שלא נאמרו דברי רבי אבין אלא ב"זריקת חץ" בלבד, ורק באופן שעל ידי אותו חץ נקרעו השיראין, ומשום:
דהתם גבי זורק חץ, אי בעי לאהדורה (אם היה רוצה להחזיר את החץ) אחר שיצא מידו, הרי לא מצי מהדר לה (שוב אינו יכול להחזירו). נמצא, שעיקר חיובו הן על מלאכת שבת והן על קריעת השיראין היא על זריקת החץ, שהרי כל מה שנעשה אחר כך אינו תלוי בו, ולכן נפטר הוא אף על קריעת השיראין.
אבל הכא, בהגבהת החלב, הרי אף לאחר שהגביהה, מצי מהדר לה להחזירה ולא לאוכלה. ואם כן אין חיוב כרת שלו על ההגבהה, ולכן אין נפטר חיוב הממון שהיה בהגבהה.  6 

 6.  נתבאר על פי דרך אחת שכתבו האחרונים, ולפי דרך זו חוזרת בה הגמרא מההבנה הקודמת בדברי רבי אבין, ומחדשת, שאין דבריו אמורים אלא בזריקת חץ, שעל מעשה אחד של הזריקה אתה מחייבו את כל חיוב המיתה ואת כל חיוב התשלומין. ואולם יש מפרשים באופן אחר, שאי אפשר להגדיר פעולה מסוימת שהיא חלק ממעשה המחייב מיתה, אלא אם כן בשעה שנעשה אותו חלק מהפעולה מוכרח הוא שבסופו של דבר יתחייב עליו מיתה, וזה דוקא באופן שאין לו שליטה על הדבר, וכזריקת חץ. אבל המגביה חפץ על מנת לאוכלו, כיון שבכל רגע ורגע יכול הוא להפסיק את פעולתו ולא לאכול את החלב, אין מוגדרת ההגבהה כחלק מהמחייב.
ומפרשת הגמרא: מאי איכא נפקא מינה לדינא בין האי לישנא קמא להאי לישנא בתרא?
איכא בינייהו: המעביר סכין ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע, וקרע שיראין בהליכתו.
כי להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה, ומשום טעם זה נפטר הוא בזורק חץ על השיראין, הכא גבי מעביר סכין נמי, הרי אי אפשר להנחה בלא עקירה.
ואילו להך לישנא דאמרת: אינו נפטר אלא אם כן לא מצי מהדר לה -
הכא גבי מעביר סכין, הרי מצי מהדר לה.
גופא: אמר רבי אבין: הזורק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע, וקרע שיראין בהליכתו, הרי זה פטור מתשלומין, כיון שעקירה צורך הנחה היא.
מתיב רב ביבי בר אביי מהא דתניא: הגונב כיס בשבת, שהגביהו והוציאו מרשות הבעלים והניחו ברשות הרבים, הרי זה חייב לשלם את הגניבה.
ואף שחייב הוא סקילה על הוצאת הכיס מרשות היחיד לרשות הרבים, אין אומרים קם ליה בדרבה מיניה -
כיון שכבר נתחייב בגניבה, כשהגביהה ממקומה, ברשות היחיד, קודם שיבוא לידי איסור סקילה, שהיא רק כשהוציאה והניחה ברשות הרבים.
היה מגרר את הגניבה ויוצא מרשות הבעלים, מגרר אותה ויוצא -
דהיינו שלא הגביהה ברשות הבעלים שיתחייב על "קנין" הגניבה על ידי הגבהה, אלא קנין הגניבה היה בהוצאה מרשות הבעלים.
הרי זה פטור מלשלם על הגניבה, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה, החיובים על איסור שבת ועל איסור גניבה באין הן כאחד, שעל זה ועל זה נתחייב כשהוציאו מרשות הבעלים.  7 

 7.  בגמרא לקמן בעמוד ב' מתבארת הסיפא של הברייתא ביתר ביאור.
ומקשה הגמרא לשיטת רבי אבין מהרישא, שאינו נפטר על ההגבהה שהגביה ברשות היחיד כדי להוציאו לרשות הרבים מדין "קם ליה בדרבה מיניה":
ואמאי!?
והרי הכא נמי לימא: הגבהה של הכיס - צורך הוצאה היא, ויפטר מן התשלומים!?  8 

 8.  מן הסוגיא מתבאר, שדינו של רב חסדא (שהוא כעין הדין המבואר בברייתא) מתיישב עם דינו של רבי אבין באחת משתי האפשרויות שביארה הגמרא לעיל, ואילו דין הברייתא אינו מתיישב עם דינו של רבי אבין, והרבה ביאורים נאמרו בדברי הראשונים והאחרונים כאן;
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, מדובר בברייתא בכגון שהגביהו לחפץ על מנת להצניעו ברשות היחיד, ורק לאחר שהגביהו נמלך עליו והוציאו לרשות הרבים. והיות ובשעת ההגבהה הוא לא נתכוין להוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, אין עקירתו הראשונה מחייבתו משום הוצאת שבת, ואינה יכולה לפטור את חיוב הממון. ורק כשנמלך להוציאו הוי עקירה שניה, ורק אז מתחילה מלאכת ההוצאה.  9 

 9.  נתבאר על פי התוספות.
ותמהה הגמרא על פירוש זה: וכי האי גוונא שבשעת עקירה מרשות היחיד לא נתכוין על מנת להוציאו מי חייב כלל על מלאכת הוצאה בשבת!?
והאמר רבי סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: אדם המפנה חפצים מזוית לזוית בשבת, ובהיותם בידו נמלך עליהן שלא להניחם בבית, והוציאן - פטור, כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. ונמצאת הוצאה זו ללא עקירה המחייבת משום הוצאת שבת!?
ואם כן, האיך אמרו בברייתא "שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה", ומשמע שכאשר ינוח הכיס ברשות הרבים יתחייב עליו משום איסור שבת. והרי לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך!?
ומשנינן: לא תימא, אל תאמר ליישב את הקושיא, שמדובר כשהגביהו על מנת "להצניעו" ברשות היחיד. אלא באמת מדברת הברייתא בכגון כשהגביהו כבר מתחילה על מנת "להוציאו"  10  -

 10.  לכאורה שפת יתר היא, שהיה להגמרא לומר: "אלא כשעמד", וראה מה שביאר בזה בהגהות "מים חיים".
וכך יש ליישב כדי שלא תיקשי לרבי אבין מברייתא זו: הכא, בברייתא במאי עסקינן, שמדובר בה כשעמד לאחר שעקר והגביה את הכיס ברשות היחיד. ועמידתו מבטלת את העקירה הראשונה, היות ועמידתו ברשות היחיד יחד עם החפץ שבידו נחשבת כהנחת החפץ שם. וחיובו על מלאכת הוצאה מתחיל רק לאחר מכן, כשחזר ונעקר מהמקום שנעמד בו. כי כיון שעקר ממקום עמידתו, "עקירת גופו - כעקירת החפץ" היא. ולכן אין הוא נפטר על העקירה וההגבהה הראשונה מחיוב ממון של גניבה.
ותמהה הגמרא: עמד - למאי? כשעמד ברשות היחיד אחר עקירה הראשונה, לאיזו מטרה הוא עמד?
אי תמצי לומר שעמד כדי לכתף (ליישב את משאו על כתיפו) - אי אפשר לומר כך. כי עמידה כדי לכתף, אורחיה הוא, דרך הוא לעמוד כדי לכתף, ואם כן לא נתבטלה ההגבהה והעקירה הראשונה, ועדיין תיקשי, שייפטר על חיוב הגניבה שהוא מתחייב על אותה הגבהה!?
אלא בהכרח, מדברת הברייתא בעומד לפוש, שבכך נתבטלה העקירה הראשונה.
והשתא תיקשי: אבל אם עמד לכתף - שדרכו בכך - מאי יהיה הדין לפי רבי אבין?

דרשני המקוצר[עריכה]