פרשני:בבלי:כתובות פו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות פו ב

חברותא[עריכה]

מכין אותו עד שתצא נפשו!" והכא נמי אם לא מקיים מצות עשה של פריעת בעל חוב, מכין אותו עד שתצא נפשו.:
בעא מיניה (שאל אותו) רמי בר חמא מרב חסדא: האומר לאשתו - "הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום", והלכה האשה, והניחתו את הגט בצידי רשות הרבים, ועודנו שם לאחר שלשים יום, מהו?
האם צידי רשות הרבים כרשות הרבים, ואינם מקום הראוי לקנין, ואז לא זכתה בגט בסוף שלשים, או דלמא - צידי רשות הרבים אינם כרשות הרבים, והוי מקום הראוי לקנין, וזכתה בגט?
אמר ליה: אינה מגורשת! והראיה - מדברי רב ושמואל.
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו במתניתין דלעיל - "והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים", וצידי רשות הרבים, כרשות הרבים דמו. ואינם מקום הראוי לקנין.
ומקשינן - אדרבה, מגורשת! מדברי רב נחמן.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה - האומר לחבירו - "משוך פרה זו, ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלשים יום", קנה  110 . ואפילו אם היתה הפרה עומדת באגם. ומדקדקינן: מאי לאו, היינו אגם, והיינו צידי רשות הרבים, ומוכח שצידי רשות הרבים הוי מקום הראוי לקנין? ודחינן: לא! אגם לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד. ולעולם אינם מקום הראוי לקנין. איכא דאמרי, יש ששנו את ספק הגמרא להיפך: אמר ליה רב חסדא: מגורשת! מדברי רב נחמן, הנ"ל, וצידי רשות הרבים כאגם דמי.

 110.  וכבר נתבאר לעיל (פב' ע"א) שמדובר כשאמר לו "מעכשיו ולאחר שלשים יום", שאם לא כך, אין המשיכה מועילה לו לאחר ל' יום, כיון שכבר "כלתה קנינו". ורק אם הפרה עמדה בחצירו בסוף שלשים יום קנה.
ואהא אקשינן: אדרבה, אינה מגורשת! מדברי רב ושמואל, הנ"ל, ודייקינן - מאי לאו, היינו רשות הרבים, והיינו צידי רשות הרבים, ואף צידי רשות הרבים אינם ראויים לקנין? ודחינן: לא! רשות הרבים לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד. ולעולם צידי רשות הרבים הוי מקום הראוי לקנין.
מתניתין:
המושיב את אשתו  111  חנוונית למכור בחנותו, או שמינה אותה אפוטרופיא על נכסיו, הרי זה משביעה כל זמן שירצה שלא נטלה מנכסיו כלום  112 .

 111.  לאו דוקא אשתו. אלא אפילו המושיב כל אדם, יכול להשביעו כל זמן שירצה שלא נטל מנכסיו כלום.   112.  לא רק כשטוען "ברי לי שנטלת מנכסי", אלא אפילו בטענת שמא יכול להשביע אותה. וטעמא דמלתא - כיון שטורחת בדבר יש לחוש שתעשה הוראת היתר לעצמה ליהנות מנכסיו. וסברו רבנן - שרק בדברים אלו משביע אותה. אך בשאר עבודות הבית אינו יכול להשביעה, דאם כן, אין שלום בבית. תלמידי רבינו יונה.
רבי אליעזר אומר: משביעה אפילו על פילכה ועל עיסתה, שלא נטלתן מנכסיו.
גמרא:
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר, שיכול הבעל להשביעה אפילו על פלכה ועל עיסתה.
והסתפקה הגמרא: איבעיא להו, לדעת רבי אליעזר, האם משביעה רק על ידי גלגול שבועה, (כלומר על ידי שמשביעה שבועת חנונית, יכול לגלגל עליה גם שבועה על פלכה ועיסתה), קאמר  113 ,

 113.  רש"י פירש - שחידושו של רבי אליעזר לפי צד זה הוא - שמגלגלים שבועה משבועה דרבנן. ודעת תנא קמא שאין מגלגלים שבועה משבועה דרבנן, ולכן אינו יכול להשביעה על פלכה ועיסתה. והתוספות הקשו עליו, הלא מסקנת הגמרא בשבועות שמגלגלים משבועה דרבנן ולא מצינו תנא שנחלק על זה? ולכן פרשו התוספות - דעת תנא קמא, שאין משביעים את האשה על פלכה ועיסתה, אפילו על ידי גלגול כדי שלא תהיה קטטה בבית, שתאמר האשה - מתוך שאתה מדקדק אחרי כל כך, איני יכולה לדור עמך.
או דלמא, אפילו לכתחלה יכול להשביעה. קאמר.
ופשטינן: תא ושמע מה ששנינו בברייתא: "אמרו לו חכמים לרבי אליעזר, אם יכול הבעל להשביעה על פלכה ועיסתה, היאך תוכל לחיות עמו, והלא אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת?!
ומדקדקת הגמרא: אי אמרת בשלמא לדעת רבי אליעזר יכול להשביעה לכתחלה, שפיר! (כלומר, מובנת טענת חכמים - שאם ישביעה, אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת),
אלא אי אמרת שדברי רבי אליעזר נאמרו רק ע"י גלגול, מאי נפקא לה מינה במה שמשביעה גם על פלכה ועיסתה, הלא ממילא נשבעת כבר שבועת חנוני?
אלא ודאי מוכח שדברי רבי אליעזר נאמרו גם לכתחילה!
דוחה הגמרא: לעולם אימא לך שרק על ידי גלגול יכול להשביעה, ובכל אופן שייכת כאן סברת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", משום דאמרה ליה - "כיון דקדייקת בתראי כולי האי, לא מצינא דאדור בהדך". ("כיון שאינך סומך עלי כלל, ומדקדק אחרי להשביעני אפילו על פלכי ועיסתי, איני יכולה לגור עמך").
עוד פושטת הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה, (כלומר אדם שלא פטר את אשתו מלהשבע או לנדור לו שלא לקחה מנכסיו כלום אם יתבענה, כמבואר במשנה הבאה), והושיבה חנוונית בחנותו, או שמינה אותה אפוטרופיא על נכסיו, הרי זה משביעה כל זמן שירצה שלא לקחה מנכסיו כלום.
אבל אם לא הושיבה חנוונית, ולא מינה אותה אפוטרופיא, אינו יכול להשביעה שלא לקחה מנכסיו. זו דעת חכמים.
אך רבי אליעזר אומר: אף על פי שלא הושיבה חנוונית, ולא מינה אותה אפוטרופיא, הרי זה משביעה כל זמן שירצה.
משום שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה על פילכה ועל עיסתה.
אמרו לו חכמים: אם אתה אומר כן - אינה יכולה לחיות עמו, כיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.
ובברייתא זו הלא מדובר שלא השביעה שבועה נוספת על אפוטרופוס, או חנוני, ואם כן שמע מינה שרבי אליעזר סבר - אפילו לכתחלה יכול להשביעה על פלכה ועיסתה.
ומסקינן, שאכן שמע מינה כך.
מתניתין:
הבעל שכתב  114  לה לאשתו - "נדר ושבועה אין לי עליך" (ובגמרא יבואר מאיזה שבועה פטרה), אין יכול להשביעה.

 114.  לאו דוקא אם כתב. אלא אפילו באמירה כל דהו סגי כדי לפוטרה מן השבועה.
אבל משביע הוא את יורשיה, אם גרשה ומתה, ובאו יורשיה לגבות כתובתה, נשבעים שבועת היורשים, שלא פקדתנו אמא קודם מותה.
וכן משביע הוא את הבאים ברשותה, אם מכרה את כתובתה לאחרים והתגרשה ומתה  115 , נשבעים הלקוחות שבועת היורשים.

 115.  דוקא אחר מותה. אבל בחייה אינם גובים עד שתשבע היא עצמה. כיון שלא פטרה מן השבועה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה. על ידה או על ידי שלוחה. אבל לא לגבי לקוחות שלה. ריטב"א.
אך אם כתב לה - "נדר ושבועה אין לי עליך, ועל יורשיך, ועל הבאים ברשותך", אינו יכול להשביעה, לא היא, ולא יורשיה, ולא את הבאים ברשותה.
אבל, יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה. כיון שאביהם לא פטרן אלא ממנו ולא מיורשיו.
ואם אמר האב - "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי, עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך", אינו יכול להשביעה, לא הוא, ולא יורשיו, ולא הבאים ברשותו, ואינם משביעים לא אותה, ולא את יורשיה, ולא את הבאים ברשותה  116 .

 116.  כתבו הראשונים - שגם במקום שאין ליורשים זכות להשביע אותה, הני מילי לענין מה שאכלה בחיי בעלה. אך יש להם כח להשביע אותה על מה שהיה אחר מות בעלה. כיון שאין הבעל יכול לפוטרה משבועה על מה שיהיה אחר שימות ויצאו הנכסים מרשותו.
האשה שפטרה בעלה מן השבועה  117 , ומת, והלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה, ולא נעשית אפוטרופיא על הנכסים אחר מותו, אין היורשין משביעין אותה. אף על פי שלא פטרה בעלה משבועה אלא ממנו ולא מיורשיו, מכל מקום על מה שהיה בחייו נאמנת בלא שבועה.

 117.  רש"י. ועיין בשיטה מקובצת.
ואם נעשית אפוטרופיא אחר מותו, היורשין משביעין אותה על העתיד לבא, כיון שלגבי זה לא פטרה מן השבועה, ואין משביעין אותה על מה שעבר, היינו על מה שהיה בחייו.
גמרא:
במשנה מבואר שיכול הבעל לפטור את אשתו מן השבועה.
ומקשה הגמרא: שבועה מאי עבידתה? כלומר איזה שבועה היא חייבת לו שכאשר פטרה משבועה סתם, נפטרה ממנה?
אמר רב יהודה אמר רב - כשפטרה משבועה סתם, הרי נפטרה משבועה שהיתה חייבת לו -

דרשני המקוצר[עריכה]